מצורף תשובה של ת"ח שכתב בנושא.
שאלה: אם חייב ללמוד תורה בכל רגע פנוי.
והנה אין השאלה במי שצריך להתאוורר ולנוח דקוי ה' יחלפו כח, אלא השאלה היא היכא דיכול ללמוד בזמן זה אלא דרוצה לדבר עם חבריו שיחת חולין שאין בה צורך או לקרא כתבה של חולין וכדומה למטרת תענוג או הסתקרנות. וכל זה דלא איירי בשעות הקבועות לו ללימוד דזה ודאי אסור מדין ביטול תורה.
תשובה:
א] בגמרא מסכת מנחות דף צט ע"ב תניא, רבי יוסי אומר אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם. א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך.
אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. תנא דבי ר' ישמעאל דברי תורה לא יהו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. ופירש רש"י
אסור לאומרו שלא יאמר בקרית שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה.
מצוה לאומרו כו' דסבר משום קרית שמע נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח את דרכיך, אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה, ל"א סברי הנך רבנן דמצי פטרי נפשייהו בקרית שמע ויתבי כולי יומא וגרסי שמע מינה שכר גדול יש.
ופליגא הא דר' ישמעאל
דאמר חובה ללמוד כל היום.
הרי דלרשב"י ורבי יונתן אינו מחויב ללמוד תדיר, ונראה דכן דעת רבי יוחנן ורבא. [שנראה שפסקו כרשב"י מדשקלו וטרו בדבריו
[1]]. אולם לרבי ישמעאל מחוייב ללמוד תמיד.
[2]
ובברכות (ל"ה ע"ב) אמרינן תנו רבנן ואספת דגנך, מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל, רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר ועבדת את אויבך וגו'.
והשיטות סותרות זו את זו מהגמרא במנחות הנ"ל, וכבר עמדו על זה התו"ס והרא"ש כאן, וכתבו לאו משום דסבר ר' שמעון שהוא חובה, דהא איהו אמר בפ' שתי הלחם במנחות דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. [ור"ל דר"י ס"ל הכא דבשביל פרנסה יבטל מלימודו, ורשב"י ס"ל דאף שיכול לפטור עצמו מ"מ ראוי ורצוי שילמד כל היום ולכך יסייעהו מן השמים. וע"ע ברכי יוסף].
ובשאילתות דרב אחאי (שאילתא קמג) והאור זרוע (ח"א סימן קמ) והרוקח (שכו) העתיקו הגמרא במנחות דהקורא ק"ש קיים לא ימוש.
ב] ובנדרים (ח ע"א) אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל דאפי' זרוזי בעלמא, היינו דרב גידל קמייתא הא קמ"ל,
כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה.
וכתבו התוספות (ד"ה האומר) והא דתנן בשבועות נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור,
דוקא במצוה שאי אפשר ליפטר ממנה כמו להניח תפילין ליטול לולב, אבל האי דאי בעי פטר נפשיה חייל שבועה עילויה, וה"ה דאם נשבע שלא לשנות פרק זה [דאין] חייב משום שבועת ביטוי ושייך התרה ולא חשיב נשבע לבטל המצוה וכ"ו עכ"ל. ומשמע דאינו חייב לעסוק תדיר.
וכן מוכח מהרשב"א (שם) שכתב ותמיהא לי דמאי שנא דקא קשיא לי' משום דאין שבועה חלה על שבועה' תיפוק לי' דאין נדר חל על כיוצא בזה שאלו אמר הרי עלי שאעשה כך וכך לא אמר כלום לפי שאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש וכל אעשה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים אלא איסורי' או שיאמר הרי עלי זה כקרבן או שאסר דבר המותר כגון שיאמר הרי עלי קרבן הרי עלי עולה. ויש לומר דלרוחא דמלתא קא מקשה כלומר אפי' היו הנדרים חלין על החולין וכיוצא בזה הכא דמצוה היא אין הנדר חל עלי' שאפי' השבועות אין חלין על המצוה,
וא"נ איכא למימר דאי לאו דאין שבועה חלה על שבועה והוא חייב לשנות תמיד הי' הנדר חל עליו כעין צדקה שהאומר אתן סלע לצדקה שהוא חייב, והיינו נמי דפרקינן הא קמ"ל הואיל ואי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה כלומר ואפי' הנדרים דהוי כנודר ליתן סלע לצדקה, וכן מצאתי למקצת מן המפרשים. ע"כ. הרי להדיא דלמסקנת הגמרא אינו מחויב לשונות תדיר. וכדברים האלה כתב התשב"ץ בח"א (סימן ק') ע"ש. וכ"נ מהנימוקי יוסף שם שפירש הגמרא כפשוטה ע"ש.
