כבר בביאור הלכה מצא חברים רבים להרמב"ם בזה,
אכן
אכן כמוש''כ לעיל
[ולפניו הרא"ש והטור והר"ן - אם כי בר"ן טוען כת"ר שיש סתירה ואינני מכיר] הדבר ברור שזה דרבנן,
סתירה בדברי הר''ן
אלא דמאד יש לתמוה בדברי הר''ן, דמצינו בדבר סתירה ברורה בדבריו, שהנה רבינו הר''ן בסוף מסכת סוכה (בחידושיו על הרי''ף) כתב על מה שכתב הרי''ף שביום שמיני עצרת יושבים בסוכה אבל לא מברכים, משום דסתרו אהדדי אי יום סוכה לאו שמיני עצרת, ואי שמיני עצרת לאו יום סוכה, "ואע''ג דביום שני של פסח עבדינן יו''ט ועבדינן ספירת העומר ולא חיישינן לזלזול ביום טוב וכו', דספירת העומר א''א לדחותה משום
דכיון דידעינן בקבועא דירחא הרי חייב בספירת העומר מדאורייתא, ואין ראוי שתעקר ברכתו אבל ישיבה בסוכה בספק שביעי ספק שמיני מדרבנן בעלמא הוא".
הרי ששפתיו ברור מללו שחיוב ספירת העומר הוא מדאורייתא, ומזה הטעם מברכים על ספירת העומר ביו''ט שני של גלויות, ודין זה שייך אף בזמן הזה, אם כן חזינן דס''ל דאף בזה''ז עיקר ההלכה היא שספירת העומר דאורייתא.
והנה יש לנו לומר בזה ב' ביאורים, א', שהר''ן חזר בו ממה שכתב במסכת פסחים שספירת העומר דרבנן, דסוכה היא מסכת מאוחרת טפי ממסכת פסחים, ומשנה אחרונה עיקר.
דרך נוספת ליישב דברי הר''ן שאין כוונתו שספירת העומר מדאורייתא ממש בזמן הזה אלא בגדר דבר שיש לו עיקר מן התורה, וכעין מה שכתב המאירי (סוכה מו ע''ב) "ואף על פי שבפסח מברכין על ספירת העומר ביום טוב שני ואם עומר אין יו"ט שהרי מחרת יו"ט הוא וכו', ויש אומרים בספירת העומר הואיל ועיקרו מן התורה, אף על פי שבזמן הזה אינו מן התורה לדעת קצת", וייתכן שזו היא כוונת הר''ן בדבריו כאן.
ולכן השאלה כאן היא איך מתייחסים לקבלה מול הפוסקים הפשטנים.
זה לא רק שאלה זו, אלא שאלה גם אם מוצאים שרוב הראשונים סוברים דאורייתא והשו''ע לא הביאם בית'ה יוסף.
המעיין היטב בדברי הרי''ף והשאילתות דרב אחאי גאון יראה שסברו שזה דאורייתא.
והנה רבינו הרי''ף (פסחים כז ע''ב מדפיו) כתב "ומיחייבינן למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר, דכת' "וספרתם לכם ממחרת השבת", ות"ר "וספרתם לכם" כל אחד ואחד מונה לעצמו, "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב, ותניא נמי הכי "מיום הביאכם תספרו", יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה, ת"ל "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה, ת"ל "מיום הביאכם תספרו חמשים יום", יכול יקצור ביום ויביא ביום ויספור ביום, ת"ל "שבע שבתות תמימות תהיינה", אימתי הן תמימות בזמן שהוא מתחיל מבערב, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. וכי היכי דמצוה למימני יומי הכי נמי מצוה למימני שבועי, דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי". ומדבריו נראה שלא סבירא ליה כאמימר דאמר דהשתא בזמן הזה הוא זכר למקדש כלל וכלל, דאם כן היה לו לפרש ולומר זאת, והוא השמיט דברי אמימר לגמרי, ולא זו בלבד שלא פירש כן אלא הביא מקראות מפורשות וכותב אותם כמקור להא ד"מחייבנא" למנות את ימי העומר, משמע שהם מקור החיוב. וכידוע שהרמב''ם והרי''ף אזלי בחד שיטה על פי הרוב, וכמו שכתב הרמב''ם גופיה באגרותיו שאינו חולק על בעל ההלכות אלא מעט מזעיר, וכן ידוע משמם מרנא החפץ חיים שהרי''ף הוא הש''ס של הרמב''ם, וכן ראיתי שהבין בדעת הרי''ף הגאון בעל בית הלוי (סי' ט''ל) "דמבואר בדבריו להדיא דגם שבועי הוי מדאורייתא גם בזה"ז". וכן נראה מפשט דברי השאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא קז) ומדברי הבה''ג.
