ולהלן הביאור הנ"ל, מועתק מתוך הקדמת הספר "
חן וכבוד":
בזמן הגמ' כיסו הנשים את ראשן בסבכה, והוציאו את צמתן מתוך הכיסוי, כאשר הצמה היתה מגולה, וכמבואר בגמ' סוטה (דף ח'): "מצינו בסוטה שבמדה שמדדה - בה מדדו לה. היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו, לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות.
היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, לפיכך ציפורניה נושרות. היא חגרה לו בצילצול, לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה, לפיכך יריכה נופלת. היא קיבלתו על כריסה, לפיכך בטנה צבה".
והמעיין יראה שהגמ' מדברת לפי סדר הפעולות של האשה: בתחילה עמדה בפתח ביתה להיראות לו, כשראשה מכוסה בסודרין נאין, פניה מקושטות ועיניה כחולות, ושערה קלוע. לאחר מכן רמזה לו באצבע להיכנס לביתה, לאחר מכן הורידה בגדיה ונשארה רק עם צלצול (חגורה דקה של פרוצות, ראה מדרש רבה אסתר ג', רש"י עירובין דף ק"ג, ומהרש"א שבת דף ס"ב. וכן בתוספתא גרסו "היא חגרה לו בפנים", דהיינו שאת זה עשתה בסתר), ולאחר מכן פשטה ירכה וכו' ועשתה מעשה.
ונמצא א"כ שבטרם רמזה לו להיכנס לביתה, עמדה בפתח ביתה כששערה קלוע וראשה מכוסה בסודר, ולא מובן כיצד עמדה בפתח ביתה כששערה קלוע, והרי בפשטות מדובר ברשות הרבים וחייבת לכסות ראשה בפני כל עובר ושב. גם לא מובן כיצד התנאתה לנואף בקליעת שערה, אם ראשה היה מכוסה בסודר.
וצריך לומר שכך נהגו הנשים מאז מתן תורה, לכסות הראש ולהוציא צמה קלועה מהכיסוי, והמשיך המנהג בזמן חז"ל, עד לאחרונה בכמה מארצות המזרח (עיראק, בוכרה, כורדיסטן, תוניס), כאשר כתב הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל בספרו בן איש חי (שנה א' פרשת בא סעיף י"ב): "נשים
שדרכן לעשות שיער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן".
ועוד כתב שם (שנה שניה פרשת ויקהל סעיף י"ג): "ונשים ההולכים לטבילה בליל שבת, לא יקלעו שערות ראשם אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום". ויש שהבינו כוונתו שהפאה מכוסה לגמרי, וזה דחוק מאוד, כי אין שום צורך בפאה קלועה אם מכוסה היא, ומדבריו משמע שמחפש פתרון לנשים ההולכות למקווה ודואגות שבחזרתן לא יראו צמות ראשן. וכן בהמשך דבריו דיבר בתכשיט זהב התלוי באותן קליעות, שהוא מנהג עשירות, ומשמע בפשטות שגם זה היה גלוי ומפורסם שעשירות הולכות כך.
אלא כוונתו פשוטה, כי הנשים בזמן ההוא נהגו לכסות את ראשן בכיסוי שמתוכו יוצאות צמה אחת או שתיים, שזה היה המנהג במקומו, כאשר ניתן לראות בעשרות תמונות מהתקופה ההיא החל משנת תרס"ה, שיצאו כן ברשות הרבים. ועל זה כתב הבא"ח שאותן נשים שלא יכלו לקלוע שערן, יוכלו להשתמש בפאה קלועה מערב שבת ולגלותה מאחור, כאשר חוזרות מהמקווה לביתן.
ולשונו "דרכן בכך" הוא ברה"ר דוקא, וכן משמע מכל דבריו שם, שדיבר בבתולות שדרכן לילך פרועות ראש, ושערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות, והנשים בערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש. ואם נעמיד שהקליעות המשתלשלות היו מכוסות, יהיו דבריו בבחינת "לצדדין קתני": זה דרכן ברה"ר וזה דרכן בבית. וכן משמע מדברי הראשונים למסכת ברכות (דף כ"ד) שהתירו לקרוא נגד שיער הבתולות הרגילות ללכת פרועות, ולא התירו לקרוא נגד שיער הנשואות הרגילות לגלות ראשן בבית ובחצר, כפי שהיה המנהג בזמן הגמ' ונפסק להלכה ע"י רוב ככל הראשונים (ורק בחצר היה מי שאסר). כי העיקר הוא הרגילות לגלות ברה"ר, ואז אינו מעורר הרהור. אבל בבית אין נפק"מ. וכן כתב המשנה ברורה (סי' ע"ה ס"ק י') בשם ספר יד אפרים.
