ממדבר מתנה
חבר חדש
- הצטרף
- 29/10/25
- הודעות
- 73
לרגל יומא דהילולא של רבינו הנשר הגדול הרמב"ם ז"ל, דברים שכתבתי בביאור דבריו בגדר איסורי השבות:
א) כתב הרמב"ם בפרק כא מהלכות שבת (ה"א): נאמר בתורה (שמות כג, יב) תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות. ע"כ. וכתב על זה הרב המגיד וז"ל: כוונת רבינו היא שהתורה אסרה רק את פרטי המלאכות המבוארות על פי הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן, ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום. לכן אמרה תורה "תשבות", וכן כתב הרמב"ן בפירוש התורה (ריש פרשת אמור), ובאו חכמים ואסרו דברים הרבה. או תהיה כוונת הרמב"ם לומר שיש לשבותין של דבריהם סמך מן התורה מתשבות. עכ"ל.
ונראה שהחילוק בין שני הפירושים שכתב הרב המגיד הוא כך: דלפי הפירוש הראשון לדעת הרמב"ם איסורי השבות אינן בגדר איסורי דרבנן רגילים, והם נכללים כולם במה שאמרה תורה "תשבות". אלא שהדבר נמסר לחכמים לקבוע אילו דברים הם שאסורים משום שבות. ולפי הפירוש השני איסורי השבות הם כשאר איסורי דרבנן, ורק שחכמים מצאו אסמכתא לדבריהם מן התורה.
ב) וכן ראיתי בלחם משנה (שם) שכתב בתחילה לפרש כן דברי הרב המגיד. אלא שכתב דלפי זה יש להקשות על הפירוש הראשון, דאם כן נמצאו איסורי השבות מן התורה. שהרי כך הוא למי שסובר שחול המועד אסור מן התורה, שהתורה אסרה חול המועד במלאכה, ונמסר הדבר לחכמים. ועל כן כתב לפרש פירוש אחר בדברי הרב המגיד הנ"ל. והוא, דהתורה אסרה רק מלאכות גמורות בשיעורן, אבל בפחות משיעור לא נאסרו המלאכות מן התורה. ולכך אמרה תורה "תשבות". ובאו חכמים ואסרו המלאכות אף בפחות משיעור. ע"ש.
והנה אף שיודע אני בעצמי שאיני כדאי, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך. וכיוון שלענ"ד אחר המחה"ר פירוש זה שכתב הלחם משנה בדברי הרב המגיד הוא קשה מאד מכמה טעמים, אמרתי אשיחה בזה כדרכה של תורה וכתלמיד בפני רבותיו וירווח לי. חדא, דאינו מובן כלל האיך יתכן לפרש דלדעת הרמב"ם "תשבות" קאי רק על איסור מלאכה בפחות מכשיעור ותו לא, והרי מלשון הרמב"ם עצמו מוכח להדיא דס"ל דאיסור זה כולל דברים הרבה. שהרי כתב במפורש: נאמר בתורה (שמות כג, יב) תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, "ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות". ע"כ. ובפשטות אלו הן הדברים שהולך ומונה החל מפרק זה ואילך, שלדעתו כולם נאסרו משום שבות. ומה ענין פחות מכשיעור לכאן. והלחם משנה בעצמו הרגיש בקושי זה, ולכן כתב דמה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו "ודברים הרבה שאסרו חכמים", זה אינו נכלל בענין תשבות, אלא ענין אחר בפני עצמו הוא, שחכמים אסרו דברים אחרים שלא נזכרו בתשבות. ע"ש. אמנם לענ"ד מלבד הלחץ זה הדחק להעמיס כן בדברי הרמב"ם ולחלק דבריו לשנים, הרי שדבר זה נסתר להדיא מלשון הרב המגיד גופיה, שעל פירושו נסובים דברי הלחם משנה. דבפירוש דברי הרמב"ם הנ"ל כתב הרב המגיד: "לכך אמרה תורה תשבות, ובאו חכמים ואסרו דברים הרבה", וממה שכתב "ובאו חכמים וכו'" מוכח להדיא שהבין שסוף דברי הרמב"ם הנ"ל נמשכים אחר מה שכתב בתחילה, ורצונו לומר שמאחר ואמרה תורה תשבות, באו חכמים ואסרו דברים הרבה.
