פלא פלאות: "הרי שהוותרן הסובל - הוא המולך והמנצח"

[כותל המזרח]

מתוך כתבה באתר:

לפני כחודש ומחצה שלח איש החינוך הרה"ג יוסף פליסקין מכתב בו שאל על האמירה המפורסמת של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל "נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי מוותר מפסיד", שעליה הוסיף מרן הגאב"ד בשם הגרא"א דסלר זצוק"ל "לא ויתור של תבוסנות, אלא ויתור של עליונות", ושאל מה המקור לדברים.

אמש התפנה מרן הגאב"ד להשיב על מכתבי שואלים, והשיב: "נלע"ד דמקור דברי הגרא"א דסלר זצ"ל הם מדברי הרמב"ם באגרת לבנו רבי אברהם, דשם דבר בגנות המחלוקת, ובין היתר כתב וז"ל "התפארו בבל כי היא הגבורה הישרה והניצחון האמיתי", ועוד כתב שם "לכן תכירו מעלת הבבל וכו', ותמלכו עליהם בכתר המוסר" עכ"ל.

מכך ציין מרן הגאב"ד את מסקנתו, המעוררת מחשבות רבות על תפקיד האדם בעולמו ועל ההתנהגות הישרה והרצויה לפני הקב"ה: "הרי שהוותרן הסובל הוא המולך והמנצח".

 

[דרך אמונה]

דברים יפים, אבל הרב זעפרני לא השיב על שאלתו
כי הוא חיפש לדעת היכן מופיעים הדברים שאמר בשם הרב דסלר "לא ויתור של תבוסנות, אלא ויתור של עליונות"... ולזה הוא חיפש מקור
והרב זעפרני חשב שכוונתו לחפש מקור על עצם דברי הרב דסלר...

 

[הולך בתמים]

דברים יפים, אבל הרב זעפרני לא השיב על שאלתו
כי הוא חיפש לדעת היכן מופיעים הדברים שאמר בשם הרב דסלר "לא ויתור של תבוסנות, אלא ויתור של עליונות"... ולזה הוא חיפש מקור
והרב זעפרני חשב שכוונתו לחפש מקור על עצם דברי הרב דסלר...

לדעתי כבודו הוא הטועה, והשואל כן התכוון לעצם דברי הרב דסלר. שזו השאלה המעניינת יותר לכאו', ונוגעת בעצם הדיון המוסרי ויתור מהו.
את דברי הרב דסלר יתכן שהרב שמע מאחד מתלמידיו הרבים, ולא מתוך ספר או מקור מסוים.

 

[דרך אמונה]

לדעתי כבודו הוא הטועה, והשואל כן התכוון לעצם דברי הרב דסלר. שזו השאלה המעניינת יותר לכאו', ונוגעת בעצם הדיון המוסרי ויתור מהו.
את דברי הרב דסלר יתכן שהרב שמע מאחד מתלמידיו הרבים, ולא מתוך ספר או מקור מסוים.

חבל לדון על זה, זה מיותר לגמרי!
לקרוא מכתב פשוט של אברך בן זמננו... ולראות מה כוונת שאלתו
לא צריך להיות גאון גדול, זה לא לעי' באיזה רשב"א...
ברור כשמש שכוונת השואל היתה בסה"כ לדעת היכן המקור לדברי הרב דסלר, וכך הוא במפורש שואל...

ומה שהרב זערפני שליט"א לא הבין כך, אם זה כ"כ פשוט, כי לרוב גאונותו היה בטוח שאם השואל טרח והפנה אליו שאלה כזאת, מן הסתם כוונתו לשאול האם יש מקור לדברי הגר"א דסלר...

ואגב, הראיה הכי חזקה שאני הבנתי נכון את השואל, שהרי נוסח השאלה "ונפשי בשאלתי היכן הוא המקור לדברי הגרא"א דסלר אלו"...
ואם כפי שהבנת, היה לו לשאול "האם" יש מקור לדבריו, ולא "היכן" יש מקור? כי מי אמר בכלל שיש מקור לדבריו, עד כדי ששואל היכן הוא המקור...
אבל לדבריי אתי שפיר, שכוונתו שדברים אלו של הרב זעפרני בשם הרב דסלר בטח יש להם מקור, וע"ז שאל היכן הם... דוקא בגלל שלא מופיעים במכתב מאליהו, לכן ביקש לדעת אם שמע זאת מרבותיו או שבכ"ז מובא באחד הספרים...