אולם מנגד דעת הר"ן (שם) שחייב לעסוק תמיד בתורה שכתב הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו', מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר,
שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו, ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל) ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו', וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי, אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו, והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן, והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס"ד. ע"כ.
ולדבריו מחויב ללמוד כל היום מן התורה. [3]
וכ"ד הריטב"א (שם במהדורת עוז והדר) וז"ל הא דאמרינן דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה, היינו
בדלא אפשר ליה טפי, שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו, הא לאו הכי לא מיפטר כדאיתא במנחות עכ"ל. [ונראה דפסק כשיטת רבי ישמעאל במנחות] ונראה מדבריו קצת דחייב מן התורה כנ"ל.
וכן הביא השטמ"ק שם בשם רנב"י וז"ל ומשני הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חיילא שבועתיה. פירוש להתחייב עליה שבועת בטוי אם לא קיים שבועתו, לפי שלא נשבע בהר סיני על פרק זו ועל מסכתא זו, דבקריאת שמע שחרית וערבית פטור מאותה שבועה.
מיהו מידי והגית בו יומם ולילה לא פטר נפשיה אלא אם כן יעסוק בתורה כל היום. עד כאן.
וכ"כ הרא"ם שם [הוא בעל היראים הביאו השטמ"ק שם] וזה לשונו דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע עיקר הדבר במנחות פרק שתי הלחם. אם כן
תלמוד תורה רשות לפיכך חלה דהא אמרינן מה הטבה רשות וכו'. ובהתכלת אמר דאפילו בעידן ריתחא לא ענשינן עליה כשאר עשה. ואי קשיא דמכל מקום איכא עשה דולמדתם אותם. ושמא האי חלה דקאמר
מדרבנן ולא לחיובי קרבן בטוי. עד כאן ולשיטתו נמי הוי ללמוד כל היום הוא מהתורה. [וע"ע בסמוך מה שהבאנו מהרדב"ז].
וע"ע בשטמ"ק (שם) שכתב
ואפילו עשה ליכא מדקאמר התם ודבר זה אין מודיעים אותו לעם הארץ וחל מדאורייתא ולוקי.
ונראה דלפי הראשונים שסוברים, שאין חיוב ללמוד תדיר וכנ"ל אף דיש מצוות ושננתם וכ"ו יפרשו דהיא מצווה כללית, דבאופן כללי צריך האדם להשקיע זמנו בלימוד התורה, אבל אם רוצה מידי פעם להתבטל לצורך תענוג וכדומה מותר. וכ"כ בספר ברכת התורה (וינברג בקונטרס תלמוד תורה עמוד יא יב). ועוד אפשר דהראשונים יסבירו דהדרשה דיהיו מחודדין היא דרשה בעלמא ואינה חיוב.
[ואף שאפשר לפרש ברשב"א דמדין ושננתם בעי ללמוד תמיד, אך אין נראה כן].
ג] וגם מדדברי התוספות בברכות (י"א ע"ב ד"ה שכבר) נראה שחייב ללמוד תמיד שכתבו, בירושלמי יש הא דאמרי' שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר פירוש לאלתר שלמד מיד באותו מקום. ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד. והשיב ר"י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמר' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד. ועוד אפי' לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום.
וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וכ"ו עכ"ל.
