ולהלן הביאור הנ"ל, מועתק מתוך הקדמת הספר "
חן וכבוד":
בזמן הגמ' כיסו הנשים את ראשן בסבכה, והוציאו שערותיהן מאחור, כאשר החלק האחורי ובו קליעת ראשן היה מגולה, כמנהג כמה מארצות המזרח עד לאחרונה (ראה לקמן בדברי הבא"ח):
"נשים שדרכן לעשות שיער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן".
ושיער זה נקרא "חוץ לצמתן" שהיתרו מפורש בראשונים, וכפי שהביא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה): "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים
שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו... כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו... שערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד... וכן נמי כתב בעל ארחות חיים... שערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם. ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו" (ואין זה כדעת הזוהר הקדוש, שאין לאשה לגלות אפילו שערה אחת משערותיה, כי לא נפסק להלכה כמותו בתלמוד בבלי ובראשונים). וראה עוד בדבריו לקמן (עמ'
שז). ומלבד הרשב"א בשם הראב"ד, והארחות חיים ובעל המכתם, כתבו כן גם השיטה מקובצת (ברכות דף כ"ד) והמאירי (שם) ובספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) להתיר גילוי שיער שחוץ לצמתה.
והאחרונים הביאו להלכה דברי מהר"ם אלשקר, ומהם: מגן אברהם (סי' ע"ה ס"ק ד'), פרי חדש (או"ח סי' תצ"ו סעיף ט"ז), מגן גיבורים (אלף המגן סימן ע"ה ס"ק ז), ביאור הלכה (סי' ע"ה סעיף ב'), כנסת הגדולה (הגהות טור אבן העזר סימן כ"א), ערוך השולחן (או"ח סי' ע"ה סעיף ו'), שו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג'), ושו"ת שמש ומגן (חלק ב' אה"ע סי' ט"ז) ועוד.
וכן מדברי הראשונים בברכות כ"ד שהתירו את גילוי השיער היוצא מכיסוי הראש וכנזכר לעיל, משמע שעיקר הכיסוי הוא לקרקפת הראש, ולכן לא מצינו היתר לאשה קרחת או מגולחת לגלות את ראשה, ולכן גם אין איסור בשיער היוצא מהכיסוי, אלא רק בשיער הנראה עם הבשר.
וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק ז' סי' פ'): "אודות השאלה שנתקבלה אתמול, אם אשה שאין לה שערות יש [לה] חיוב כיסוי... הנה ילפינן [כיסוי ראש] מדכתיב ופרע את ראש האשה, ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, ובספרי ופרע וכו' לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן, ובמדרש רבה ופרע למה, שדרך בנות ישראל ראשיהן מכוסות,
הרי שעיקר הקפידא שהראש יהיה מכוסה, והדיון בפוסקים הוא אם גם על השערות יש קפידא לכסותן כגון השערות שמחוץ לצמתן שיוצאות מהכיסוי, אם זה מדינא דגמ' צריכין לכסות או רק ע"פ הזוהר.
ומסתבר מאוד שאפי' בדברים כמו אלו לא דרשינן טעמא דקרא ולומר שעיקר מה שהקפידה התורה הוא משום צניעות כי השערות הם עיקר היופי של האשה, ובאשה קרחת הכיסוי מוסיף יופי וחן, לכן אין חיוב כיסוי. אלא אין לך מה שאמרה תורה, והרי אנו רואים שבפנויה אפי' היא ערוה אין [בה] דין של כיסוי הראש". עכ"ל.
ומבואר כדבריו במדרש רבה (בראשית פרשה י"ז), "מפני מה האיש יוצא
ראשו מגולה והאשה
ראשה מכוסה, ובאבות דרבי נתן (פרק ט') "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה
שיכסו את ראשיהן". וכן כתב בחידושי הריטב"א (מועד קטן דף כ"ד), "ולכולי עלמא לדברי כל המפרשים ז"ל
עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם ומכסה ראשה כאבל".