וכ"כ מגוחך שצריך לפלפל ולדון על כוונת אברך בן זמננו...
וגם פלא על החברים בפורום שהסכימו איתך...

 

[MMH]

הנושא הזה של ויתור וכניעה,
הוא אחד מהיסודות הגדולים אצל חלק מהראשונים,
יש על זה הרחבת דברים בספר המספיק.

לעצם הדברים:
יש כאלו שעצם אמירת מילים גבוהות, מהווה בשבילם נגיעה בתוכן כלשהוא.
אני מבקש להבין,
האם יש למישהו אפשרות להסביר במילים פשוטות (ובלי תנועות ידיים ועוויות פנים...)
מה זה 'ויתור של תבוסנות'?
ומה זה 'ויתור של עליונות'?

אני יודע שכאשר אני מוותר - אני מסכים להפסיד.
פירוש המילה ויתור הוא הֶפְסֵד.
ומי שמסכים לוותר - צריך להסכים להפסיד.
ומי מוותר על דעת שיקבל אחר כך תחליף - לא הסכים לוותר ולא הסכים להפסיד.

ואמנם הגננות אומרות: מי צדיק ומוותר?
וחושבות שבכך הם מחנכות לערך של ויתור...
אך לאחר ה'ויתור' של הצדיק (הפראייר? המעוניין למצוא חן? המעוניין לְרַצּוֹת? או זה שיודע שלבסוף יפסיד בקרב...) - נותנות טופי למי שמוותר.

וכך מיודעינו אינו מוותר אלא מעדיף.
הוא מעדיף טופי מהגננת עם לטיפת 'יופי צדיק',
מאשר להילחם על הבימבה.

איך רש"י מסביר את המילה וויתר?
אִבֵּד - במשמעות של הפסיד. (ב"ק ט).

עכשיו תשאלו,
אבל הרי ידוע ש'מי שמוותר - לא מפסיד'?

נכון, אבל שיוותר!
אם הוא מוותר על דעת לא להפסיד - הוא לא ויתר.

דוגמא לדברים:
רחל אמנו הסכימה לוותר שלא על דעת לקבל.
היא הרי לא ידעה שבסוף אבא שלה יגיע להסכם של נתינתה ב'הקפה', מלא שבוע זאת וגו'.
היא ידעה שהיא מפסידה!
וזו הגדולה שלה, שהסכימה להפסיד בשביל אחותה.

כעת תסבירו לי,
מה זה 'ויתור של תבוסנות'?
ומה זה 'ויתור של עליונות'?

 

[דרך אמונה]

מה זה 'ויתור של תבוסנות'?
ומה זה 'ויתור של עליונות'?

אם נחדד קצת יותר
בעצם אין כיום מציאות של ויתור "לשמה"
שהרי אחרי שגילה לנו הגראי"ל שטיינמן שמויתור לא מפסידים אלא אדרבה - רק מרווחים!
וסיפורים למאות ואלפים סופרו על כך ויצאו לאור ספרים שמדגישים זאת ואנו חיים בדור שכזה
א"כ יוצא שאף אחד לא באמת מוותר, כי הוא יודע שלבסוף הוא רק מרוויח...

אבל התשובה לכך היא פשוטה ביותר -
בפועל לדבר זה קל, אבל בשעת מעשה כאשר אדם צריך לוותר על איזה דבר, בפרט אם אתה נוגע לו ביבלת - אין לך קושי גדול מזה
אפילו שהוא מאמין באמונה שלימה שהוא בודאי ירוויח מזה, אבל כעת בשעת מעשה היצר הרע מעסיק אותו בניסיון העכשיו בבחינת 'אכול ושתו כי מחר נמות'... לשם דוגמא, מציעים לו הצעה של תפקיד יוקרתי שבעולם הרבנות, ושנים ע"ג שנים ציפה לזה, אלא שכעת יש לו חבר שגם כן רוצה להתמודד (ויודע בתוך תוכו שחבירו ראוי הרבה יותר לתפקיד, אבל אם לא יסיר את מעמדותו, רוב הסיכויים שדוקא הוא ינצח... או שזה יביא למחלוקת) זה ניסיון קשה מנשוא...