ועוד, שהרב המגיד כתב על פירושו הנ"ל בדברי הרמב"ם שכן כתב הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת אמור. והרי לך לשון הרמב"ן שם (ויקרא כג, כד): ובמכילתא ראיתי "ושמרתם את היום הזה" למה נאמר, והלא נאמר כל מלאכה לא יעשה בהן. [אלא] אין לי אלא דברים הם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, ת"ל ושמרתם, להביא דברים שהן משום שבות. [עכ"ל המיכלתא]. אבל לא נתברר לי דבר זה, כי שבות בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והיאך יתכן לומר [על] דברים שהן אסורים משום שבות, מנין שיהו אסורין מן הכתוב. ונראה לי שכוונת המדרש הזה לומר שנצטוונו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו מדברים שאינן מלאכה, שלא יטרח כל היום למדוד התבואות וכו'. לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה ללא טורח. וזהו פירוש טוב ויפה. עכ"ל הרמב"ן (לא כולל המוסגר). וכן כתב בשמו תלמיד תלמידו הריטב"א ז"ל בחידושיו למסכת ראש השנה (לב: סוף ד"ה מתני') וז"ל שם: ברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן, לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דא"כ נמצאת שבת כחול מן התורה, שהחנויות פתוחות ואוצרות תבואה ויין מטלטלין וכו'. אלא כך עיקרן של דברים שבכלל מצוות עשה של התורה לשבות מן המלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, נמצא שיש לשבות עיקר מהתורה, ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצווה של תורה. וזו מרגלית שבידינו מרבינו הרמב"ן ז"ל. עכ"ל. עת'ה הראת לדעת כי דברי הרמב"ן ברור מיללו, דממה שנאמר בתורה "תשבות" נלמדו כל איסורי השבותין [1]. והואיל והרב המגיד כתב להשוות דברי הרמב"ן הללו לפירושו הנ"ל בדברי הרמב"ם, מוכח להדיא שכך היא גם כוונתו. ודלא כמו שכתב הלחם משנה דלפי פירוש הרב המגיד "תשבות" אתיא רק לענין חצי שיעור.
ואחר כתבי זאת, מצאתי בעזר ה' יתברך סיעתא לדברים אלו מדברי רבינו הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות. שעל דברי המשנה בביצה (פרק ה, ב) כל שחייבין עליו משום שבות וכו', כתב הרמב"ם וז"ל: מה שאמר ה' "תשבות" נכנס תחתיו השביתה מן הדברים [שהם] (שהוא) מספר, והם נקראים שבות. ע"כ. ומבואר דס"ל להרמב"ם דמקרא דתשבות ילפינן לכל איסורי השבות, והיינו כדברי הרמב"ן הנ"ל. ותו לא מידי.
ג) ומה שהקשה הלחם משנה על פירוש זה, דאם כן נמצאו איסורי השבות אסורין מן התורה, וכמו שמצינו גבי חול המועד וכו'. רצונו לומר שהרי הראשונים הסוברים שמלאכת חול המועד אסורה מן התורה כך הם סוברים, שהתורה מסרה לחכמים לקבוע איזו מלאכה נאסרה. והרי לדבריהם העושה מלאכה בחול המועד באופן שהחכמים אסרו עובר על איסור תורה (ועיין ב"י ריש סימן תק"ל). ואם נפרש בדברי הרמב"ם שאיסורי השבות הם גם כן דבר שמסרו הכתוב לחכמים, נמצא שהעובר על אחד מאיסורי השבות שאסרו חכמים עבר על איסור תורה. ולכאורה היא תמיהה גדולה, שהרי הדבר ברור דלכולי עלמא אין איסורי השבות נחשבין איסורים מן התורה, ואינן דומין בזה לאיסורי מלאכה בחול המועד.