וכן כתב הרה"ג רבי אברהם דניאל, רב שכונת רמות בירושלים (הובא בשו"ת דברות משה בובליל חלק ב' עמ' מ"א): "הכוונה פשוטה שאותן נשים היו מכסות ראשיהן במטפחת כדין, אלא שהיו מטלטלים מעט מצמות ראשיהן מחוץ למטפחת לאחור, וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם אלשקר שכן מותר מן הדין ושכן נהגו בנות ישראל ואין פוצה פה,
וכמו שראינו בעינינו בנשים זקנות מדור שעבר צנועות וחסודות שהיו עושות כן, והדבר נפוץ בזקנות מעדת הכורדים והבוכרים. ולזה כתב הבן איש חי שלצורך הטבילה יסתרו קליעות שערן מערב שבת וישלשלום בין הבגדים, וכדי שלא יהיה ניכר עליהן, יכינו פאה כאותן קליעות וזה יניחו במקום אותן צמות. אבל עיקר ראשיהן פשיטא שהוא מכוסה כדין במטפחת".
וכן כתב הרה"ג רבי מרדכי עבאדי בספרו נופת צופים (שבת עמ' ל"ח): "ומלבד כל זה, זהו דבר הלמד מעניינו שהנה זאת האשה שיצאה מבית הטבילה ואין שערותיה קלועות, מה לה להתבייש לצאת לרה"ר כך, דאם דרכה ללבוש פאה נכרית שלימה תלבש גם עתה פאה נכרית שלימה, ולא ידעו אם צמותיה קלועות או לא, ואם דרכה לכסות את כל ראשה במטפחת, תכסה גם עתה, ולא ידעו כלום. אלא בודאי מדובר שזאת
מכסה את כל ראשה בכיסוי ותמיד צמותיה מגולות, ועתה צמותיה אינן קלועות ומתביישת לצאת כך לרחוב, ועל זה נתן הרב ז"ל עצה שצמותיה יהיו מפאה נכרית".
ואמנם בדור שקדם לדורו של הבן איש חי התכסו הנשים בעיראק ביציאתן לשוק במעיל נוסף (המכונה "איזאר") וכן כיסו את פניהן, אבל בזמנו היו גם נשים שהלכו עם האיזאר כשהוא פתוח וגם הפסיקו לכסות פניהן, וצמותיהן היו גלויות כאשר ניתן לראות בתמונות משנת תרס"ה ואילך, וכאשר העיד הבן איש חי בספרו חוקי הנשים: "כמו כן
נמצאות כמה נשים שהאיזאר שלהן פתוח כדי לגלות את מלבושיהן מהחזה עד הרגליים, ומה מועיל איזאר זה אם אין הן צנועות".
וכן כתב הגאון רבי שמעון אגסי זצ"ל, שהיה בן דורו של הבן איש חי (ונפטר שנים ספורות אחריו), בספרו אמרי שמעון (עמ' ר"ה): "בצאתה תהיה צנועה ביותר כדרך נשים הצנועות של דור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קדקדם, ומסוה של שער עבה על פניהם, ואפילו משולי בגדיהם לא יראה כלל החוצה. לא כמו
עכשיו ששפתי הצעיף פתוחים משני עבריה ורוב בגדיהם החמודות נראים לעין כל, ומסוי משי דק על פניהם אשר יתראה ממנו כל צורת פניהם ויופיים והדרם וכל תכשיטים שעליהם".
וכן כתב הנוסע י. א. בשנת תרל"ו, בזמנו של הבן איש חי, על מנהג נשות עיראק (מאמר "אלה מסעי" שפורסם ב"המגיד" שנה ב' גיליון 17): "נשי יהודי בגדאד מראין שערות ראשן לחוץ, כי לא ידקדקו לכסות אלא גובה הראש,
ותלתלים שחורות ירדו על פי מדותיהן ונראין לכל רואה, אבל בשוק מכסין את כל גופן במעיל ואת פניהן בצעיף כנ"ל, ולא יראה לחוץ דבר מגופן". ועוד כתב: "זה מקרוב התחילו קצת נשים זקנות בבגדאד וכן אחדות מנשי החכמים לשום פאה נכרית".
וכתב על זה החוקר העיראקי אברהם בן יעקב בספרו "מנהגי יהדות בבל בדורות האחרונים" (חלק ג' עמ' 37): "נראה שבהזכירו תלתלים הוא התכוון לצמות הגדולות... הפאה נכרית שהוא מזכיר אינה דומה לפאה נכרית של ימינו, אלא הנשים הזקנות אשר שערות ראשיהן היו דלות מאוד, רכשו שערות ארוכות מאחרים, קשרו אותן לצמות רגילות וחיברון לשערות ראשיהן שהיו מכוסות בכובע מיוחד. צמות בולטות אלה נראות כאילו שלהן, בה בשעה שהיו של אחרים, ולזה הוא קרא פאה נכרית, ומותר לזרים להסתכל בהן". וזה תואם לגמרי למנהג בזמן הגמ'.