תכלס', ליצר הרע ישנם הרבה טענות להשפיע על האדם שלא יוותר גם אם יודע בבירור שלא יצא מופסד
שכן האדם לא יודע בפועל מתי ה' יחזיר לו, ומי אמר שיקבל שכרו בעולם הזה, אולי רק בעוה"ב, ואולי רק לאחר פטירתו בניו יקבלו שכר אביהם... ובכלל, בכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואולי בורא עולם לא יתן לו שכר כלל, כי ה' בוחן לבבות וא-ל דעות וחוקר כליות ואיננו יודעים במליון אחוז שאכן כך יהיה... ומי קרוץ החומר אשר יבוא לדעת כבשונו של עולם מהו...

לסיכומם של דברים: פשיטא שגם מידת הויתור היא מידה בפני עצמה, היא מידה שקשה מאד ליישמה, וצריך לעבוד עליה רבות כדי לקיימה... וגם בויתור הקב"ה נתן בחירה לאדם, וקיים אצלו בודאי יצרים שלא לוותר... ואם מתגבר ע"ע לבחור בטוב ולוותר - בודאי עשה התגברות עצומה ויבוא על שכרו... וזה שיודע שאח"כ ירוויח, זה לא מוריד כ"כ מעוצמת הקושי, ואולי בכלל לא מוריד...!

לאור כל זאת תוכל להבין מהו ויתור של תבוסנות ומהו ויתור של עליונות
אתה מוזמן לחבר את הפאזל לבד.

 

[MMH]

אם נחדד קצת יותר...
...
אבל התשובה לכך היא פשוטה ביותר -
...
...
לאור כל זאת תוכל להבין מהו ויתור של תבוסנות ומהו ויתור של עליונות
אתה מוזמן לחבר את הפאזל לבד.

חשבתי שאתה מחדד את הדברים,
בפועל, אחרי ריבוי הדברים וטענות מכאן ומשם,
השארת את הקורא לחבר את הפאזל לבד...

ומה אעשה?
מה הם שני גדרי הויתור האמורים - לא הבנתי.
ואת הפאזל לחבר - לא הצלחתי.

אני מבין מאוד טוב כשמסבירים לי פשוט.
וכשמנסים להסביר דברים עם מילים עמוקות,
לעיתים אני חושש שגם הדובר לא כ"כ מבין.

 

[כהנא דמסייע]

זה ענין של גישה נפשית,
אם שנים מתוכחים על תור, ואחד אומר זה לא לרמה שלי להתקוטט על זה, בכבוד תתקדם אתה.
זה עליונות מוסרית.
אבל אם אדם חושש מה תהיה התגובה של האחר, ויתור מחמת חולשה, ותבוסה, זה לא בריא.
זה יגרור ויתורים גם על דברים מהותיים, ואחרית'ה מי ישורנ'ה.
צריך להיות עם עמוד שדרה.
אבל לוותר מתוך מכובדות, ומוסריות, ולא פחדנות, וכו'.

 

[דרך אמונה]

אם שנים מתוכחים על תור, ואחד אומר זה לא לרמה שלי להתקוטט על זה, בכבוד תתקדם אתה.
זה עליונות מוסרית

זה לא עליונות מוסרית
פעמים רבות שזה בא מ"עליונות" אבל לא "מוסרית"...
כלומר, דוקא מתוך שמרגיש את עצמו עם האף למעלה, הוא לא יוריד את הכבוד שלו... ואמנם הוא יאמר לו "בכבוד, תתקדם אתה"... אבל בליבו הוא יודע שהמניע שלו היה לחוס ולשמור על "כבודו"...
אז עליונות זה כן, אבל עליונות מוסרית זה לא... [ואמנם לא תמיד, אבל בדרך כלל].