נמצא שהגאונים וגם שני עמודי הוראה סוברים דאורייתא.
וכך גם דעת המאירי
וכן נראה שנקט רבינו המאירי (פסחים קכא ע''ב) כעיקר, שכתב בהאי לישנא "דין ספירת העומר מצות עשה לספור ימים של שבעה שבועות
בכל מקום ובכל זמן שמתחיל בספירה מתחילת יום ששה עשר בניסן", ואמנם בהמשך דבריו הביא המאירי דעת יש אומרים שהיא מדרבנן, אבל נראה דנקט בסתמא כדעת הרמב''ם והרי''ף שהיא מן התורה. ע' גם בסוכה (מו ע''ב) שכתב שספירת העומר אף שהוא דרבנן "לדעת קצת" מכל מקום עיקרו מן התורה, משמע דאיהו גופיה ס''ל שהוא מן התורה אלא שיש "קצת" הסוברים שהוא מדרבנן.
זאת מלבד כל הראשונים שאסף הביאור הלכה
וכבר כתב לנו החסיד שבכהונה מרנא החפץ חיים בביאור הלכה (סימן תפט ד''ה לספור העומר) "אכן באמת הרמב"ם לאו יחידאה הוא בדעתו, שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא, עיין בשבלי הלקט (ריש סימן רל"ד), וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש בסוף הסימן, וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באור זרוע (סי' שכ"ט), ומשמע שם דגם האור זרוע מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי, ורב עמרם, ורי"ץ גיאות, שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על "תמימות", משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא, מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו הוי דאורייתא, ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא אח"כ מצאתי כעין זה ג"כ בא"ר אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו".
ולכן כאן דברי המקובלים רק מסייעים לצד החזק גם בפשט
ועיקר הנפק"מ היא לא באמירת "מצוות עשה" שבזה א' לענ"ד אפש"ל שהכוונה למצוות עשה דרבנן, ב' גם אם ננקוט כהשו"ע עדיין אפ"ל בלשם יחוד נוסח שנכון לדעת הרמב"ם והרבה ראשונים וכן המקובלים כמו שהביא ידידנו הגאון בעל ה@מאמין בניסים.
אלא שלא זו בלבד, אלא גם לדעת השולחן ערוך שנמשך אחר דעת הסוברים דספיה'ע בזה''ז דרבנן אכתי שפיר למיעבד הכי, כפי שראיתי בספר הליכות שלמה למרן הגרש''ז אוירבאך (תפלה עמ' רה) שדן בנדון דידן וס''ל שאין לשנות הנוסח כלל וטעמו משום דהלשון "מצות עשה" שפיר יש לפרשו על מצות עשה דרבנן, ואם הוא מדרבנן כוונתו למצות עשה דרבנן. והיינו שאיננו אומרים "מצות עשה מן התורה".
הן אמת, שלכאורה הדבר שנוי במחלוקת רש''י ותוספות (ברכות כ' ע''ב) האם שייך לומר "מצות עשה" על דבר דרבנן, דגרסינן התם על תפלה שהיא "מצות עשה" ורש''י לא גרס לה מטעם דס''ל שמצות תפלה היא מדרבנן, והתוספות כתבו שיש ליישב את הגירסא, ושייך לומר מצות עשה אף על דרבנן, ע''ש.
אמנם נראה, שלפי דעת הרמב''ם שכתב (סה"מ שרש הראשון); "כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צווה משה רבינו ע"ה בסיני שיצונו לעשותו והוא אומרו על פי התורה אשר יורוך וגו' והזהירנו יתברך מעבור הדבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור" וגו'. וע' שם בסה"מ שכוונתו לכל המצוות המחודשות, לגזירות ולתקנות וכדו', ע"ש. ורוב הראשונים עמיה אזלו דכן היא שיטת רבינו חננאל (שבת כג ע''ב), והר"י מיגאש (תשובה סי' קמח), ורש"י (ברכות יט ע''ב), והראבי"ה (שבת סי' רכד), והסמ"ק (מצוה קפא), והרשב"א (שו''ת ח''ה סי' רמו) והריטב"א (ר''ה טז ע''א ויומא עג ע''ב) והר"ן (דרוש שביעי), ודעת כל הנך רבוואתא שכל מצוה מדרבנן אנו מוזהרים בעשה ד"ככל אשר יאמרו לך תעשה" ועל כן אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו
וצונו", א''כ שפיר יש לומר "מצות עשה".
השאלה היא בספקות בספה"ע אם להחמיר או להקל, וכאן יכולים להיות הרבה מאוד נפק"מ.
שאלה גדולה, זה ודאי לפחות דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, שלדעת הש''ך הולכים בספיקו לחומרא (אמנם הגרע''י ביחו''ד חולק..) והדברים ארוכים