ומדבריהם משמע שגם אותן שהתעטפו ב"איזאר" לא עשו כן אלא ביציאתן לשוק, אבל בסביבת ביתן לא התעטפו כן, כגון בעמידה בפתח ביתן, או ביציאה קלה לרחובה של עיר, היו צמותיהן גלויות לעין כל רואה, וכן לעיני אורחים ובני הבית, וכן כאשר הלכו ל"פוטו" להצטלם, לא חשו להתעטף בפני הצלם וכיו"ב (וכאשר ניתן לראות בתמונות) וכך גם התיירים יכלו לשים לב לכך.
וכן היה המנהג גם בג'רבא ותוניס, וניתן לראות בבירור בתמונות (משנת תש"י ואילך) כיצד הנשים היהודיות שם גילו את צמותיהן ברשות הרבים באופן בולט, וגם אלה שהלכו עם רדיד על ראשן וכיסוי הראש הגיע עד אמצע מצחן, צמותיהן היו משתלשלות לצד פנים כשהן גלויות, ולעיתים מעוטרות בתכשיטים. ויש שהלכו בכעין כובע המכסה חלק מהמצח, אך מאחור היה בו חור ודרכו השתלשלה צמה לצד פנים. וגם מי שכיסו את כל זה במעיל נוסף (הנקרא ספסארי וצבעו לבן), ניתן לראות בתמונות שהיה מעיל זה פתוח ודרכו נראו הצמות.
וכן הגאון רבי מצליח מאזוז שהיה רב בתוניס, כתב בשנת תש"כ בשו"ת איש מצליח (חלק א' או"ח סי' כ"ד) "דאנן נקטינן כמש"כ מהר"ם אלשקר סימן ל"ה, להחזיק בכל עוז במנהגנו, וצווח ככרוכיא נגד האוסרים, והשיב גם על הראיה מספר הזוהר, וכן נראה דעת מרן בבית יוסף סימן ע"ה שהביא דברי הרשב"א והראב"ד דשערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה שרי, ופסקו מורם בהגה שם, והוא נכלל בלשון מרן בשו"ע שם שכתב שיער של אשה שדרכה לכסותו". ולאחר מכן כתב על האשכנזים "שנוהגים איסור אצלם בכל השיער".
ומלשונו משמע בבירור שדיבר על צמותיהן היוצאות חוץ לכיסוי שזה היה המנהג בזמנו וכפי שרואים בתמונות מהתקופה ההיא, שהכיסוי כיסה את חצי מצחן ולא גילו הראש מלפנים, רק צמותיהן היו גלויות, ולא דיבר על גילוי הראש עצמו, שזהו מנהג שהתחדש אצל הצעירות שלבשו מטפחת למחצה ולשליש, ולא היה כותב עליו "להחזיק בכל עוז במנהגנו" שמשמעו מנהג ותיק מימות עולם.
וכן העיד השואל בקובץ יעלה הדס (חלק ד' עמ' צ"ג): "האם מותר לאשה להוציא את שערה מחוץ לכיסוי הראש כאשר הוא עטוף בצמה? אמי ראתה שאפילו נשות גדולי הרבנים בג'רבה עשו כך". והרב צמח מאזוז אישר דבריו: "שאלתי פעם את מורנו... לפני כשלושים שנה: איך
הקילו נשות ג'רבה לעשות שתי צמות והן גלויות"? (והמשיב הכחיש דבריו) ומשאלתו משמע שהיה זה מנהג פשוט בג'רבה, הגם שהעיד על אמו וסבתו שהקפידו לכסות הכל.
וכן בכתב העת "מהות" (כ"ד), העיד אחד שנסע לשם לפני עשרות שנים: "שבת בג'רבה היא חויה מוזרה ומיוחדת... האם, עקרת הבית, ישבה על הרצפה בצד ולא הצטרפה לשולחן הסעודה של הגברים: הבנים, החתן, הנכדים והאורחים.
הרבנית לבושה בגדים מסורתיים, וצמתה יוצאת מתחת לכיסוי ראשה. האם זו צמה טבעית או פאה נכרית... כיצד מתיר הרב לרבנית לגלות את צמתה, לא נתברר לי".
וכן כתב ר' ישראל יוסף בנימין המכונה "הנוסע בנימין השני" בספרו מסעי ישראל (עמ' 40), על מנהג נשות כורדיסטן בשנת תר"ח: "הנשים לובשות כתונת פסים ארוכה וראשיהן תעטפנה במין בגד עב. שערות ראשיהן השחורות כעורב
תלויות בקצוות תלתלים על כתפותהנה".