ויתור אמיתי - זה דוקא ויתור שבא מתוך הכנעה, מתוך ענוה ושפלות - "מי אני"... "מי אמר שאני עדיף ממנו"... או כגון שממהר לאיזה מקום ורואה שחבירו ג"כ ממהר, והוא מוותר על תורו כי "מי אמר שאני ממהר יותר ממנו, אולי הוא ממהר יותר ממני"... ומפנה את מקומו לחבירו, וכן ע"ז הדרך עוד דוגמאות רבות.
כאשר אדם מוותר ממקום שכזה - זוהי עליונות מוסרית.

 

[כהנא דמסייע]

שהמניע שלו היה לחוס ולשמור על "כבודו"

הנשמה של האדם נקראת "כבוד", ואדם שמכבד את עצמו, כי הוא "צלם אלוקים", זה לא רדיפת כבוד.
אלא כמו ששמעתי מר' משה שפירא,
מכובדות - מונעת כעס, מונעת תאוה,
אדם מכובד, לא יאכל בצורה תאוותנית, ולא יצרח כמו בהמה, ולא ייכנס לעימותים רבים.

ואין בין זה לבין רדיפת כבוד חיצוני, כמלא נימא, שהיא ממקום של הרגשת חוסר ערך עצמי, ורדיפה אחרי פידבקים ריקים מאחרים.
וגם הצמאון לשבח אמיתי על מעלות אמיתיות שיש באדם אינו בכלל רדיפת כבוד, ע' בספר חשבון הנפש. ואכמ''ל.

 

[מסתופף בחצרות]

הנשמה של האדם נקראת "כבוד", ואדם שמכבד את עצמו, כי הוא "צלם אלוקים", זה לא רדיפת כבוד.
אלא כמו ששמעתי מר' משה שפירא,
מכובדות - מונעת כעס, מונעת תאוה,
אדם מכובד, לא יאכל בצורה תאוותנית, ולא יצרח כמו בהמה, ולא ייכנס לעימותים רבים.

ואין בין זה לבין רדיפת כבוד חיצוני, כמלא נימא, שהיא ממקום של הרגשת חוסר ערך עצמי, ורדיפה אחרי פידבקים ריקים מאחרים.
וגם הצמאון לשבח אמיתי על מעלות אמיתיות שיש באדם אינו בכלל רדיפת כבוד, ע' בספר חשבון הנפש. ואכמ''ל.

מתאים למה שהובא השבוע בגליון כתר תורה פרשת פנחס:

 

[כהנא דמסייע]

ויתור אמיתי - זה דוקא ויתור שבא מתוך הכנעה, מתוך ענוה ושפלות - "מי אני"... "מי אמר שאני עדיף ממנו"... או כגון שממהר לאיזה מקום ורואה שחבירו ג"כ ממהר, והוא מוותר על תורו כי "מי אמר שאני ממהר יותר ממנו, אולי הוא ממהר יותר ממני"... ומפנה את מקומו לחבירו, וכן ע"ז הדרך עוד דוגמאות רבות.

זה נכלל גם כן במוסריות, אם הדבר מסתבר בהיגיון, שאכן יש מקום לחשוב כן.
אבל ענוה, אינה שפלות וכניעה בהמית כהגדרת החובות הלבבות, אלא הכרת עצמו כפי שהוא באמת, וכפי שהגדיר זאת ר' אברהם בן הרמב''ם בספר המספיק לעובדי ה'.

ואגב מוסריות, והגדרה מדוייקת של מידות היא תורה בפני עצמה.

ויש איזו תפיסה כאילו קיצוניות לצד מסויים, של הכנעה עצמית לא שכלית, ויתור על כל רצון, הוא מוסריות, אולם כשלומדים ספרי מוסר יודעים, שצריך לכלכל בדעת כל דבר ודבר, והאמצעי שלם.

 

[דרך אמונה]

נשמה של האדם נקראת "כבוד", ואדם שמכבד את עצמו, כי הוא "צלם אלוקים", זה לא רדיפת כבוד.