ולענ"ד נראה ליישב תמיהתו על פי מה שמצאתי בענין זה להחתם סופר בחידושיו למסכת ביצה (דף לו: ד"ה כל שחייבין). וז"ל שם: דע כי מן התורה היה חייב מיתה בשבת ומלקות ביו"ט על כל מה שנקרא מלאכה והוה במשכן, אפילו אין בו שום יגיעה ואין בשביתתו שום מנוחה, דהתורה הקפידה על עשיית דברים אלו. אך היגיעה במשאות גדולות ועמל כל היום מבלי מצוא נופש בדברים שאין בהם מלמאכה מל"ט מלאכות, אין בזה לא מיתה בשבת ולא לאו ביו"ט, אך עובר על זה על מצוות עשה למען ינוח ותשבות שבתון קודש, וזהו עשה דאורייתא. וחז"ל סמכו על זה כל המביא לידי יגיעה כגון טלטולים וטורח קצת. ונקרא "שבות", דעיקר סמיכתו על קרא דתשבות. עכ"ל החתם סופר שם. ומבואר מדבריו, שמן התורה אינו עובר על עשה דתשבות אלא אם כן אם יטרח ויעמול כל השבת כולה. אמנם כלל איסורי השבותים שאמרו חכמים, אף על פי שנסמכים הם על קרא דתשבות, מכל מקום אינם אסורים מן התורה אלא מדבריהם. דכיון שראו שהקפידה התורה על ענין זה, הוסיפו ואסרו כל דבר המביא לידי יגיעה אפילו אם אינו עושהו כל היום.
ולפי זה יש לבאר דברי הרב המגיד הנ"ל בפירושו הראשון כמין חומר. דמה שכתב שהתורה אסרה המלאכות, ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות "כל היום", לכך אמרה תורה תשבות וכו'. רצונו לומר, שבאמת מן התורה אינו עובר על עשה דתשבות אלא אם כן יעמול ויטרח "כל היום". ומה שכתב "ובאו חכמים ואסרו דברים הרבה". רצונו לומר, שמכיון שראו חכמים שרצון התורה שהאדם לא יטרח ויעמול ביום השבת ויהיה מעשהו כביום חול, באו ואסרו דברים הרבה שיש בהם עמל וטורח, אפילו אם אינו עושה אותם אלא פעם אחת בלבד.
והשתא אתי שפיר קושיית הלחם משנה הנ"ל, דבאמת אין דין איסורי השבות בשבת כדין איסור מלאכה בחול המועד כלל. דהתם בחול המועד הקפידה התורה על כל מלאכה ומלאכה, ורק שמסר הכתוב לחכמים לקבוע אילו מלאכות יש לאסור. וממילא כשעבר על מלאכה שאמרו חכמים שהיא אסורה, הרי שעבר על איסור דאורייתא. מה שאין כן באיסורי השבות, שהתורה הקפידה רק שלא יטרח ויעמול במשך כל היום כולו, וחכמים שראו כן למדו מזה לאסור כל טרחא וטרחא משום שבות, העובר על דבריהם אינו עובר אלא על איסור דרבנן. ובאמת שפירוש זה שכתב החתם סופר הוא מדוקדק היטב בדברי הרמב"ן הנ"ל בפרשת אמור כפי שיעויין שם. ועיין עוד בשו"ת חתם סופר ח"ה (סימן קפה ד"ה הך). ודו"ק. ושוב מצאתי בספר מרכבת המשנה (פרק כ"א, א) שכתב דברים דומים לזה בביאור דעת הרב המגיד. ע"ש.
ד) ואולי אפשר ליישב עוד, שאף שאין איסורי השבות נחשבים איסורי תורה ממש כדין מלאכות בחוה"מ, מכל מקום הואיל ונלמדים הם ממה שאמרה תורה "תשבות", הרי שהם נכללים בכלל איסור התורה. וכמו שמבואר בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל, שכתב: דמה שאמר ה' תשבות "נכנס תחתיו" השביתה מן הדברים הנקראים שבות. ע"כ. דהיינו שאיסורי השבות הם כעין פרטים וענפים הנכנסים תחת הכלל, שהוא עיקר מצות התורה [2]. ונמצא אפוא, שזהו בעצם החילוק שיש בין שני הפירושים הנ"ל שכתב הרב המגיד בדעת הרמב"ם. דלפי הפירוש הראשון אף שאיסורי השבות הם איסורי דרבנן, מכל מקום נכללים הם בכלל מצות התורה. ולפי הפירוש השני איסורי השבות אינם אלא כשאר איסורי דרבנן, ודברי התורה בזה הרי רק אסמכתא בעלמא.