וכן בספר "ילדות בירושלים הישנה" (עמ' 34) העיד: "נשים שעלו ארצה מהבלקן שמרו על לבושן עוד שנים רבות... משנישאו שמו על ראשיהן את ה"יאזמה" שמתחתיה בצבצו קצותיהן של הצמות". וכן העיד יצחק זאלקינד בספר זכרונותיו (עמ' 102) כנער חב"די על מראה נשות ירושלים בשנת תרנ"א לערך, בזמנו של הבן איש חי: "את היאזמה (מטפחת הראש) היו לובשות הנשים הספרדיות הצעירות באופן שקצות צמותיהן היו גלויות, וכן שיער הרקות מעל למצח".
כל העדויות הנ"ל משתקפות היטב בתמונות מאותן שנים, והתמונות ממחישות היטב את המנהג מאז מתן תורה כפי שמשמע מחז"ל לפני אלפיים שנה, וכדמשמע מהראשונים לפני אלף שנה, וכפי שכתב מהר"ם אלשקר לפני חמש מאות שנה, וכפי שכתב הגר"ח פלאג'י לפני מאתיים שנה על מנהג "ערי פראנקיאה", וכפי שכתב הבן איש חי לפני מאה ועשרים שנה, עד סמוך לדורנו.
ושיער זה נקרא "חוץ לצמתן" שהיתרו מפורש בראשונים, והוא כולל את הצמה עצמה שהיתה גלויה, ואת השערות שיצאו חוץ לצמה, כי הצמה הקלועה היא הדבר היחיד שהיה מגולה אצל הנשים, והשיער הנוסף (כפי שמצוי שנפרדות שערות מהצמה), נקרא "שיער שחוץ לצמתן". ומוכח מזה שרק שטח הראש חייב בכיסוי מדינא, ולא היוצא חוץ לכיסוי, אלא שנהגו אז לקלוע את השיער היוצא ולא לפזרו אלא לבתולה ביום חופתה כדלהלן. וכן הוא במדרש תנחומא בפרשת תצוה: "מבעד לצמתך, האשה הזו כשגודלת [=קולעת] שיער ראשה, היא נותנת את השיער לאחריה, והוא נאה לה". ומדנקט אשה, משמע נשואה ולא נערה פנויה.
ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה) ציין מנהג דומה לזה: "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו... כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו... שערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד... וכן נמי כתב בעל ארחות חיים... שערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם. ואין זה צריך לפנים,
דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו, ובודאי כי כן היו נוהגות בנות ישראל בימי חכמי המשנה והתלמוד ז"ל, ואפשר דאפילו בעודן על אדמתן, בזמן שבית המקדש קיים, כדאיתא בהדיא בפרק חזקת הבתים, דאמרינן התם עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, רב אמר בת צדעא, שנאמר אם אשכחך ירושלם וגו', ופירש בעל הערוך ז"ל, דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט, וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתייפו ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא
מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שיער הצדעים יורד על פניה והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר" (ואין זה כדעת הזוהר הקדוש, שאין לאשה לגלות אפילו שערה אחת משערותיה, כי לא נפסק להלכה כמותו בתלמוד בבלי ובראשונים). וראה עוד בדבריו לקמן (עמ'
שז). ומלבד הרשב"א בשם הראב"ד, והארחות חיים ובעל המכתם שהזכיר, כתבו כן גם השיטה מקובצת (ברכות דף כ"ד) והמאירי (שם) ובספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) להתיר גילוי שיער שחוץ לצמתה.
וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל, בספרו "רוח חיים" (חלק אב"ע סי' כ"א אות ג'): "כתב הרב מהר"ם אלשקר בתשובה סי' ל"ה, דנשים הבאות ממקום שנהגו לכסותו, אם אין דעתן לחזור - יכולות לגלותו, הביא דבריו מוה"ר כנסת הגדולה בסי' זה בהגה"ט אות ח' יעויין שם. וכמו דהנשים הבאות מערי פראנקיאה לערי טורקיאה יע"א ואין דעתן לחזור, שצריכות לנהוג איסור לכסות השיער שלהן, אפילו יהיו השערות פאה נכרית, דנותנים עליהם חומרי המקום שבאו להתיישב והרי הן ככל תושבי העיר ההיא לכל דיניו, דהא אפילו בפאה נכרית ומשי איכא סרך איסור". עכ"ל. ומדבריו משמע בפשטות שמדבר על מנהג גלוי וידוע ברשות הרבים בכמה מארצות המזרח, שהיו מגלות צמותיהן, ואותן הנשים עם שיער דליל היו עושות צמה מפאה נכרית כנהוג בזמן הגמ', ועל זה כתב שהיכן שלא נהוג יש בו סרך איסור.