וכן נראה קצת מרבנו יונה על הרי"ף בברכות (ו' ע"א), וז"ל ואמר מורנו הרב נר"ו דאכתי איכא למידק דהא חזינן בציצית ותפילין שמצותן כל היום ואפ"ה אם חלץ אותן וחזר ומניחן פעם אחרת צריך לברך, ובציצית נמי אף על פי שמצותו כל היום אם מתעטף בו הרבה פעמים ביום צריך לברך על כל פעם ופעם, וקבלה בידו מרבותיו שאפי' נפל מעליו ולקחו מיד ונתעטף בו שמברך עליו ואף על פי שלא נתכוין להסירו מעליו. והכא נמי אף על פי שמצות הקריאה כל היום היה לו לומר שיברך ברכת התורה בכל פעם ופעם, ונראה לו לתרץ שאינו דומה זה לזה מפני שהתפילין כשחולצן או הציצית כשמפשיטן מעליו נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן פעם אחרת מצוה אחרת היא וצריך לחזור ולברך, אבל בקריאה כשקרא פעם אחת עדיין לא נגמרה מצותה שהיא כל היום ולפיכך כשקורא וחוזר למצותו הוא חוזר ואין צריך לחזור ולברך. ואפילו כשקורא בלילה לא נאמר שהלילה מהיום האחר הוא שיצטרך לחזור ולברך שאף על פי שבשאר הדברים אנו אומרים היום הולך אחר הלילה, גבי הקריאה הלילה הולך אחר היום, וכדאמרינן בירושלמי אמר ר' יוחנן אנן אגירי דיממא אנן יזפינן ביממא ופרעינן בליליא כלומר מי שהוא שכיר אין לו להתבטל ממלאכתו כל היום וכיון שכן ואנחנו מצוה עלינו לקרוא כל היום אם כן אנו כמו פועלים
שאין לנו להתבטל מהקריאה ומה שאנחנו מתבטלין ממנה ביום הוא כמו הלואה אצלינו ואנחנו פורעין אותה בלילה הנה שקריאת הלילה היא מהיום ההוא ולפיכך בברכה שבירך בבקר להפטר ממה שלומד ביום באותה ברכה נפטר גם כן במה שלומד בלילה ע"כ. [ונראה כוונתו דבלילה הוי מהשעות שפטור ללמוד בהן כגון בשעות השינה ובהם ישלים. ומ"מ כוונתו מבוארת דתירוצו כתירוץ התו"ס].
והשיטה מקובצת כתב בברכות (שם) וז"ל אבל ברכות אלו שהן מיוחדות לתלמוד תורה יוצא הוא בהן לכל היום, משום
דכיון דמצות קריאה כל היום שבבקר פוטרת כל מה שיקרא ביום.
והמאירי (שם) כתב והוא הדין אם השכים לשנות קודם ק"ש ובירך למשנתו ועמד שאין צריך לברך כל אותו היום ואין הדבר דומה להנחת תפלין שאין
לעסוק [אולי צ"ל לעוסק]
בתורה שום הפסק, ואכילה ושתיה אינו הפסק אחר שלא התפרק עול תורה מעליו. ומדבריו משמע קצת דכל שלא פרק מעליו עול תורה סגי ואינו מחויב ללמוד תדיר.
ויצא עד עתה דדעת התו"ס והרשב"א בנדרים והתשב"ץ והנימוקי יוסף שאילתות רוקח אור זרוע [והמאירי בברכות] דאינו מחויב ללמוד תדיר [וכ"ד הר"ן בדרשותיו]. ודעת הר"ן בחידושיו דחייב ללמוד מן התורה, וכן נראה דעת רנב"י והרא"ם [הרא"ם זה היראים]. ומהתו"ס בברכות ורבנו יונה נראה דהוי רק דרבנן.
ועיין שו"ת אבוא בם [ח"ג סימן ד' עמוד קכא] דכתב דהר"ן יחידאה הוא, ולא זכר שר מכל הנ"ל.
וכן ראיתי לרדב"ז שכתב (חלק ג סימן תטז (תתנט) דלרוב הראשונים הוי דרבנן, וז"ל גם בדין השני נ"ל שכל המפרשים חלוקים עליו דס"ל דאין אדם חייב מן ה
תורה ללמוד תמיד, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל. וז"ל ר' אליעזר ממיץ דאי בעי פטר נפשיה וכו' א"כ ת"ת רשות לפיכך חלה דהא אמרינן מה הטבה רשות וכו' ובהתכלת אמרינן דאף בעידן ריתחא לא ענשי' ליה כבשאר עשה. ואי קשיא מ"מ איכא עשה דולמדתם אותם ושמא האי חלה מדרבנן ולא לחיובי קרבן בטוי ע"כ. וז"ל המפרש דאי בעי פטר נפשיה משבועות סיני שחרית וערבית ולאו מושבע ועומד הוא, ומש"ה דאינו מושבע ועומד לשנות לא מסכת ולא פרק חיילה שבועה עליה לחיוביה משום לא יחל אם עבר עליה ע"כ. וטעמא שאינו מושבע ועומד, הא אם היה מושבע ועומד אפילו בל יחל ליכא. וז"ל רבינו יונה דאף דקרבן מחייבי' ליה דדבר הרשות הוא דשפיר איתיה בלאו וכן כיון דרשות הוא שיכול לפטור עצמו בק"ש שחרית וערבית ומיירי כשהזכיר שבועות ע"כ. הרי לך דס"ל דקריאת התורה חוץ משחרית וערבית הוי רשות ולא חיוב כמו שכתב הר"ן ז"ל וזה הלשון כתבוהו הרשב"א והריטב"א ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל וכ"ו עכ"ל.
[וע"פ הנ"ל אינו מחוור דלפי כמה ראשונים נראה דהוי מהתורה מדין לא ימוש וע"ע בסמוך].