[1] ועיין בספר מנחת חינוך (מצוה רצז) שהביא מה שכתב הרשב"א במסכת יבמות (דף ו'. ד"ה ונגמר) בשם הר"ר יונה, דהעשה של שביתה בשבת קאי רק על האבות מלאכות ממש ולא על לאו דמחמר. וכתב על זה המנחת חינוך שם, דנראה שהוא הדין לפי זה לכל טורח שאינו מלאכה, שגם כן אינו כלול בעשה דשביתה. ודלא כדברי הרמב"ן בפרשת אמור וכו'. ע"ש. ובציונים שם העירו על זה, שהרי גם הריטב"א ביבמות שם (ד"ה ודחי) הסכים לדברי הר"ר יונה דעשה דשבות לא קאי אלא על המלאכות, ואף על פי כן בחידושיו למסכת ראש השנה (דף לב:) הביא את דברי הרמב"ן הנ"ל, וקילסם. ע"ש. ובאמת שכבר הרגיש בזה בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן קצה), וכתב שאין סתירה מדברי הר"ר יונה לדברי הרמב"ן. שהר"ר יונה לא בא למעט מקרא ד"תשבות" אלא לאו דמחמר, שאין בו טרחה. ולאפוקי אבות המלאכות שאע"פ שאין בהם טרחה, שייך בהם עשה דתשבות משום שהיו במשכן. אבל כל דבר שיש בו טורח ומניעת מנוחה, פשיטא שהוא בכלל עשה דשבתון אע"ג דאינו בכלל אבות מלאכה, וכדברי הרמב"ן הנ"ל. ע"ש.
[2] ואם לחשך אדם לאמור, האיך יתכן שיהיו איסורים אלו בכלל מצות התורה, והם עצמם אינם אלא איסורי דרבנן. אף אתה אמור לו, שהרי כבר מצינו כעין זה בדברי הרמב"ם עצמו בענין במצוות "ואהבת לרעך כמוך". שכתב בריש פרק יד מהלכות אבל (הלכה א'): מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו'. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. "אע"פ שכל מצוות הללו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך". ע"כ. הרי שלך לפניך, דאף שלדעת הרמב"ם מצות אלו שמנה אינם אלא "מדבריהם", מכל מקום ס"ל שהם נכללים בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך". נמצא שמצוה זו מן התורה היא מצוה כללית, ובאו חכמים ופרטוה לפרטים. והכא נמי יש לומר בעניננו, דמצות "תשבות" היא מצוה כללית, ואיסורי השבותים שמנו חכמים הם פרטים בכלל המצוה. ואע"פ שאינם אסורים אלא מדבריהם, הרי שהם נחשבים בכלל המצוה. ועיין עוד להרמב"ם בסוף פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות: "אסרו חכמים מאכלות ומשקים שנפש רוב בני אדם קיהה מהן וכו' וכן אסרו לאכול בידים מסואבות וכו' שכל דברים אלו הם בכלל לא תשקצו". ע"כ. הנה מתחילת דבריו שכתב "אסרו חכמים" משמע שאינו אסור אלא מדבריהם. אמנם מה שסיים שדברים אלו הם בכלל "לא תשקצו", לכאורה מורה שהוא דין תורה. ונראה דהכא נמי צ"ל שדברים אלו הם פרטים בכלל הלאו דבל תשקצו, אך מכל מקום אינן עיקר איסור התורה, ולכן אינו לוקה עליהם. וי"ל. ועיין עוד בבית יוסף יו"ד סימן קט"ז (סעיף ו') מה שכתב להסתפק בדברי הרמב"ם הנ"ל. ואכמ"ל.