והאחרונים הביאו להלכה דברי מהר"ם אלשקר, ומהם: מגן אברהם (סי' ע"ה ס"ק ד'), פרי חדש (או"ח סי' תצ"ו סעיף ט"ז), מגן גיבורים (אלף המגן סימן ע"ה ס"ק ז), ביאור הלכה (סי' ע"ה סעיף ב'), כנסת הגדולה הנ"ל (הגהות טור אבן העזר סימן כ"א), ערוך השולחן (או"ח סי' ע"ה סעיף ו'), שו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג'), שו"ת אור לציון (ח"א סי' י"א), שו"ת שמש ומגן (חלק ב' אה"ע סי' ט"ז) ועוד.
וכן מדברי הראשונים בברכות כ"ד שהתירו את גילוי השיער היוצא מכיסוי הראש וכנזכר לעיל, משמע שעיקר הכיסוי הוא לקרקפת הראש, ולכן לא מצינו היתר לאשה קרחת או מגולחת לגלות את ראשה, וממילא גם אין איסור בשיער היוצא מהכיסוי, אלא רק בשיער הנראה עם הבשר.
וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק ז' סי' פ'): "אודות השאלה שנתקבלה אתמול, אם אשה שאין לה שערות יש [לה] חיוב כיסוי... הנה ילפינן [כיסוי ראש] מדכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ובספרי ופרע וכו' לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ובמדרש רבה ופרע למה, שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות, הרי
שעיקר הקפידא שהראש יהיה מכוסה, והדיון בפוסקים הוא אם גם על השערות יש קפידא לכסותן כגון השערות שמחוץ לצמתן שיוצאות מהכיסוי, אם זה מדינא דגמ' צריכין לכסות או רק ע"פ הזוהר.
ומסתבר מאוד שאפי' בדברים כמו אלו לא דרשינן טעמא דקרא ולומר שעיקר מה שהקפידה התורה הוא משום צניעות כי השערות הם עיקר היופי של האשה, ובאשה קרחת הכיסוי מוסיף יופי וחן, לכן אין חיוב כיסוי. אלא אין לך מה שאמרה תורה, והרי אנו רואים שבפנויה אפי' היא ערוה אין [בה] דין של כיסוי הראש". עכ"ל.
ומבואר כדבריו במדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה
ראשה מכוסה, ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה
מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה
שיכסו את ראשיהן". וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא
כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".
וכדברי הגר"ב זילבר כתב גם הגאון בעל שו"ת בני בנים בקובץ תחומין (י"ג): "ולפי הנאמר 'ופרע את ראש האשה' ולא 'את שיער האשה', משמע שגם אם גילחה ראשה היו מגלים את ראשה, ואם כן אסור לאשה לגלות את ראשה אף אם היא קרחת".
וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין
שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".
וכן כתב הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (חלק א' סי' כ"ט) על המנהג בזמן חז"ל, שגם הבתולות היו יוצאות בשעת חופתן כשראשן מכוסה ושיער יוצא מהכיסוי, וההבדל בינן לבין הנשים הנשואות הוא "דנשים יוצאות
ושערן קלועות, ובתולות בשעת הכנסן לחופה היה שערן מסותרות" (ראה דבריו לקמן).
וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב), שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד,
אפשר הוא אף ביוצאות טפח... והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".
וממילא, מפני שמנהג הנשים בזמן ההוא היה לגלות צמתן מאחור, לכן אותן נשים שנשרו שערותיהן מחמת מחלה וכדומה, הוצרכו לתקן לעצמן פאה נכרית, המכסה את הראש כולו ונראית כדוגמת הפאות שיש בימינו, וכך היו בבית ובחצר, כיון שכל הנשים בזמן ההוא גילו ראשן בחצר, וכמו שמובא בגמ' כתובות (דף ע"ב) "ואלא בחצר, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", ובפירוש התוספות שם, "אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש". ובצאת אותן הנשים לחוץ, כיסו את ראשן בסבכה וגילו מאחור את הפאה הנכרית (ולפ"ז יתבאר הלשון "פאה", מלשון קצה וסוף) וכך נראו ככל הנשים האחרות שכיסו ראשן וגילו מאחור את צמתן.
וממילא,
מפני שמנהג הנשים בזמן ההוא היה לגלות צמתן מאחור, לכן אותן נשים שנשרו שערותיהן מחמת מחלה וכדומה, הוצרכו לתקן לעצמן פאה נכרית, המכסה את הראש כולו ונראית כדוגמת הפאות שיש בימינו, וכך היו בבית ובחצר, כיון שכל הנשים בזמן ההוא גילו ראשן בחצר, וכמו שמובא בגמ' כתובות (דף ע"ב) "ואלא בחצר, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", ובפירוש התוספות שם, "אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש". ובצאת אותן הנשים לחוץ, כיסו את ראשן בסבכה וגילו מאחור את הפאה הנכרית (ולפ"ז יתבאר הלשון "פאה", מלשון קצה וסוף) וכך נראו ככל הנשים האחרות שכיסו ראשן וגילו מאחור את צמתן.