ג] ובגמרא מסכת יומא (יט ע"ב) איתא תנו רבנן ודברת בם, בם ולא בתפלה, ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים. רבי אחא אומר ודברת בם עשה אותן קבע, ואל תעשם עראי. אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים. רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו, שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר.
וכתב רבי אברהם מן ההר (שם)
אזהרות דרבנן נינהו, כדי שלא יהא אדם
רגיל בשיחה בטילה, והני קראי אסמכתא נינהו.
ורבנו חננאל שם ביאר הגמרא דדוקא היכא שמפסיק באמצע הלימוד קאי בעשה וז"ל ת"ר ודברת בם בם ולא בתפלה. בקול ולא בלחש. בם יש לך רשות לדבר ולפסוק מן התלמוד ולא בדברים אחרים. בם עשאם קבע. אמר רב המפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם. בם יש לך להפסיק ולקרות ק"ש ולא בדברים אחרים. רב אחא אמר עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר ע"כ. ונראה דפירש כן לפי דא"א לפרש דהשח שיחת חולים בעלמא עובר בעשה לפי דמן הדין שריא. ו
המאירי שם כתב לעולם יזהר אדם שלא להיות ביושבי קרנות ושלא לדבר בשיחה בטלה אלא כפי מה שיכריחנו הצורך
דרך צחות אמרו השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים ע"כ. וגם הוא פירש כן לפי דמן הדין מותר וכנ"ל.
וכ"נ מהרמב"ם והשו"ע שלא הביאו דין זה. והרמב"ם בפירוש המשנה באבות (פ"א מי"ז) כתב ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר. וכ"ו והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא סח סיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית. וכ"ו עכ"ל. ומשמע שאינו איסור.
ומ"מ הסמ"ק (טו) ועוד ראשונים העתיקו דברי הגמרא שעובר בעשה בסתימות [ובהגהות רבנו פרץ פירש שיחת חולין גנאי וקלות ראש, וכ"פ המג"א והמ"ב בסימן קנו] ומשמע קצת דהוי עשה מהתורה. וע"ע בספר חסידים (אות לד). אולם הפר"ח (ס"ס סז) חוות יאיר (סימן ט) כתבו דהוי רק אסמכתא.
וע"ע בספר שו"ע המדות לרב אסי הלוי (ח"א עמוד תא) שהביא עוד פוסקים שמצריכים ללמוד כל היום. וע"ע בספר חסידים (סימן תתקנג).
ונראה לי דדעת הרמב"ן כהמתירים דכתב (שער הגמול אות ד) ופעמים שייסורים באים על ביטול תורה דהן ביטולי מצות עשה ובעידן ריתחא מענישים. ומבואר דאינו חיוב גמור דאל"כ היו מענישים על מצוה זו ודמיא למצות ציצית. [ועיין מה שהבאנו לעיל בשם הרא"ם]
[4]
אתה הראת לדעת דגם ר"ח והרמב"ם דעתם כהמקילים.
ד] אמרינן בגמרא סוכה דף כו ע"ב אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס. וכמה שינת הסוס שיתין נשמי. אמר אביי שנתיה דמר כדרב, ודרב כדרבי, ודרבי כדדוד, ודדוד כדסוסיא, ודסוסיא שיתין נשמי. אביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי, קרי עליה רב יוסף עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך.
ופירש רש"י מפני ביטול תורה. וכן פירש האגודה. אולם צ"ב דמשמע דהאיסור רק ביום אבל בלילה מותר וקשה הא איכא ביטול תורה. ואפשר כיון דחייב לישון פשיטא להו דכל אחד ישן לפי כוחו. אך אי קשיא הא קשיא דמשמע דפחות משיעור זה מותר [וי"א ששיעור זה הוי ג' שעות עיין באה"ל סימן ד' סט"ז. ובחזו"ע ימים נוראים (עמוד קפד) הביא שי"א שזה שש שעות ע"ש] ומאי טעמא מותר הא איכא ביטול תורה. וצ"ע. ועין שפת אמת שהקשה מ"ש ביום ובלילה ולכן פירש פירוש אחר ע"ש.
ועיין ערוך לנר בסוכה (שם) שכתב דשני טעמים יש בגמרא ע"ש.