א) כתב הרמב"ם בפרק כא מהלכות שבת (ה"א): נאמר בתורה (שמות כג, יב) תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות. ע"כ. וכתב על זה הרב המגיד וז"ל: כוונת רבינו היא שהתורה אסרה רק את פרטי המלאכות המבוארות על פי הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן, ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום. לכן אמרה תורה "תשבות", וכן כתב הרמב"ן בפירוש התורה (ריש פרשת אמור), ובאו חכמים ואסרו דברים הרבה. או תהיה כוונת הרמב"ם לומר שיש לשבותין של דבריהם סמך מן התורה מתשבות. עכ"ל.
ונראה שהחילוק בין שני הפירושים שכתב הרב המגיד הוא כך: דלפי הפירוש הראשון לדעת הרמב"ם איסורי השבות אינן בגדר איסורי דרבנן רגילים, והם נכללים כולם במה שאמרה תורה "תשבות". אלא שהדבר נמסר לחכמים לקבוע אילו דברים הם שאסורים משום שבות. ולפי הפירוש השני איסורי השבות הם כשאר איסורי דרבנן, ורק שחכמים מצאו אסמכתא לדבריהם מן התורה.
ב) וכן ראיתי בלחם משנה (שם) שכתב בתחילה לפרש כן דברי הרב המגיד. אלא שכתב דלפי זה יש להקשות על הפירוש הראשון, דאם כן נמצאו איסורי השבות מן התורה. שהרי כך הוא למי שסובר שחול המועד אסור מן התורה, שהתורה אסרה חול המועד במלאכה, ונמסר הדבר לחכמים. ועל כן כתב לפרש פירוש אחר בדברי הרב המגיד הנ"ל. והוא, דהתורה אסרה רק מלאכות גמורות בשיעורן, אבל בפחות משיעור לא נאסרו המלאכות מן התורה. ולכך אמרה תורה "תשבות". ובאו חכמים ואסרו המלאכות אף בפחות משיעור. ע"ש.
והנה אף שיודע אני בעצמי שאיני כדאי, מכל מקום תורה היא וללמוד אני צריך. וכיוון שלענ"ד אחר המחה"ר פירוש זה שכתב הלחם משנה בדברי הרב המגיד הוא קשה מאד מכמה טעמים, אמרתי אשיחה בזה כדרכה של תורה וכתלמיד בפני רבותיו וירווח לי. חדא, דאינו מובן כלל האיך יתכן לפרש דלדעת הרמב"ם "תשבות" קאי רק על איסור מלאכה בפחות מכשיעור ותו לא, והרי מלשון הרמב"ם עצמו מוכח להדיא דס"ל דאיסור זה כולל דברים הרבה. שהרי כתב במפורש: נאמר בתורה (שמות כג, יב) תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, "ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות". ע"כ. ובפשטות אלו הן הדברים שהולך ומונה החל מפרק זה ואילך, שלדעתו כולם נאסרו משום שבות. ומה ענין פחות מכשיעור לכאן. והלחם משנה בעצמו הרגיש בקושי זה, ולכן כתב דמה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו "ודברים הרבה שאסרו חכמים", זה אינו נכלל בענין תשבות, אלא ענין אחר בפני עצמו הוא, שחכמים אסרו דברים אחרים שלא נזכרו בתשבות. ע"ש. אמנם לענ"ד מלבד הלחץ זה הדחק להעמיס כן בדברי הרמב"ם ולחלק דבריו לשנים, הרי שדבר זה נסתר להדיא מלשון הרב המגיד גופיה, שעל פירושו נסובים דברי הלחם משנה. דבפירוש דברי הרמב"ם הנ"ל כתב הרב המגיד: "לכך אמרה תורה תשבות, ובאו חכמים ואסרו דברים הרבה", וממה שכתב "ובאו חכמים וכו'" מוכח להדיא שהבין שסוף דברי הרמב"ם הנ"ל נמשכים אחר מה שכתב בתחילה, ורצונו לומר שמאחר ואמרה תורה תשבות, באו חכמים ואסרו דברים הרבה.