ולפ"ז מבואר גם ענין "חוטי שיער" המוזכרים בגמ' שבת, שנראה מדברי הראשונים שהיו אלה שערות קשורות סביב צמתה הקלועה, או כתוספת שיער לצמתה, כדאיתא בריבב"ן למסכת שבת (דף ס"ד): "בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה,
שער של אשה אחרת, שיהו קליעותיה גסות". וכן כתב הר"י מלוניל (שם), "בחוטי שער, לכרוך בהן שערות ראשה
ולקלוע בהן קליעת ראשה". וברש"י (שם) ובנימוקי יוסף (שם) ובר"ן (על הרי"ף שם דף כ"ח), "יוצאה אשה בחוטי שער.
שקולעת בהן שערה". ובספר הבתים (שם), "יש מי שביאר חוטי שער שקולעת בהן שערה וקווצותיה. וכתב הר"ם ולא תצא זקינה בשער של ילדה [אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה]... וטעם הדבר
מפני שהוא גנאי לה, ותשלפם ותבא להביאם ד' אמות ברשות הרבים".
וכן בגמ' שם אמרו שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה, וביארו תוס'
"דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה", וכן בריטב"א (שם) "דבודאי מחכו לה עלה ושלפא ומתייא להו בידה", ובחידושי הר"ן (שם) "דילמא מחכו עלה כשהיא מתנאה בשער של ילדה ושקלא להו ואתיא לאיתויינהו", ובנימוקי יוסף (שם) ובתוס' הרא"ש (שם), "דזימנין דמחכו עלה ואתי לאיתויי".
ומכל זה מוכח בפשטות שהיתה צמתה הקלועה גלויה ברשות הרבים, דאם לא תאמר כן אין שום הבנה לכל הנ"ל.
ומפני שכל הנשים בזמן ההוא (כולל הנשים הגויות, כמובא ברש"י סנהדרין דף נ"ח) כיסו את ראשן בסבכה, לא עלה על דעת אף אחת מהנשים הכשרות לכסות את ראשה בפאה ולהשתמש בזה ככיסוי ראש. ואם היתה אחת יוצאת כך לשוק, מסתמא היה בזה משום מראית העין ומשום דת יהודית, ואף פריצות כיון שהיתה יוצאת דופן. אבל בימינו, שרוב נשות העולם מגלות ראשן, וגם בקרב היהודיות לצערנו עדיין רובן מגלות הראש לגמרי, ורוב הנשים החרדיות מכסות ראשן בפאה, כתבו האחרונים שלא שייך בזה החששות הנ"ל, וכך פשט המנהג בקרב כל ישראל, עד שהפך לענין של הידור - כאשר המטפחות בזמן הזה אינן מכסות הראש כדבעי.
ולפ"ז מבוארות כל הקושיות כמין חומר, ולא נותר בהם נפתל ועיקש. ובגמ' בנזיר (כח:) איירי שבחצר לבשה פאה שלימה, ובחוץ כיסתה את עיקר ראשה וגילתה את קליעת שערותיה, וזו ראיית שלטי הגיבורים משם - ששערות תלושות אע"פ שנמצאות על הראש ואע"פ שנראות כשיער ממש, אין בהם משום פריצות ולא משום גילוי ראש (ואמנם בפאה שלימה יש לדון משום מראית העין ודת יהודית וכו', אך במקום שנהגו בכך ממילא אין מקום לחוש לזה). ובאמת היה יכול להביא ראיה מהא דמותר אפילו שיער מחובר היוצא מחוץ לכיסוי, ולא רק שיער תלוש, אלא שהעדיף להביא ראיה מפאה נכרית שהיא הנדון שלו, ובלשונו:
"והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל", שהנשים נשאו בקליעת שערן. ולא היה זה אלא סמך בעלמא, להוכיח כי מצינו פאה נכרית הנהוגה גם בימי קדם, ולא שהוכיח מכאן את ההיתר. ואולי מפני שהיתר הוצאת צמתן אינו מפורש בגמ' אלא רק משמע מדברי הגמ' והראשונים, וגילוי הפאה ברה"ר מפורש בגמ', לכן העדיף להביא ראיה מהפאה.
ולפ"ז מבואר מש"כ בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים (למסכת שבת סד:), שהוא אחד מהראשונים: "ובפאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו
מי שאין להן שיער ארוך". כי מי שלא היה לה שיער ארוך, לא היתה יכולה לגלות את צמתה מאחור, כשאר הנשים.
ולפ"ז מבואר מש"כ הברטנורא (בביאורו למשנה במסכת שבת), "פאה נכרית רגילים היו נשים
ששערן מועט לקשור שיער נכרית לשערן, שנראה כמו שהוא שערן". והביאור הוא שהיו קושרות פאה נכרית לשערן, ולמרות שהראש מכוסה כשאר הנשים, הרי הצמה מאחור דומה לכולן, ולא ניכר ששערן מועט.
