מרן רבי שלום משׂאשׂ זצ"ל (כ"ב בשבט ה'תרס"ט - י' בניסן ה'תשס"ג) היה רבה הראשי של העיר קזבלנקה שבמרוקו, אחר כך רבה הראשי של מרוקו, ולימים הרב הראשי הספרדי של ירושלים, במשך עשרים וחמש שנה. חיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה, ונחשב לפוסק ההלכה החשוב ביותר שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו במאה השביעית לאלף השישי.
נולד בשנת ה'תרס"ט במקנס שבמרוקו, לרחל לבית סודרי ולרב מימון משאש, מחבר ספר 'אוצרות שמים'. נקרא על שם סבו, הרב שלום משאש, שהיה רב ודיין בעיר מקנס וחיבר שו"ת 'דברי שלום'. מצד אם אביו הוא מצאצאי רבי רפאל בירדוגו. זיקתו של הרב משאש אליו התבטאה בהוצאת כתבי היד של ספרו "שרביט הזהב". בן דודו של אביו היה הרב יוסף משאש, רבה הראשי הספרדי של העיר חיפה. רחל, אמו של הרב היא גיסת הרב יהושע ברדוגו רבה של יהדות מרוקו, וכן אם אביו, ג'מילה אשת ר' שלום, היא אחותו של ר' יהושע ברדוגו.
החל ללמוד תורה מגיל צעיר, רבו המובהק היה הרב יצחק אסבאג. בגיל צעיר נהיה פוסק. ספרו 'מזרח שמ"ש' נכתב בהיותו בגיל 17 ונדפס בהיותו בן 25. בהקדמה לספר זה הוא מעיד על עצמו 'כל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא (=לא ידעתי כיצד נראה מטבע כסף) וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאַיִן נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה'. הוא ניהל את קריית החינוך 'תלמוד תורה' שבעיר מקנס. בשיאו למדו במוסד זה כ-2,000 תלמידים.
בשנת תש"ד, לאחר שנרפא ממחלת טיפוס, הקים את ישיבת 'כתר תורה' במקנס. בעת ששימש בראשות הישיבה, ניסה הרב משה חי אליקים, ראב"ד קזבלנקה, לשכנע את הרב משאש לשמש כדיין בבית הדין שבראשותו, אך הוא סירב. רק בשנת ה'תש"ט, לאחר פטירת הרב אליקים, נענה הרב משאש לבקשת הדיינים והקהילה בקזבלנקה ליטול על עצמו את עול הדיינות, והחל לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקה, בגיל 39. בהיותו בן 52 נבחר לכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בקזבלנקה, ובהמשך כיהן כרב הראשי של מרוקו כולה.
בשנת ה'תשל"ח עלה הרב משאש לישראל לכהן כרבה של ירושלים, ביוזמתם של הרבנים הראשיים, הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן. בתפקיד זה כיהן הרב משאש כעשרים ושש שנה עד לפטירתו, בי בניסן ה'תשס"ג, בגיל 94. עשרות אלפי אנשים מכל קצות הארץ ומחוצה לה השתתפו בהלווייתו, ומקום קבורתו הפך למקום תפילה.
נישא לג'מילה בתו של הרב משה אלכרייף וחנה לבית בוטבול, ונולדו להם ארבע עשרה ילדים, מבניו:
הרב דוד משאש (תרצ"ד - תשע"א), רבה הראשי של ז'נבה (בין השנים תשנ"א - תשנ"ה) ורבה הראשי של פריז (בין השנים תשנ"ה - תשע"א).
הרב אברהם משאש רבה של עיר לה וורן ליד פריז.
נכדו בן בתו רבקה רובי (תש"ג - תשפ"ד) הוא הרב משה חי טפירו, ר"מ בישיבת דעת חיים בירושלים.
בשנות כהונתו במרוקו, עמד הרב משאש בקשרים הדוקים עם המלך חסן השני, והמשיך לברך אותו ואת ממלכתו גם כשהתיישב בירושלים. הערבים במרוקו התייחסו לדמותו המלכותית בהדרת כבוד. במשך הזמן המלך הפך לידידו האישי, ולפחות פעמיים בשנה היה הרב משאש מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, כשהמלך מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה. המלך העניק לו תליון ותעודה, המעניקים לו מעמד של שופט במערכת המשפט של מרוקו, לא רק ליהודים אלא גם לגויים, והעניק לו סמכויות נרחבות נוספות, בכל הנוגע לביסוס מערכת הכשרות ועוד.
הוא היה רגיל לומר שאדם שאינו מסכים עם הדברים שלו מוזמן לכתוב לו באופן מנומק, ואם ימצא שנפלה אצלו טעות יחזור הוא מהפסק ללא חשש. הוא לא התעייף מלענות אפילו חמש ושש פעמים בחילופי מכתבים על אותו עניין ועם אותו אדם, גם כשהשואל היה צעיר לימים.