ועוד, שהרב המגיד כתב על פירושו הנ"ל בדברי הרמב"ם שכן כתב הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת אמור. והרי לך לשון הרמב"ן שם (ויקרא כג, כד): ובמכילתא ראיתי "ושמרתם את היום הזה" למה נאמר, והלא נאמר כל מלאכה לא יעשה בהן. [אלא] אין לי אלא דברים הם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, ת"ל ושמרתם, להביא דברים שהן משום שבות. [עכ"ל המיכלתא]. אבל לא נתברר לי דבר זה, כי שבות בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והיאך יתכן לומר [על] דברים שהן אסורים משום שבות, מנין שיהו אסורין מן הכתוב. ונראה לי שכוונת המדרש הזה לומר שנצטוונו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו מדברים שאינן מלאכה, שלא יטרח כל היום למדוד התבואות וכו'. לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה ללא טורח. וזהו פירוש טוב ויפה. עכ"ל הרמב"ן (לא כולל המוסגר). וכן כתב בשמו תלמיד תלמידו הריטב"א ז"ל בחידושיו למסכת ראש השנה (לב: סוף ד"ה מתני') וז"ל שם: ברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן, לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דא"כ נמצאת שבת כחול מן התורה, שהחנויות פתוחות ואוצרות תבואה ויין מטלטלין וכו'. אלא כך עיקרן של דברים שבכלל מצוות עשה של התורה לשבות מן המלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, נמצא שיש לשבות עיקר מהתורה, ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצווה של תורה. וזו מרגלית שבידינו מרבינו הרמב"ן ז"ל. עכ"ל. עת'ה הראת לדעת כי דברי הרמב"ן ברור מיללו, דממה שנאמר בתורה "תשבות" נלמדו כל איסורי השבותין [1]. והואיל והרב המגיד כתב להשוות דברי הרמב"ן הללו לפירושו הנ"ל בדברי הרמב"ם, מוכח להדיא שכך היא גם כוונתו. ודלא כמו שכתב הלחם משנה דלפי פירוש הרב המגיד "תשבות" אתיא רק לענין חצי שיעור.
ואחר כתבי זאת, מצאתי בעזר ה' יתברך סיעתא לדברים אלו מדברי רבינו הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות. שעל דברי המשנה בביצה (פרק ה, ב) כל שחייבין עליו משום שבות וכו', כתב הרמב"ם וז"ל: מה שאמר ה' "תשבות" נכנס תחתיו השביתה מן הדברים [שהם] (שהוא) מספר, והם נקראים שבות. ע"כ. ומבואר דס"ל להרמב"ם דמקרא דתשבות ילפינן לכל איסורי השבות, והיינו כדברי הרמב"ן הנ"ל. ותו לא מידי.
ג) ומה שהקשה הלחם משנה על פירוש זה, דאם כן נמצאו איסורי השבות אסורין מן התורה, וכמו שמצינו גבי חול המועד וכו'. רצונו לומר שהרי הראשונים הסוברים שמלאכת חול המועד אסורה מן התורה כך הם סוברים, שהתורה מסרה לחכמים לקבוע איזו מלאכה נאסרה. והרי לדבריהם העושה מלאכה בחול המועד באופן שהחכמים אסרו עובר על איסור תורה (ועיין ב"י ריש סימן תק"ל). ואם נפרש בדברי הרמב"ם שאיסורי השבות הם גם כן דבר שמסרו הכתוב לחכמים, נמצא שהעובר על אחד מאיסורי השבות שאסרו חכמים עבר על איסור תורה. ולכאורה היא תמיהה גדולה, שהרי הדבר ברור דלכולי עלמא אין איסורי השבות נחשבין איסורים מן התורה, ואינן דומין בזה לאיסורי מלאכה בחול המועד.