ולפ"ז מבואר מש"כ רש"י עה"פ בישעיהו (פרק ג' פס' ט"ז) "הלוך וטפוף תלכנה": "ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פאות נכריות
קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות". ואמנם רש"י בביאורו העיקרי שם (וכן במסכת שבת) לא פירש כך, אבל תרגום יונתן אינו מובן, שהרי רש"י במסכת שבת (דף ס"ב) כתב "הלוך וטפוף...
ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן". ואם נשואות היו, כיצד נראו קליעותיהן בחוץ? ולדברינו מבואר, כי היה מנהג כל הנשים בזמן ההוא להוציא את קליעת שערן מחוץ לכיסוי, ואותן נשים היו משתמשות בפאות נכריות כתוספות שיער, לעבות את קליעתן באופן מוגזם כדי שיביטו בהן, ועל כך דיבר הנביא (וגם בימינו, פאה העשויה באופן מוגזם וחריג במיוחד, אסורה משום חוסר צניעות).
וכן לפ"ז מבואר שאר פירושי הראשונים, וכגון הערוך שכתב בערך פאה: "כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה, קרו לה פאה וכו', וכן פאה נכרית דמקפת הראש ולא מכסיא ליה". וכן המאירי בעירובין (דף י"א, הוצאת מוסד הרב קוק): "ופירוש הדבר דהואיל והוי דבר מקיף ואינו מכסה כל האויר שבינתיים, נקרא פאה, וכדאמרינן לענין תכשיטי נשים לא תצא אשה בפאה הנכרית, פירוש דמקיף את הראש ואינו מכסה אותו". וכן בתוס' רי"ד (שבת דף ס"ד): "פירוש פאה, קליעות של שער, שאשה שאין שערה מרובה
מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה, כדי שתיראה בעלת שער". וכן הר"ן והר"י מלוניל (שם) כתבו, "פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה, לפי שיש לה שער מועט, אי נמי -
דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור". וכן פירש המאירי. וההכרח לדבריהם לפרש שהשיער היה גלוי, ולקחה קליעת שיער מחברתה וקשרה לראשה, ובכך היתה יכולה להוציא צמתה מחוץ לכיסוי, ונראית ככל הנשים ששערן שחור, או ככל הנשים ששערן מרובה.
ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי התוספות, שכתבו שאסורה לצאת עם הפאה בשבת, ומילתא דפשיטא היא כיוון
ד"וודאי דמחכו עלה", ומוכח שהפאה היתה גלויה ברשות הרבים, ומאידך גיסא מובא בתוספות ר"י הזקן ותלמידו (הנמצא לאחרונה בכת"י) שהפאה היתה תחת הסבכה. ולדברינו מבואר, שאמנם הפאה בעיקרה היתה תחת הסבכה, אבל היתה מגולה מאחור כעין צמה או שיער אסוף, ועל זה כתבו התוספות דמחכו עלה. וכן בדברי תוס' ר"י הזקן מפורש כן, שכתב "פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל מחייכי עלה", זאת אומרת שהפאה היתה גלויה לכל הרואים ואינה מכוסה, למרות שעיקרה היה תחת הסבכה.
ומאידך גיסא לפ"ז מבואר מה שמשמע מהריטב"א רש"י ור"ן שהפאה לא היתה תחת הסבכה, שהריטב"א (שבת נז.) הקשה "ואם תאמר כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא אי אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה", ולא הקשה כן על פאה, וכן רש"י כתב (שבת סה.) "למטה מן הסבכה - כגון כיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית". וכן הר"ן כתב (שבת כט. מדפי הרי"ף) "למטה מן השבכה. כגון אצטמא וכיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית". כי הפאה היתה צמה קלועה המגולה מאחור, ואינה מכוסה.
ולפ"ז מיושב קושיית מהר"י קצנלנבוגן, דרש"י וערוך פירשו שהפאה נועדה רק לאשה ששערה מועט, וא"כ על כרחך איירי בפאה מכוסה, דוודאי תכסה שערה, שהרי כל מטרתה להיראות ככל הנשים ששערן מרובה, והן ודאי מכסות שערותיהן כהלכה.
ולפי דברינו אדרבה, ע"י גילוי שיער הפאה מאחור היא נדמית ככל הנשים, למרות שראשה מכוסה. ואכן, רק אשה ששערה פגום או מועט נזקקה לזה, ולא כל אשה. אבל אם נאמר שהפאה היתה מכוסה לגמרי, לא מובן מדוע יש צורך בפאה, והרי כאשר היא מכוסה בסבכה הרי היא דומה לכל הנשים, וגם יכולה לקפל את הסבכה וליצור נפח גדול כאילו יש לה שיער תחתיה (כאשר עושות הנשים בימינו במטפחות).