כל הדברים שאמרת הם נכונים
אבל בתכלס', פעמים רבות [ואולי ע"פ רוב] בנ"א שמוותרים זה לא מגיע ממקום של מכובדות אלא בעיקר "לחוס על כבודו"... ודו"ק ותשכח כי אמת הוא.
ואני פוגש הרבה אנשים כאלו.
וע"ז אמרתי שזה לא עליונות מוסרית
אתה מדבר מצד האמת, ואני מדבר מצד המציאות...

ההבדל בין "מכובדות" לבין "לחוס על כבודו", מצינו ג"כ בין "ענוה" ל"ענוה מדומה" -
כי פעמים מה שאדם לא מסכים לקבל כבוד, אינו מחמת ענוותנותו, אלא אדרבה הדבר נובע מחמת גאוותו שכולם נחשבים אצלו כעפר, ואינו מתכבד מהכבוד שמקבל מאנשים פשוטים משום שרואה אותם כאין וכאפס.
ודון מינה ואוקי באתרה...

 

[כהנא דמסייע]

כל הדברים שאמרת הם נכונים
אבל בתכלס', פעמים רבות [ואולי ע"פ רוב] בנ"א שמוותרים זה לא מגיע ממקום של מכובדות אלא בעיקר "לחוס על כבודו"... ודו"ק ותשכח כי אמת הוא.
ואני פוגש הרבה אנשים כאלו.
וע"ז אמרתי שזה לא עליונות מוסרית
אתה מדבר מצד האמת, ואני מדבר מצד המציאות...

ההבדל בין "מכובדות" לבין "לחוס על כבודו", מצינו ג"כ בין "ענוה" ל"ענוה מדומה" -
כי פעמים מה שאדם לא מסכים לקבל כבוד, אינו מחמת ענוותנותו, אלא אדרבה הדבר נובע מחמת גאוותו שכולם נחשבים אצלו כעפר, ואינו מתכבד מהכבוד שמקבל מאנשים פשוטים משום שרואה אותם כאין וכאפס.
ודון מינה ואוקי באתרה...

איה''נ והכל מסור ללב, ורק האדם עצמו יודע את עומק לבו. ואפילו נביא אינו יכול לדעת מה קורה בלב האחר, אדם יראה לעיניים. וכמו שהוכיח הסבא מסלבודקא ששמואל הנביא רצה לבחור באליאב, והקב''ה אמר מאסתיהו, בגלל שכעס, בעתיד, ולא ראה בו כל חסרון. הרי שאפילו נביא אינו יודע מה קורה בלב האדם, רק האדם עצמו, והקב''ה. אולם צריך לעבוד באמת שיהיה הלב נקי באמת וישר.

 

[דרך אמונה]

הרי שאפילו נביא אינו יודע מה קורה בלב האדם

בודאי
זה מתוך השבעה דברים שמכוסים מבנ"א ואחד מהם "אין אדם יודע מה שבלב חבירו" (פסחים נד:)
אבל אני רגיל בכל דבר ודבר לומר: "בכל כלל יש יוצא מן הכלל" (חוץ מהכלל הזה עצמו שאינו יוצא מן הכלל)
ופעמים שהדברים הוא בבחינת "דברים שבליבו ובלב כל אדם"
בחינת "עין ראתה ותעידם"
בחינת "חזותו מעידה עליו"
פנים מלשון פנימיות (כמ"ש המלבי"ם) ופעמים שאפשר לראות על הפנים של האדם את פנימיותו...
וכל זה הוא היוצא מן הכלל של "אין אדם יודע מה שבלב חבירו".

עוד דבר שיוצא מן הכלל הוא שאדם יודע היטב אם חבירו אוהבו או שונאו
כי "כמים הפנים לפנים - כן לב האדם לאדם" (משלי כז)
וכבר כתב האוה"ח הקדוש שאדם שיש לו שונא ומחפש להשלים עמו, יחליט ויקבע בליבו אהבתו עליו, ועם הזמן לפתע ירגיש שהוא אוהב אותו באמת, כי גם חבירו ירגיש כך, וכמים הפנים הפנים... וזה עובד בצורה של גלגל החוזר... [כמובן יחד עם "הבא להיטהר מסייעים בידו].
הרי בדרך כלל אדם יודע מה שלב חבירו בעניין היחסים של אהבה ושנאה...
וזה בדוק ומנוסה....!! ואפילו קצת מבהיל! כי בדיוק איך שאתה מרגיש עליו, כך הוא מרגיש עליך...