ולענ"ד נראה ליישב תמיהתו על פי מה שמצאתי בענין זה להחתם סופר בחידושיו למסכת ביצה (דף לו: ד"ה כל שחייבין). וז"ל שם: דע כי מן התורה היה חייב מיתה בשבת ומלקות ביו"ט על כל מה שנקרא מלאכה והוה במשכן, אפילו אין בו שום יגיעה ואין בשביתתו שום מנוחה, דהתורה הקפידה על עשיית דברים אלו. אך היגיעה במשאות גדולות ועמל כל היום מבלי מצוא נופש בדברים שאין בהם מלמאכה מל"ט מלאכות, אין בזה לא מיתה בשבת ולא לאו ביו"ט, אך עובר על זה על מצוות עשה למען ינוח ותשבות שבתון קודש, וזהו עשה דאורייתא. וחז"ל סמכו על זה כל המביא לידי יגיעה כגון טלטולים וטורח קצת. ונקרא "שבות", דעיקר סמיכתו על קרא דתשבות. עכ"ל החתם סופר שם. ומבואר מדבריו, שמן התורה אינו עובר על עשה דתשבות אלא אם כן אם יטרח ויעמול כל השבת כולה. אמנם כלל איסורי השבותים שאמרו חכמים, אף על פי שנסמכים הם על קרא דתשבות, מכל מקום אינם אסורים מן התורה אלא מדבריהם. דכיון שראו שהקפידה התורה על ענין זה, הוסיפו ואסרו כל דבר המביא לידי יגיעה אפילו אם אינו עושהו כל היום.
ולפי זה יש לבאר דברי הרב המגיד הנ"ל בפירושו הראשון כמין חומר. דמה שכתב שהתורה אסרה המלאכות, ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות "כל היום", לכך אמרה תורה תשבות וכו'. רצונו לומר, שבאמת מן התורה אינו עובר על עשה דתשבות אלא אם כן יעמול ויטרח "כל היום". ומה שכתב "ובאו חכמים ואסרו דברים הרבה". רצונו לומר, שמכיון שראו חכמים שרצון התורה שהאדם לא יטרח ויעמול ביום השבת ויהיה מעשהו כביום חול, באו ואסרו דברים הרבה שיש בהם עמל וטורח, אפילו אם אינו עושה אותם אלא פעם אחת בלבד.
והשתא אתי שפיר קושיית הלחם משנה הנ"ל, דבאמת אין דין איסורי השבות בשבת כדין איסור מלאכה בחול המועד כלל. דהתם בחול המועד הקפידה התורה על כל מלאכה ומלאכה, ורק שמסר הכתוב לחכמים לקבוע אילו מלאכות יש לאסור. וממילא כשעבר על מלאכה שאמרו חכמים שהיא אסורה, הרי שעבר על איסור דאורייתא. מה שאין כן באיסורי השבות, שהתורה הקפידה רק שלא יטרח ויעמול במשך כל היום כולו, וחכמים שראו כן למדו מזה לאסור כל טרחא וטרחא משום שבות, העובר על דבריהם אינו עובר אלא על איסור דרבנן. ובאמת שפירוש זה שכתב החתם סופר הוא מדוקדק היטב בדברי הרמב"ן הנ"ל בפרשת אמור כפי שיעויין שם. ועיין עוד בשו"ת חתם סופר ח"ה (סימן קפה ד"ה הך). ודו"ק. ושוב מצאתי בספר מרכבת המשנה (פרק כ"א, א) שכתב דברים דומים לזה בביאור דעת הרב המגיד. ע"ש.
ד) ואולי אפשר ליישב עוד, שאף שאין איסורי השבות נחשבים איסורי תורה ממש כדין מלאכות בחוה"מ, מכל מקום הואיל ונלמדים הם ממה שאמרה תורה "תשבות", הרי שהם נכללים בכלל איסור התורה. וכמו שמבואר בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות הנ"ל, שכתב: דמה שאמר ה' תשבות "נכנס תחתיו" השביתה מן הדברים הנקראים שבות. ע"כ. דהיינו שאיסורי השבות הם כעין פרטים וענפים הנכנסים תחת הכלל, שהוא עיקר מצות התורה [2]. ונמצא אפוא, שזהו בעצם החילוק שיש בין שני הפירושים הנ"ל שכתב הרב המגיד בדעת הרמב"ם. דלפי הפירוש הראשון אף שאיסורי השבות הם איסורי דרבנן, מכל מקום נכללים הם בכלל מצות התורה. ולפי הפירוש השני איסורי השבות אינם אלא כשאר איסורי דרבנן, ודברי התורה בזה הרי רק אסמכתא בעלמא.