ולפ"ז מיושב מה שהקשה בשו"ת הסבא קדישא, ובשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"ט מהגמ' בשבת, שאם מדובר בפאה נכרית מגולה, למה אסרו ברה"ר מחשש "דילמא שלפא", הרי לא תגלה שערה, כמבואר במשנה (דף נז.) שמותר לצאת בסרביטין אם הם קשורים, דלא חיישינן שמא תסירם, שהרי לא מיגליא שערה, ע"ש ברש"י. וכן ב"כיפה של צמר שפיר דמי", פירש רש"י "דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא". ולדברינו אכן מדובר שראשה מכוסה, ושערה לא מתגלה למרות שמסירה הפאה.
ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי הגר"א, שפירש את המשנה שמדובר בפאה נכרית מכוסה, וזה לשונו: "ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה כבעלת שער" (והרב המו"ל כתב בהערה שבא לאפוקי מביאור השלטי גיבורים), ומאידך גיסא פסק בשו"ע סי' ע"ה כדעת המג"א להתיר פאה והביא מקור לדבריו. ולדברינו מבואר, כי אע"פ שהכניסה עיקר הפאה תחת הצעיף, עם זאת צמתה היתה מגולה ברשות הרבים, וזוהי גם כוונתו של בעל שלטי הגיבורים כנ"ל, שהביא סמך מהגמ' שכבר בימי קדם נהגו להשתמש בפאה נכרית להתנאות, וזה לשונו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן".
ולפ"ז מבואר הגמ' בכתובות (דף נ"ד), "אמר רב יוסף, כיחלה ופירכסה אין לה מזונות". ומכך שרואים אותה הציבור שמתקשטת, מוכח שכבר אינה אבלה על בעלה ורצונה להינשא לאחר. ופירש רש"י שם בדף י"ז,
שפרכוס הוא "קליעת שיער", וכן ביאר בתענית (דף י"ג) ובסנהדרין (דף י"ד) שפרכוס הוא בשיער. ותמוה, שהרי איירי באלמנה, שחייבת בכיסוי הראש, והכיצד רואים אותה הציבור שקולעת שערה. ולדברינו מובן, שמנהג הנשים היה להוציא קליעת שיער מבעד לכיסוי.
וכן דברי הרמב"ם בביאורו למשנה יתבארו על פי זה: "פאה נכרית היא מגבעת, ידבקו בו שיער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשיער", שהפאה היתה כעין כובע המכסה ראשה ומתחתיו דבוקה צמה קלועה, והאשה היתה מכסה ראשה במגבעת, ומתקשטת בפאה נכרית היוצאת מתחתיו כצמה קלועה שנדמית כשערה הטבעי. והיה זה דרך עראי, רק כשיוצאת חוץ, ומתביישת שאין לה צמה ככל הנשים (אבל לשיטת האוסרים, שהפאה היתה תחת הסבכה תמיד, בחצר וברה"ר, ממילא אין הבנה למילים "דרך עראי", וגם לא מובן "שיער נאה").
ובשו"ת הראב"ן (סי' צ"ה) כתב ליישב את הגמ' ביבמות (קטז:) "ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה, אמרי לה... סתרי מזייך [=שערך]". והקשה כיצד תפרע שערה והרי יש בזה הרהור, ותירץ הראב"ן
"ואף על פי ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להירהורא". והיינו כדברינו, שהגמרות הנ"ל דיברו באופן שראשה מכוסה, אלא שפרעה את צמתה היוצאת מהכיסוי, ולכן לא נראה בשרה יחד עם השיער, ומותר.
ולפ"ז מבואר מה שיש להקשות על הגמ' שם, כיצד הורו לה לסתור שערותיה, והרי אלמנה חייבת בכיסוי הראש. וכן יש להקשות על הגמ' בכתובות (סו:) שבתו של רבן יוחנן בן זכאי "נתעטפה בשערה", ומהמעשה הקודם בגמ' שם מוכח שהיתה אלמנה (ראה רש"י ד"ה שפסקו לה). וכן יש להקשות על הראב"ן, מדוע דיבר רק על הרהור, ולא על פריעת ראש דאורייתא. ולדברינו מובן, דאיירי רק בצמתה היוצאת מחוץ לכיסוי, ואין בזה פריעת ראש כלל.
וכן משמע מהגמ' גופא, שנקטה "סתרי מזייך", ומשמע שהיה כבר גלוי, ולא נצרכא אלא לפרעו כדרך נשים אבלות. וכן כתב הגאון רבי ישראל ליפשיץ בביאורו "תפארת ישראל" (חולין פרק ד משנה ו) על הפסוק בישעיה "גלי צמתך": "רצונו לומר
סתרי קליעת שערותיך, כי כך היה דרך אבילות בנשים המזרחיות, כיבמות דף קט"ז, דקאמר סתרי מזיך".