הרב דוד יוסף, רבה של הר נוף ובנו של הרב עובדיה יוסף סיפר שבאחת מן הפעמים ששוחח עם אביו אמר לו שהוא כותב תשובה הלכתית החולקת על אחד מפסקי הרב משאש. אמר לו אביו: "אם הינך רוצה להשיב על דברי הרב משאש, חזור על הדברים עשר פעמים".
מודעותו לכתבי יד וזיקתו ליהדות מרוקו הובילה להקמת חברת 'דובב שפתי ישנים', עוד במרוקו. ייעודה היה הוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של רבני מרוקו, מהדורות הקודמים.
למרות היות הרב משאש בקיא וחריף בכל השאלות החדשות פסק על פי הנראה מעיונו, במה שכבר נהגו רבני מרוקו הוא נטה שלא לשנות, והיה מחזק ומברר את מנהגיהם. אף לאחר שעלה לארץ והתמנה לרבה של ירושלים לא שינה ממנהגי אבותיו. לדעתו של הרב משאש, על אף שבני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים ככלל על פי פסקי רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, בנושאים בהם יש מנהג קדום שאינו כדעת השולחן ערוך, אין לשנות מהמנהג.
הרב משאש החשיב בעיקר את הדבר הנהוג, ולא את המנהג הכתוב. כך ביחס למנהגי האר"י, לדעתו חלים רק על אלו העוסקים בקבלת האר"י (כגון ילקוט שמ"ש סימנים כא, לד). כך לדוגמה הוא פסק שהמאחר לבוא לבית הכנסת ידלג בפסוקי דזמרא כדי להתפלל עמידה יחד עם הציבור, כדברי השולחן ערוך (נב, א), ושלא כדברי המקובלים שסברו שאין לדלג כלל (ילקוט שמ"ש כא).
בתפילת לחש הורה שהמתפלל צריך להשמיע את המילים לאוזניו בלא שהמתפלל לידו ישמעם, כדברי השולחן ערוך (קא, ב), ולא כמנהג המקובלים הסוברים שאין להשמיע את המילים לאוזניו אלא רק לחתכם בשפתיו (ילקוט שמ"ש לד). היה מסמיך תלמידים בסמיכת חכמים ב"איסור והיתר".
נולד בשנת ה'תרס"ט במקנס שבמרוקו, לרחל לבית סודרי ולרב מימון משאש, מחבר ספר 'אוצרות שמים'. נקרא על שם סבו, הרב שלום משאש, שהיה רב ודיין בעיר מקנס וחיבר שו"ת 'דברי שלום'. מצד אם אביו הוא מצאצאי רבי רפאל בירדוגו. זיקתו של הרב משאש אליו התבטאה בהוצאת כתבי היד של ספרו "שרביט הזהב". בן דודו של אביו היה הרב יוסף משאש, רבה הראשי הספרדי של העיר חיפה. רחל, אמו של הרב היא גיסת הרב יהושע ברדוגו רבה של יהדות מרוקו, וכן אם אביו, ג'מילה אשת ר' שלום, היא אחותו של ר' יהושע ברדוגו.
החל ללמוד תורה מגיל צעיר, רבו המובהק היה הרב יצחק אסבאג. בגיל צעיר נהיה פוסק. ספרו 'מזרח שמ"ש' נכתב בהיותו בגיל 17 ונדפס בהיותו בן 25. בהקדמה לספר זה הוא מעיד על עצמו 'כל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא (=לא ידעתי כיצד נראה מטבע כסף) וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאַיִן נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה'. הוא ניהל את קריית החינוך 'תלמוד תורה' שבעיר מקנס. בשיאו למדו במוסד זה כ-2,000 תלמידים.
בשנת תש"ד, לאחר שנרפא ממחלת טיפוס, הקים את ישיבת 'כתר תורה' במקנס. בעת ששימש בראשות הישיבה, ניסה הרב משה חי אליקים, ראב"ד קזבלנקה, לשכנע את הרב משאש לשמש כדיין בבית הדין שבראשותו, אך הוא סירב. רק בשנת ה'תש"ט, לאחר פטירת הרב אליקים, נענה הרב משאש לבקשת הדיינים והקהילה בקזבלנקה ליטול על עצמו את עול הדיינות, והחל לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקה, בגיל 39. בהיותו בן 52 נבחר לכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בקזבלנקה, ובהמשך כיהן כרב הראשי של מרוקו כולה.
בשנת ה'תשל"ח עלה הרב משאש לישראל לכהן כרבה של ירושלים, ביוזמתם של הרבנים הראשיים, הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן. בתפקיד זה כיהן הרב משאש כעשרים ושש שנה עד לפטירתו, בי בניסן ה'תשס"ג, בגיל 94. עשרות אלפי אנשים מכל קצות הארץ ומחוצה לה השתתפו בהלווייתו, ומקום קבורתו הפך למקום תפילה.