וכדברי הגר"ב זילבר כתב גם הגאון בעל שו"ת בני בנים בקובץ תחומין (י"ג): "ולפי הנאמר
'ופרע את ראש האשה' ולא 'את שיער האשה', משמע שגם אם גילחה ראשה היו מגלים את ראשה, ואם כן אסור לאשה לגלות את ראשה אף אם היא קרחת".
וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין
שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".
וכן כתב הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (חלק א' סי' כ"ט) על המנהג בזמן חז"ל, שגם הבתולות היו יוצאות בשעת חופתן כשראשן מכוסה ושיער יוצא מהכיסוי, וההבדל בינן לבין הנשים הנשואות הוא
"דנשים יוצאות ושערן קלועות, ובתולות בשעת הכנסן לחופה היה שערן מסותרות" (ראה דבריו לקמן).
וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב), שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, אפשר הוא אף ביוצאות טפח...
והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".
וממילא,
מפני שמנהג הנשים בזמן ההוא היה לגלות צמתן מאחור, לכן אותן נשים שנשרו שערותיהן מחמת מחלה וכדומה, הוצרכו לתקן לעצמן פאה נכרית, המכסה את הראש כולו ונראית כדוגמת הפאות שיש בימינו, וכך היו בבית ובחצר, כיון שכל הנשים בזמן ההוא גילו ראשן בחצר, וכמו שמובא בגמ' כתובות (דף ע"ב) "ואלא בחצר, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", ובפירוש התוספות שם, "אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש". ובצאת אותן הנשים לחוץ, כיסו את ראשן בסבכה וגילו מאחור את הפאה הנכרית (ולפ"ז יתבאר הלשון "פאה", מלשון קצה וסוף) וכך נראו ככל הנשים האחרות שכיסו ראשן וגילו מאחור את צמתן.
ולפ"ז מבואר גם ענין "חוטי שיער" המוזכרים בגמ' שבת, שנראה מדברי הראשונים שהיו אלה שערות קשורות סביב צמתה הקלועה, או כתוספת שיער לצמתה, כדאיתא בריבב"ן למסכת שבת (דף ס"ד): "בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה,
שער של אשה אחרת, שיהו קליעותיה גסות". וכן כתב הר"י מלוניל (שם), "בחוטי שער, לכרוך בהן שערות ראשה
ולקלוע בהן קליעת ראשה". וברש"י (שם) ובנימוקי יוסף (שם) ובר"ן (על הרי"ף שם דף כ"ח), "יוצאה אשה בחוטי שער.
שקולעת בהן שערה". ובספר הבתים (שם), "יש מי שביאר חוטי שער שקולעת בהן שערה וקווצותיה. וכתב הר"ם ולא תצא זקינה בשער של ילדה [אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה]... וטעם הדבר
מפני שהוא גנאי לה, ותשלפם ותבא להביאם ד' אמות ברשות הרבים".
וכן בגמ' שם אמרו שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה, וביארו תוס'
"דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה", וכן בריטב"א (שם) "דבודאי מחכו לה עלה ושלפא ומתייא להו בידה", ובחידושי הר"ן (שם) "דילמא מחכו עלה כשהיא מתנאה בשער של ילדה ושקלא להו ואתיא לאיתויינהו", ובנימוקי יוסף (שם) ובתוס' הרא"ש (שם), "דזימנין דמחכו עלה ואתי לאיתויי".
ומכל זה מוכח בפשטות שהיתה צמתה הקלועה גלויה ברשות הרבים, דאם לא תאמר כן אין שום הבנה לכל הנ"ל.
ומפני שכל הנשים בזמן ההוא (כולל הנשים הגויות, כמובא ברש"י סנהדרין דף נ"ח) כיסו את ראשן בסבכה, לא עלה על דעת אף אחת מהנשים הכשרות לכסות את ראשה בפאה ולהשתמש בזה ככיסוי ראש. ואם היתה אחת יוצאת כך לשוק, מסתמא היה בזה משום מראית העין ומשום דת יהודית, ואף פריצות כיון שהיתה יוצאת דופן. אבל בימינו, שרוב נשות העולם מגלות ראשן, וגם בקרב היהודיות לצערנו עדיין רובן מגלות הראש לגמרי, ורוב הנשים החרדיות מכסות ראשן בפאה, כתבו האחרונים שלא שייך בזה החששות הנ"ל, וכך פשט המנהג בקרב כל ישראל, עד שהפך לענין של הידור - כאשר המטפחות בזמן הזה אינן מכסות הראש כדבעי.