[1] ועיין בספר מנחת חינוך (מצוה רצז) שהביא מה שכתב הרשב"א במסכת יבמות (דף ו'. ד"ה ונגמר) בשם הר"ר יונה, דהעשה של שביתה בשבת קאי רק על האבות מלאכות ממש ולא על לאו דמחמר. וכתב על זה המנחת חינוך שם, דנראה שהוא הדין לפי זה לכל טורח שאינו מלאכה, שגם כן אינו כלול בעשה דשביתה. ודלא כדברי הרמב"ן בפרשת אמור וכו'. ע"ש. ובציונים שם העירו על זה, שהרי גם הריטב"א ביבמות שם (ד"ה ודחי) הסכים לדברי הר"ר יונה דעשה דשבות לא קאי אלא על המלאכות, ואף על פי כן בחידושיו למסכת ראש השנה (דף לב:) הביא את דברי הרמב"ן הנ"ל, וקילסם. ע"ש. ובאמת שכבר הרגיש בזה בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן קצה), וכתב שאין סתירה מדברי הר"ר יונה לדברי הרמב"ן. שהר"ר יונה לא בא למעט מקרא ד"תשבות" אלא לאו דמחמר, שאין בו טרחה. ולאפוקי אבות המלאכות שאע"פ שאין בהם טרחה, שייך בהם עשה דתשבות משום שהיו במשכן. אבל כל דבר שיש בו טורח ומניעת מנוחה, פשיטא שהוא בכלל עשה דשבתון אע"ג דאינו בכלל אבות מלאכה, וכדברי הרמב"ן הנ"ל. ע"ש.
[2] ואם לחשך אדם לאמור, האיך יתכן שיהיו איסורים אלו בכלל מצות התורה, והם עצמם אינם אלא איסורי דרבנן. אף אתה אמור לו, שהרי כבר מצינו כעין זה בדברי הרמב"ם עצמו בענין במצוות "ואהבת לרעך כמוך". שכתב בריש פרק יד מהלכות אבל (הלכה א'): מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו'. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. "אע"פ שכל מצוות הללו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך". ע"כ. הרי שלך לפניך, דאף שלדעת הרמב"ם מצות אלו שמנה אינם אלא "מדבריהם", מכל מקום ס"ל שהם נכללים בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך". נמצא שמצוה זו מן התורה היא מצוה כללית, ובאו חכמים ופרטוה לפרטים. והכא נמי יש לומר בעניננו, דמצות "תשבות" היא מצוה כללית, ואיסורי השבותים שמנו חכמים הם פרטים בכלל המצוה. ואע"פ שאינם אסורים אלא מדבריהם, הרי שהם נחשבים בכלל המצוה. ועיין עוד להרמב"ם בסוף פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות: "אסרו חכמים מאכלות ומשקים שנפש רוב בני אדם קיהה מהן וכו' וכן אסרו לאכול בידים מסואבות וכו' שכל דברים אלו הם בכלל לא תשקצו". ע"כ. הנה מתחילת דבריו שכתב "אסרו חכמים" משמע שאינו אסור אלא מדבריהם. אמנם מה שסיים שדברים אלו הם בכלל "לא תשקצו", לכאורה מורה שהוא דין תורה. ונראה דהכא נמי צ"ל שדברים אלו הם פרטים בכלל הלאו דבל תשקצו, אך מכל מקום אינן עיקר איסור התורה, ולכן אינו לוקה עליהם. וי"ל. ועיין עוד בבית יוסף יו"ד סימן קט"ז (סעיף ו') מה שכתב להסתפק בדברי הרמב"ם הנ"ל. ואכמ"ל.