נישא לג'מילה בתו של הרב משה אלכרייף וחנה לבית בוטבול, ונולדו להם ארבע עשרה ילדים, מבניו:
הרב דוד משאש (תרצ"ד - תשע"א), רבה הראשי של ז'נבה (בין השנים תשנ"א - תשנ"ה) ורבה הראשי של פריז (בין השנים תשנ"ה - תשע"א).
הרב אברהם משאש רבה של עיר לה וורן ליד פריז.
נכדו בן בתו רבקה רובי (תש"ג - תשפ"ד) הוא הרב משה חי טפירו, ר"מ בישיבת דעת חיים בירושלים.
בשנות כהונתו במרוקו, עמד הרב משאש בקשרים הדוקים עם המלך חסן השני, והמשיך לברך אותו ואת ממלכתו גם כשהתיישב בירושלים. הערבים במרוקו התייחסו לדמותו המלכותית בהדרת כבוד. במשך הזמן המלך הפך לידידו האישי, ולפחות פעמיים בשנה היה הרב משאש מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, כשהמלך מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה. המלך העניק לו תליון ותעודה, המעניקים לו מעמד של שופט במערכת המשפט של מרוקו, לא רק ליהודים אלא גם לגויים, והעניק לו סמכויות נרחבות נוספות, בכל הנוגע לביסוס מערכת הכשרות ועוד.
הוא היה רגיל לומר שאדם שאינו מסכים עם הדברים שלו מוזמן לכתוב לו באופן מנומק, ואם ימצא שנפלה אצלו טעות יחזור הוא מהפסק ללא חשש. הוא לא התעייף מלענות אפילו חמש ושש פעמים בחילופי מכתבים על אותו עניין ועם אותו אדם, גם כשהשואל היה צעיר לימים.
הרב דוד יוסף, רבה של הר נוף ובנו של הרב עובדיה יוסף סיפר שבאחת מן הפעמים ששוחח עם אביו אמר לו שהוא כותב תשובה הלכתית החולקת על אחד מפסקי הרב משאש. אמר לו אביו: "אם הינך רוצה להשיב על דברי הרב משאש, חזור על הדברים עשר פעמים".
מודעותו לכתבי יד וזיקתו ליהדות מרוקו הובילה להקמת חברת 'דובב שפתי ישנים', עוד במרוקו. ייעודה היה הוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של רבני מרוקו, מהדורות הקודמים.
למרות היות הרב משאש בקיא וחריף בכל השאלות החדשות פסק על פי הנראה מעיונו, במה שכבר נהגו רבני מרוקו הוא נטה שלא לשנות, והיה מחזק ומברר את מנהגיהם. אף לאחר שעלה לארץ והתמנה לרבה של ירושלים לא שינה ממנהגי אבותיו. לדעתו של הרב משאש, על אף שבני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים ככלל על פי פסקי רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, בנושאים בהם יש מנהג קדום שאינו כדעת השולחן ערוך, אין לשנות מהמנהג.
הרב משאש החשיב בעיקר את הדבר הנהוג, ולא את המנהג הכתוב. כך ביחס למנהגי האר"י, לדעתו חלים רק על אלו העוסקים בקבלת האר"י (כגון ילקוט שמ"ש סימנים כא, לד). כך לדוגמה הוא פסק שהמאחר לבוא לבית הכנסת ידלג בפסוקי דזמרא כדי להתפלל עמידה יחד עם הציבור, כדברי השולחן ערוך (נב, א), ושלא כדברי המקובלים שסברו שאין לדלג כלל (ילקוט שמ"ש כא).
בתפילת לחש הורה שהמתפלל צריך להשמיע את המילים לאוזניו בלא שהמתפלל לידו ישמעם, כדברי השולחן ערוך (קא, ב), ולא כמנהג המקובלים הסוברים שאין להשמיע את המילים לאוזניו אלא רק לחתכם בשפתיו (ילקוט שמ"ש לד). היה מסמיך תלמידים בסמיכת חכמים ב"איסור והיתר".
- 'מזרח שמ"ש' - הלכות איסור והיתר, ספר זה הוא ספרו הראשון של הרב משאש, נדפס בהיותו בגיל 25
- תבואות שמ"ש - ארבעה חלקים, על דיני השו"ע. אורח חיים, יורה דעה, חושן משפט, אבן העזר
- שו"ת שמ"ש ומגן - שו"ת ארבעה חלקים. חלק א חלק ב חלק ג החלק הרביעי יצא לאור בי' בניסן תשס"ז. לספר מצורפות הסכמותיהם של הרב עובדיה יוסף והרב אברהם אלקנה שפירא
- בית שמ"ש - על היד החזקה לרמב"ם
- ילקוט שמ"ש - קיצור לפסיקותיו על חלק או"ח, נערך על ידי הרב אריאל אדרי (הוצאת ארז, ירושלים)
- וחם השמ"ש - דרשות על התורה