 

[מסתופף בחצרות]

כהמשך לדברים: שמעתי ממורנו הגרש"י זעפראני שליט"א (ואכתוב בקצרה בלשוני וסגנון הבנתי)
כי הכח להתמודדות עם ולא תתורו אחרי "לבבכם" - זו מינות - הוא שפלות האדם, שיאמר מי אני שאעז לערער על אמיתות קוב"ה.
וכמאמר הגמ' בחגיגה "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור", ושם י"ג. "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות".
וכדברי ריה"ל המרטיטים שקוראים בלב משתפך בר"ה: הִשתונן והכונן והתבונן בסודך/והבטת מה אתה ומאין יסודך/ומי הכינך ומי הבינך וכח מי ינידך/והבט אל גבורות אל והעירה כבודך/חקור פעלו אך גדלו תשימה נגדך/אל תדרש בסוף ובראש במפלא וּבמכסה.
ואילו הכח להתמודדות עם ולא תתורו אחרי "עיניכם" - זו זנות - הוא גדלות האדם - שיאמר איך אני יציר כפיו של הקב"ה בן מלך מרומם שכזה, אעשה הרעה הגדולה הזאת.
(ולפיכך שתי הדרכים שיש הרגילים לכנותם "סלבודקא" ו"נובהרדוק" אלו ואלו דברי אלוקים חיים)

 

[כהנא דמסייע]

וזה בדוק ומנוסה....!! ואפילו קצת מבהיל! כי בדיוק איך שאתה מרגיש עליו, כך הוא מרגיש עליך...

זה נכון, ולא נכון,
וראה כאן: רש"י על דברים פרק א פסוק כז - בשנאת ה' אתנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך, מה דבלביה עלך:

העיקרון כאן שמה שאתה חש בליבך על חבירך, אתה אומר שחבירך חש כלפיך. גם אם הרגשות הפוכות לגמרי.

הרב וולבה קורא לזה "פנס קסם", כמו מקרן שמקרין שקופיות על הקיר, בקיר אין כלום, אלא במקרן מקרין מה שבשקופיות שלו.
כך אדם רואה בחבריו, את מה שבלבו הוא.

והסבא מקלם היה אומר שבעל חסד, רואה כל אנשי החסד, וכן הלאה, ואדם שלא רואה הכל כמובן מאליו. וזה נושאים ארוכים ועמוקים.

 

[כהנא דמסייע]

(ולפיכך שתי הדרכים שיש הרגילים לכנותם "סלבודקא" ו"נובהרדוק" אלו ואלו דברי אלוקים חיים)

הסבא מסלבודקא עצמו בהקדמה לספר חשבון הנפש כותב שפעמים שצריך להשתמש בזה ופעמים בזה לפי הענין והצורך.

 

[MMH]

אם שנים מתוכחים על תור, ואחד אומר זה לא לרמה שלי להתקוטט על זה, בכבוד תתקדם אתה.
זה עליונות מוסרית.
אבל אם אדם חושש מה תהיה התגובה של האחר, ויתור מחמת חולשה, ותבוסה, זה לא בריא.

האם כשרחל אמנו ויתרה ומסרה את הסימנים זה היה 'ויתור של עליונות'?
האם היא אמרה: לא על הכבוד שלי לריב על יעקב, בכבוד, תתחתני את...

 

[בדרך התורה]

האם כשרחל אמנו ויתרה ומסרה את הסימנים זה היה 'ויתור של עליונות'?
האם היא אמרה: לא על הכבוד שלי לריב על יעקב, בכבוד, תתחתני את...

ודאי לא של נחיתות. היא אמרה אינני יכולה לראות את אחותי הגדולה מבויישת לעיני כל העם בבזיון גדול. זה היה ויתור מוסרי. לא מפחד מאחותה אלא ממוסריות נעלה.