בשלח ה' איש מלחמה ה' שמו - מדוע תיבת שמו מאוחרת?

[שאינו יודע לשאול]

המהר"ל באור חדש (ב ה) מביא מדרש וזה לשונו : "ובמדרש (אסת"ר ו, ב) "ושמו מרדכי", הרשעים קדמה לשמם; "נבל שמו" (ש"א, כה, כה), "שבע בן בכרי שמו" (ש"ב, כ, כא). אבל הצדיקים שמן קודם להן; "ושמו מנוח" (שופטים יג, ב), "ושמו שאול" (ש"א, ט, ב), "ושמו אלקנה" (ש"א, א, א), "ושמו בועז" (רות ב, א), "ושמו מרדכי", לפי שדומין לבוראן, דכתיב (שמות ו, ג) "ושמי ה'", עד כאן". עיין שם מה שביאר בטעמם של דברים.
ולפי זה תמוה טובא מדוע מוזכר כאן בפרשה ה' איש מלחמה ה' שמו, היינו ששמו מוזכר בסוף ולא בתחילה.

 

[ממדבר מתנה]

חשבתי ליישב על פי מ"ש רש"י בחומש (בפי' הראשון), דאין כוונת הפסוק לומר שכך הוא שמו, אלא שכשנלחם נלחם ע"י שמו, ולא כשאר מלכים שנלחמים בכלי זיין (ולפ"ז חסר ב' השימוש, דהול"ל ה' בשמו, ומצינו כן הרבה).
אך שוב ראיתי באבן עזרא שציין לפסוק נוסף בעמוס (ה, ח):
"וישפכם על פני הארץ ה' שמו"
ובחפשי שם מצאתי עוד פסוק נוסף (ד, יג):
"כי הנה יוצר הרים ובורא רוח וגו' ה' אלקי צבאות שמו".
וא"כ צריך יישוב אחר לכולם.

 

[שאינו יודע לשאול]

היתה לי מחשבה כך:
ידועים דברי חז"ל בב"ר שהצדיקים לבם ברשותם ורשעים הם ברשות לבם.
יש לפרש שהטעם שכתוב במדרש ששמו של צדיק קודם לו, הוא מחמת שהצדיק ליבו ברשותו, על כן מהותו בידו, ושם היינו מהות, על כן בידו לבחור היאך יפעל ובאיזה צורה תצא אל הפועל מדרגתו, מה שאין כן הרשע הוא ברשות לבו, ומהותו מוכרחת לפי מה שהוא, על כן אין הדבר תלוי בבחירת הלב שלו, אלא מהותו מוכרחת ונובעת מתיאור שמו, וזהו שבע בן בכרי [היינו אותו צורה של מהות האדם, שנקראת שבע בן בכרי שהיא צורה של רשע], שמו [היינו מהותו נובעת מזה ואיננה יכולה להשתנות שהרי הוא ברשות ליבו].
גם אצל קוב"ה הואיל והוא מוכרח, ומציאותו מוכרחת, הרי שצורת מהותו מכריחה את מהותו, שאין הדבר תלוי אלא מוכרח.
ביאור זה בדברי חז"ל מדוע שמו של צדיק קודם לו ואצל רשע ההיפך, הוא דלא כדברי מהר"ל שם, ובדיתי אותו מלבי, על כן אינני בטוח שהוא נכון.
מה שבאמת קשה לפי זה, שבמדרש שציטט מהר"ל מסתייעים חז"ל בפסוק ריש פרשת וארא "ושמי ה' לא נודעתי להם", כדוגמא לצדיק - ואם כן להדיא אצל הקב"ה שייך המהלך שמצינו אצל צדיק ולא אצל רשע, ואולי שם הכוונה מצד מידתו, ונשגב מבינתי לפרש.

 

[איש ההשקפה]

אצל הקב"ה אין הכוונה רק למידה ממידת הנהגותיו, שכעת מנהגנו ע"פ הנהגה פלונית,
ואין המכוון כלל לשמו.
והיינו, דאצל האדם שמו היא מהותו, ולא כן הוא אצל הקב"ה.

 

[שאינו יודע לשאול]

אצל הקב"ה אין הכוונה רק למידה ממידת הנהגותיו, שכעת מנהגנו ע"פ הנהגה פלונית,
ואין המכוון כלל לשמו.
והיינו, דאצל האדם שמו היא מהותו, ולא כן הוא אצל הקב"ה.

חז"ל הביאו ראיה שאצל הצדיקים התיבה "שם" קודמת לשם עצמו ממה שמצאנו אצל הקב"ה בריש פרשת וארא ושמי ה', עיין בהודעה הפותחת את האשכול שציטטתי לשון חז"ל.
ומכאן יש להסיק שלעניין זה לכאורה גם "שם" האמור כלפי שמיא - ראוי שייכנס באותו כלל, והק"ל מדוע בשירה אמרו "ה' שמו" ולא "שמו ה'".