ולפ"ז מבוארות כל הקושיות כמין חומר, ולא נותר בהם נפתל ועיקש. ובגמ' בנזיר (כח:) איירי שבחצר לבשה פאה שלימה, ובחוץ כיסתה את עיקר ראשה וגילתה את קליעת שערותיה, וזו ראיית שלטי הגיבורים משם - ששערות תלושות אע"פ שנמצאות על הראש ואע"פ שנראות כשיער ממש, אין בהם משום פריצות ולא משום גילוי ראש (ואמנם בפאה שלימה יש לדון משום מראית העין ודת יהודית וכו', אך במקום שנהגו בכך ממילא אין מקום לחוש לזה). ובאמת היה יכול להביא ראיה מהא דמותר אפילו שיער מחובר היוצא מחוץ לכיסוי, ולא רק שיער תלוש, אלא שהעדיף להביא ראיה מפאה נכרית שהיא הנדון שלו, ובלשונו:
"והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל", שהנשים נשאו בקליעת שערן. ולא היה זה אלא סמך בעלמא, להוכיח כי מצינו פאה נכרית הנהוגה גם בימי קדם, ולא שהוכיח מכאן את ההיתר. ואולי מפני שהיתר הוצאת צמתן אינו מפורש בגמ' אלא רק משמע מדברי הגמ' והראשונים, וגילוי הפאה ברה"ר מפורש בגמ', לכן העדיף להביא ראיה מהפאה.
ולפ"ז מבואר מש"כ בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים (למסכת שבת סד:), שהוא אחד מהראשונים: "ובפאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו
מי שאין להן שיער ארוך". כי מי שלא היה לה שיער ארוך, לא היתה יכולה לגלות את צמתה מאחור, כשאר הנשים.
ולפ"ז מבואר מש"כ הברטנורא (בביאורו למשנה במסכת שבת), "פאה נכרית רגילים היו נשים
ששערן מועט לקשור שיער נכרית לשערן, שנראה כמו שהוא שערן". והביאור הוא שהיו קושרות פאה נכרית לשערן, ולמרות שהראש מכוסה כשאר הנשים, הרי הצמה מאחור דומה לכולן, ולא ניכר ששערן מועט.
ולפ"ז מבואר מש"כ רש"י עה"פ בישעיהו (פרק ג' פס' ט"ז) "הלוך וטפוף תלכנה": "ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פאות נכריות
קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות". ואמנם רש"י בביאורו העיקרי שם (וכן במסכת שבת) לא פירש כך, אבל תרגום יונתן אינו מובן, שהרי רש"י במסכת שבת (דף ס"ב) כתב "הלוך וטפוף...
ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן". ואם נשואות היו, כיצד נראו קליעותיהן בחוץ? ולדברינו מבואר, כי היה מנהג כל הנשים בזמן ההוא להוציא את קליעת שערן מחוץ לכיסוי, ואותן נשים היו משתמשות בפאות נכריות כתוספות שיער, לעבות את קליעתן באופן מוגזם כדי שיביטו בהן, ועל כך דיבר הנביא (וגם בימינו, פאה העשויה באופן מוגזם וחריג במיוחד, אסורה משום חוסר צניעות).