ואיך שלא יהיה אף אי נימא דלרש"י ואגודה הוי איסור, הנה הטור בסימן רלא' כתב אחר שגמר סעודתו יחזור ללמוד, ואם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים, יישן ובלבד שלא יאריך בה הרבה. גרסי' בסוכה פרק הישן א"ר אסור לישן ביום יותר משינת הסוס וכמה היא שינת הסוס שתין נשמי אביי הוה נאים מכי עייל מבי כובי לפומבדיתא קרי עליה רב יוסף עד מתי עצל תשכב וכ"ו. שכיבה כיצד אצ"ל בזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות אם מתגרה בשינה לענג עצמו שאין
ראוי לעשות כן, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אין זה משובח אלא א"כ נתכוון להשלים צרכי גופו שיוכל לעבוד בוראו ויתן שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות ושלא תיטרף דעתו בתורה מחמת היגיעה. וכ"ו. עכ"ל. ומשמע דאינו איסור ממש.
וכ"כ המאירי שם אין
ראוי לאדם לקבוע שינה ביום אלא שישן עראי ויתחזק באומנותו או בתורתו לפי מה שהוא, דרך הערה אמרו אביי הוה נאים כמיזל מבי רב לפומבדיתא קרא עליה רב [יוסף] עד מתי עצל תשכב. ובשבת מיהא מותר משום עונג שבת. והוא שאמרו בתלמוד המערב במה מענגו מר אמר בשינה ומר אמר בתלמוד תורה, ולא פליגין כאן בתלמיד כאן בבעל הבית. וכבר ביארנוה בשבת בפרק כל כתבי הקודש.
ובשולחן ערוך (שם) כתב, אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים, יישן. ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי, ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת השי"ת.
[5]
ובחזו"ע ימים נוראים (עמוד קפד) הביא שיש שכתבו שאינו איסור ע"ש.
ה] כתב הבית יוסף (סימן מז) כתוב בתשובות הרשב"א (ח"ז סי' תקמ) שאלת כשאנו מברכים על התורה בכל בקר למה אין אנו מברכים לאחריה. תשובה. קריאת התורה מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהם, וכמו שאמרו בפרק בא סימן (נדה נא ע"ב). ואל תשיבני מקריאת התורה בבית הכנסת שמברכין לאחריה דהתם תקנת משה ועזרא היא ועל התקנות מברכין לפניהם ולאחריהם וכדמברכים בהלל ומגלה עכ"ל. ולי נראה דאפילו אם היו מברכים לאחר המצות לא קשיא דכיון דמצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה ואין שעה שאינו
חייב לעסוק בתורה לא שייך לברך לאחריה. עכ"ל. וכן פסק הלבוש (שם אות ט). הא קמן להדיא דדעת מרן דמחויב לעסוק בתורה בכל רגע.
אולם יש להעיר דמדברי הרשב"א הללו דלא תירץ כך, משמע דאינו חייב ללמוד כל רגע
[6].
ונראה דהב"י מסכים הולך לשיטת המחייבים ללמוד תדיר.
[7] וע"ע בסמוך מ"ש בדעת הב"י.
במשנה מסכת פאה פ"א מ"א כתוב אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים
ותלמוד תורה. ומשמע דאין לה שיעור למעלה. וכ"כ תוספות אנשי שם בשם טורי אבן בחגיגה ע"ש. אולם יש לפרש דכמו דפאה יש שיעור מסוים דחייב ואם מוסיף יותר הוי מצווה, אך לא הוי חיוב, כמו כן הוא בלימוד התורה דמצווה איכא אך לא הוי חיוב ופשוט.
ו] כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ח) כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. ע"כ. ומשמעות דבריו דסגי דקובע זמן ביום או בלילה ואינו חייב ללמוד כל הזמן. אך יש לדחות דכוונתו דגם מי שעובד לפרנסתו בעי לקבוע זמן ללימוד, אך אין הוכחה דלא חייב ללמוד כל זמן פנוי.
כתב הרוקח בהלכות שבת (סימן נה) בפר' בתרא דתענית בירושלמי, טור דשמעון למה חרב מפני שהיו משחקים בכדור ובטלין מן התורה. ומשמע דהוי איסור גמור. אולם אין זה ראייה דשעושים כן בקביעות ואף על חשבון לימוד תורה ודאי אסור וכנ"ל, ועוד דבעידן ריתחא מענישים וכמו שכתב הרמב"ן.
ויש להביא ראיה להיתר מדברי התוספות בשבת (קטז ע"ב ד"ה) שכתבו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן, דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת. ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר דהו"ל כמושב לצים.
וכן פסק בשולחן ערוך סימן שז סט"ז מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים, ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו אל מדעתכם. ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים. ע"כ. ואמאי לא אסרו משום ביטול תורה.
ובירושלמי במסכת שבת (פרק טו הלכה ג) איתא אמר רבי חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת. א"ר חייא בר בא רשב"י כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה אימא שובתא היא.
