אמנם נושא השקפתי תורני. אבל מחוסר התמצאות בנבכי פורום דנן נטעתי את האשכול בדיונים כללים. אפשר להעביר למקומו הראוי.
מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.
הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח ה"קוהרנטי" שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה, שמנהרות עזה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו - הן תקרה גבוהה שנמתחת הרחק מעליו?!".
"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.
"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.
"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.
"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.
"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.
מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.
"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונאמת אותה עם 'אידיאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.
"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.
"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.
"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.
הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".
בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המילים שכמעט נפלטו מפיו.
ב"ה לאחר ברהמ"ז, אכתוב קטע סיום. (שהופך את הקערה על פיה...:)
מאז ומתמיד הוא נחשב לטיפוס חריג בנוף הישיבה. בעל דעות חריגות, רחוק מהקונצנזוס שאהב לאתגר את הסביבה הקרובה. מין חכמולוג כזה, עוף מוזר.
אבל אז לא ייחסו לכך חשיבות, ידעו שהוא כזה, כבדו אותו והניחו לו במוזרותו. אבל לא עכשיו. עשרים שנה חלפו מעת חבשו את ספסלי הישיבה, ובכנס בוגרים שנערך לו אי שם בפאתי בני ברק הלחה, הנייעס שהתגלגל בין שולחנות מפוארים, נרות בוהקים, ודפי הוראת קבע, היה על החכמולוג שהפך לבוגד.
הם דסקסו עליו כל האירוע. העלו אותו על המוקד. וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אם נרצה לסכם את השיג ושיח ה"קוהרנטי" שהופגז בין הדגים למנה העיקרית, הייתה זו שאלה אחת שחזרה על עצמה - "איך הוא הדרדר לדיוטה תחתונה, כל כך תחתונה, שמנהרות עזה הקבורות חמישים מטר במעבה האדמה או מקבלו הפרסי בפורדו - הן תקרה גבוהה שנמתחת הרחק מעליו?!".
"למה בעיניכם הוא בוגד?", שאל רובי המתמיד שעלילות העולם הנפתל והמסואב שבחוץ - היו רחוקים ממנו כמרחק הרצועה העזתית לעזרת תורה הירושלמית.
"מי שבחר לדאוג יותר מכל לפלסטינים ביו"ש עזה ושאר כוכים, ומכפיש את עם ישראל, הוא בוגד. חד וחלק!". טען ישעיה הבנברקי בטון נחרץ. והמתגודדים מסביב הנהנו בראשם לאות הסכמה. אפילו הירושלמים שביניהם.
"בזיון. מה שהוא גורם למשפחה שלו, ולנו חברי הילדות מהישיבה המפוארת!!". התפוצץ משה השתקן בעצבנות לא אופיינית. ושוב חזרו על עצמם הנהוני הראש.
"גדלנו התבגרנו, להכפיש את חברינו לספסל הלימודים, בלי לברר אחת ולתמיד מה גרם לו לבחור בדרך הזו - לשנות תפיסת עולם ולהחזיק בדעות אחרות, זה לא הוגן". הציע מישהו מהצד. היה זה נפתלי. זה שאפילו את הטבח בישיבה שהיה מקדיח צ'ולנטו לעיתים קרובות, דן לכף זכות.
"מה יש לברר?", ישעיה הזדעק שוב. "הוא בוגד שפל ונאלח שממיט בושה וחרפה על הציבור החרדי. נקודה". סיים את טיעונו בהנפת יד קמוצה לעבר הרצפה, כמו בא לסמן סוף פסוק ולחתום את הדיון.
מהשולחן הסמוך היישר לנייעס התוסס והמבעבע, "חיימי הנמוך" כפי שכינו אותו בני הישיבה ומאז תפס גובה לא רע, שמע את משפט הסיכום של שעיה, והחליט להרביץ בפני הנכוחים את משנתו הפסיכולוגית.
"חברים, אולי ננסה לדמיין את עצמנו במקום שלו, אולי נאתגר לרגע את התפיסה הציבורית שגדלנו עליה, ונאמת אותה עם 'אידיאלים' אחרים שהבוגד מאמין בהם. ולא, לא כדי לדון אותו לכף זכות", קרץ לעבר נפתלי והמשיך. "אלא ראשית כל לדון אותנו, לברר היכן אנחנו כציבור יהודי חרדי שלא שותף לדעות השמאל, ולא דוגל בלאומנות הימין, אלא יונק את השקפתו מתורת ישראל, בוחר להתייחס לסוגיית הכיבוש ושליטה בעם אחר?!". חיימי סיים את דבריו, והרגיש שהוא גבה בעוד סנטימטר כשכולם האזינו לטיעוניו בשקט.
"מה זה אידאלים? סוג של חלות?". שוב היה זה רובי המתמיד. שבעולם תורני אידאלי, היה מקבל דירה קומפלט בבית וגן, לו ידעו ערכו. ולא ידעו.
"זו מילה שמאלנית". צעק נוחם הג'ינג'י בבוז ניכר.
"לא נכון. אידיאל זה רעיון מופתי שמייצג שלמות. בדרך כלל מתייחס לסט ערכים הומניים שחברנו החכמולוג לשעבר והבוגד בהווה אימץ לעצמו בלילה קודח". היה זה שמעון שהתנדב במילים מתקתקות ובארשת חשיבות להסביר למתמיד המושלם ולג'ינג'י הזועם את פירוש המילה הלועזית.
הם המשיכו לדסקס עליו. ובין הרבים שבזו וגידפו אותו, היה גם מיעוט שניסה לערוך דיון אובייקטיבי. לפחות ניסה.
אחד מהם היה אשר שלמה.
"אתם כותשים אותו בזים לו ומלגלגים עליו ובגלל מה? הדעות שלו?! זה מצדיק להדביק כינויי גנאי של בוגד למי שבחר לכפור ברעיון הלאומנות הישראלית. הציונית ולא עבר על שום איסור ולאו מהתורה?".
בנימין הפיקח שאימץ עד כה את פלך השתיקה - אל מול קולות ההתלהמות והאמוציות הלוהטים, החליט שהגיע הזמן. הגיע הזמן להרביץ בחבר'ה מעט תבונה מלווה בהשקפה ברורה והרבה שכל. אבל הכרוז באולם הכריז על ברכת המזון. ובנימין הוכרח לשמור בבטן את המילים שכמעט נפלטו מפיו.
ב"ה לאחר ברהמ"ז, אכתוב קטע סיום. (שהופך את הקערה על פיה...:)