וכן לפ"ז מבואר שאר פירושי הראשונים, וכגון הערוך שכתב בערך פאה: "כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה, קרו לה פאה וכו', וכן פאה נכרית דמקפת הראש ולא מכסיא ליה". וכן המאירי בעירובין (דף י"א, הוצאת מוסד הרב קוק): "ופירוש הדבר דהואיל והוי דבר מקיף ואינו מכסה כל האויר שבינתיים, נקרא פאה, וכדאמרינן לענין תכשיטי נשים לא תצא אשה בפאה הנכרית, פירוש דמקיף את הראש ואינו מכסה אותו". וכן בתוס' רי"ד (שבת דף ס"ד): "פירוש פאה, קליעות של שער, שאשה שאין שערה מרובה
מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה, כדי שתיראה בעלת שער". וכן הר"ן והר"י מלוניל (שם) כתבו, "פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה, לפי שיש לה שער מועט, אי נמי -
דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור". וכן פירש המאירי. וההכרח לדבריהם לפרש שהשיער היה גלוי, ולקחה קליעת שיער מחברתה וקשרה לראשה, ובכך היתה יכולה להוציא צמתה מחוץ לכיסוי, ונראית ככל הנשים ששערן שחור, או ככל הנשים ששערן מרובה.
ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי התוספות, שכתבו שאסורה לצאת עם הפאה בשבת, ומילתא דפשיטא היא כיוון
ד"וודאי דמחכו עלה", ומוכח שהפאה היתה גלויה ברשות הרבים, ומאידך גיסא מובא בתוספות ר"י הזקן ותלמידו (הנמצא לאחרונה בכת"י) שהפאה היתה תחת הסבכה. ולדברינו מבואר, שאמנם הפאה בעיקרה היתה תחת הסבכה, אבל היתה מגולה מאחור כעין צמה או שיער אסוף, ועל זה כתבו התוספות דמחכו עלה. וכן בדברי תוס' ר"י הזקן מפורש כן, שכתב "פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל מחייכי עלה", זאת אומרת שהפאה היתה גלויה לכל הרואים ואינה מכוסה, למרות שעיקרה היה תחת הסבכה.
ומאידך גיסא לפ"ז מבואר מה שמשמע מהריטב"א רש"י ור"ן שהפאה לא היתה תחת הסבכה, שהריטב"א (שבת נז.) הקשה "ואם תאמר כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא אי אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה", ולא הקשה כן על פאה, וכן רש"י כתב (שבת סה.) "למטה מן הסבכה - כגון כיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית". וכן הר"ן כתב (שבת כט. מדפי הרי"ף) "למטה מן השבכה. כגון אצטמא וכיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית". כי הפאה היתה צמה קלועה המגולה מאחור, ואינה מכוסה.
ולפ"ז מיושב קושיית מהר"י קצנלנבוגן, דרש"י וערוך פירשו שהפאה נועדה רק לאשה ששערה מועט, וא"כ על כרחך איירי בפאה מכוסה, דוודאי תכסה שערה, שהרי כל מטרתה להיראות ככל הנשים ששערן מרובה, והן ודאי מכסות שערותיהן כהלכה.
ולפי דברינו אדרבה, ע"י גילוי שיער הפאה מאחור היא נדמית ככל הנשים, למרות שראשה מכוסה. ואכן, רק אשה ששערה פגום או מועט נזקקה לזה, ולא כל אשה. אבל אם נאמר שהפאה היתה מכוסה לגמרי, לא מובן מדוע יש צורך בפאה, והרי כאשר היא מכוסה בסבכה הרי היא דומה לכל הנשים, וגם יכולה לקפל את הסבכה וליצור נפח גדול כאילו יש לה שיער תחתיה (כאשר עושות הנשים בימינו במטפחות).
ולפ"ז מיושב מה שהקשה בשו"ת הסבא קדישא, ובשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"ט מהגמ' בשבת, שאם מדובר בפאה נכרית מגולה, למה אסרו ברה"ר מחשש "דילמא שלפא", הרי לא תגלה שערה, כמבואר במשנה (דף נז.) שמותר לצאת בסרביטין אם הם קשורים, דלא חיישינן שמא תסירם, שהרי לא מיגליא שערה, ע"ש ברש"י. וכן ב"כיפה של צמר שפיר דמי", פירש רש"י "דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא". ולדברינו אכן מדובר שראשה מכוסה, ושערה לא מתגלה למרות שמסירה הפאה.
ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי הגר"א, שפירש את המשנה שמדובר בפאה נכרית מכוסה, וזה לשונו: "ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה כבעלת שער" (והרב המו"ל כתב בהערה שבא לאפוקי מביאור השלטי גיבורים), ומאידך גיסא פסק בשו"ע סי' ע"ה כדעת המג"א להתיר פאה והביא מקור לדבריו. ולדברינו מבואר, כי אע"פ שהכניסה עיקר הפאה תחת הצעיף, עם זאת צמתה היתה מגולה ברשות הרבים, וזוהי גם כוונתו של בעל שלטי הגיבורים כנ"ל, שהביא סמך מהגמ' שכבר בימי קדם נהגו להשתמש בפאה נכרית להתנאות, וזה לשונו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן".
ולפ"ז מבואר הגמ' בכתובות (דף נ"ד), "אמר רב יוסף, כיחלה ופירכסה אין לה מזונות". ומכך שרואים אותה הציבור שמתקשטת, מוכח שכבר אינה אבלה על בעלה ורצונה להינשא לאחר. ופירש רש"י שם בדף י"ז,
שפרכוס הוא "קליעת שיער", וכן ביאר בתענית (דף י"ג) ובסנהדרין (דף י"ד) שפרכוס הוא בשיער. ותמוה, שהרי איירי באלמנה, שחייבת בכיסוי הראש, והכיצד רואים אותה הציבור שקולעת שערה. ולדברינו מובן, שמנהג הנשים היה להוציא קליעת שיער מבעד לכיסוי.
וכן דברי הרמב"ם בביאורו למשנה יתבארו על פי זה: "פאה נכרית היא מגבעת, ידבקו בו שיער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשיער", שהפאה היתה כעין כובע המכסה ראשה ומתחתיו דבוקה צמה קלועה, והאשה היתה מכסה ראשה במגבעת, ומתקשטת בפאה נכרית היוצאת מתחתיו כצמה קלועה שנדמית כשערה הטבעי. והיה זה דרך עראי, רק כשיוצאת חוץ, ומתביישת שאין לה צמה ככל הנשים (אבל לשיטת האוסרים, שהפאה היתה תחת הסבכה תמיד, בחצר וברה"ר, ממילא אין הבנה למילים "דרך עראי", וגם לא מובן "שיער נאה").
ובשו"ת הראב"ן (סי' צ"ה) כתב ליישב את הגמ' ביבמות (קטז:) "ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה, אמרי לה... סתרי מזייך [=שערך]". והקשה כיצד תפרע שערה והרי יש בזה הרהור, ותירץ הראב"ן
"ואף על פי ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להירהורא". והיינו כדברינו, שהגמרות הנ"ל דיברו באופן שראשה מכוסה, אלא שפרעה את צמתה היוצאת מהכיסוי, ולכן לא נראה בשרה יחד עם השיער, ומותר.
ולפ"ז מבואר מה שיש להקשות על הגמ' שם, כיצד הורו לה לסתור שערותיה, והרי אלמנה חייבת בכיסוי הראש. וכן יש להקשות על הגמ' בכתובות (סו:) שבתו של רבן יוחנן בן זכאי "נתעטפה בשערה", ומהמעשה הקודם בגמ' שם מוכח שהיתה אלמנה (ראה רש"י ד"ה שפסקו לה). וכן יש להקשות על הראב"ן, מדוע דיבר רק על הרהור, ולא על פריעת ראש דאורייתא. ולדברינו מובן, דאיירי רק בצמתה היוצאת מחוץ לכיסוי, ואין בזה פריעת ראש כלל.
ולפ"ז מבואר מדוע נקרא השיער היוצא חוץ לכיסוי "שיער שחוץ לצמתן", כי הצמה הקלועה היא הדבר היחיד שהיה מגולה אצל הנשים, והשיער הנוסף היוצא מהכיסוי חוץ לצמתן (כפי שמצוי שנפרדות שערות מהצמה), נקרא "שיער שחוץ לצמתן". ואף שיער זה התירו הראשונים, כי רק שטח הראש חייב בכיסוי מדינא, ולא היוצא חוץ לכיסוי, אלא שנהגו אז לקלוע את השיער היוצא ולא לפזרו אלא לבתולה ביום חופתה כדלהלן.
