האם החזון איש חולק על הרשב"א מסברא בדין היתר לאלתר?

[כהנא דמסייע]

בעקבות הערת הרב @פלוריש (אריאל) אני פותח את זה כאן כנושא בפני עצמו.

כאן הרב יצחק יוסף שליט''א דן עם בעל נטעי גבריאל על קולות וחומרות והוא אומר לו שהולכים אחר הב''י, והביא דוגמא לגבי חיתוך הסלט, שהב''י מתיר. ותמה על החזו''א שהחמיר נגד הב''י. ושהספרדים עושים לכתחילה כמו מרן הב''י, לחתוך סלט דק דק.

וראה כאן, מה דעת הב''י המדוייקת להורות לציבור, ומה דעת רוב הפוסקים הספרדים:
האם הבית יוסף סמך לגמרי על סברת הרשב''א

ויש לע' האם הב''י סמך על הרשב''א לגמרי או לא, שכתב בסוף דבריו בזה הלשון "נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשלאד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א, ואפילו אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי, שהרי התוספות (עד. ד"ה בורר) פירשו בורר ומניח דהיינו בורר לצורך אחרים, ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דהרשב"א בהא דהא שפיר מייתי ראיה מההיא דבורר. ובלאו הכי לדברי התוספות (עד ע"ב ד"ה האי) פשיטא דכל שאר ירקי בר מסילקא שרו, ולפירוש רבינו חננאל והרא"ש אפילו סילקא נמי שרי, ולדברי הרמב"ם כל היכא שאינו מחתך כדי לבשל פטור, ואפשר דמישרא נמי שרי לכתחלה, ולדברי רשב"ם ורא"ם דלא חילקו בכך איכא למימר דלא מיתסר אלא במחתך כדי לאכול אחר שעה אבל מחתך כדי לאכול מיד שרי כדאשכחן בבורר, ועוד דפרים סילקא משמע שמחתכו לחתיכות דקות ביותר, וכדדייק לישנא דרש"י, ולישנא דהרמב"ם, ומפורש בדברי התוספות (קיד ע"ב ד"ה אלא), ואינשאלאד"ה אין דרך לחתכה לחתיכות כל כך דקות, הילכך נראה דלכולי עלמא שרי. ומכל מקום נכון הדבר "להזהיר" שיחתכום "לחתיכות גדולות קצת" ושיאכלו לאלתר, וכל כהאי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל".

ולכאורה לפמש''כ דלית מאן דפליג על הרשב''א לא היה מקום להזהיר לחתוך לחתיכות גדולות קצת כשעושה לאלתר. ועוד שכתב בדעת רשב''ם ורא''ם "איכא למימר" דמחתך לאכלו מיד שרי, ונתן עוד טעם להקל לפי דעתם משום שאין דרך לחתוך את הסלט לחתיכות דקות כ''כ. ומה כל הרעש הזה אם לית מאן דפליג עליה דהרשב''א.

וכן ראיתי בספר מאמר מרדכי שכתב על דברי הרמ''א שהביא סברת הרשב''א באנפי נפשה וזה לשונו "כתב הרשב"א ועיין ב"י ז"ל מ"ש בדין האינשלאד"ה דנראה שלא סמך לגמרי על סברה זו". אלא שכתב "ומ"מ יש להקל לעת הצורך, דאפשר דלא כתב לחתוך חתיכות גדולות קצת אלא לרווחא דמילתא, וכן נוהגים לחתוך ירק הנקרא יובי"ר דק דק בסעודת שחרית".

אולם דעת המטה יהודה לפרש בדברי השו"ע אורח חיים (סימן שכא סעיף יב) כתב "המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן": וכתב המטה יהודה דמשמע דפסק להחמיר כרשב''ם ואפילו לאלתר, וזהו כמסקנת הב''י להזהיר לחתוך חתיכות גדולות.

וכ''כ בערוך השולחן (סעיף ז') בדעת הב''י וכתב לבאר טעמו שאף בדעת הרמב''ם לא ברירא ליה אם "כדי לבשלו" בדווקא, או שהדרך שעושן עבור בישול הוא דק דק, ע''ש.
וכך פירשו רוב גאוני וגדולי ספרד וכל הפוסקים האחרונים שסברת הרשב''א אינה מוסכמת, בכף החיים פלאג'י (סימן ל אות לא) לא נתן העצה דלאלתר אלא כתב "מה שנוהגים לחתוך בסכין המרור והבצל וצנון והחזרת, דק דק לסלאטה, לא טוב עושים, דהוא טוחן בשבת, אלא ישבר חתיכות חתיכות",
וע' גם בזבחי צדק (ח''ג סימן צא), ובזכרונות אליהו.
ומרן הבא''ח (ש''ב פ' משפטים ה''ב) והביא דין זה במחלוקת וכתב "במקום שנהגו לאלתר אין למחות בידם",
וכיו''ב כתב המשנ''ב (ס''ק מז) "יש מפקפקין על היתר זה (דלאלתר), וגם בב"י כתב שאף מי שמכוין לאכול מיד ג"כ יזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת, ומטעם זה כתבו כמה אחרונים ג"כ דנכון להתנהג כמו שכתב הב"י, ומ"מ הנוהגין לחתוך הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו".
וכ''כ הכה''ח סופר ז''ל.
נמצינו למדים מפורש מפי רבותינו הפוסקים שדין זה דחיתוך ירק דק דק לאלתר אינו לכתחילה, אלא דיש ע''מ לסמוך.
ואמנם ראיתי בס' חזו''ע שכתב להתיר לאלתר ולא כתב את דברי הב''י כלל, להזהיר וכו', וצ''ע.
ומ''מ נמצינו למדים דהחזו''א דחייש לחומרא בזה לעשות חתיכות גדולות לאו יחידאה הוא אלא היא ההוראה הרווחת.

 

[כהנא דמסייע]

גם מה שאמר הרב יצחק יוסף שליט''א שהחזו''א כתב על הרשב''א צ''ע,
האמת היא שהוא הקשה מסברא, ואז הוכיח שדעת שלט''ג והריב''ש לא כן. ולא סמך על קושייתו לבד. וגם בזה לא אמר שאין לסמוך על דברי הרשב''א, אלא על ריסוק שהוא שינוי לצורה אחרת.
ואינני מבין, בדרכי הלימוד לא מקשים על ראשונים?
ובפרט אם מוכיחים שראשונים אחרים חולקים?

וידעתי בני ידעתי שגם מרן הגרע''י תמה בזה על החזון איש, אולם אינני בא אלא ליישב ולבאר את הצדיק דמעיקרא מרן החזו''א, ולהראות שלא בא להוכיח כלל וכלל מקושיא זו נגד הרשב''א להלכה, כפי הנשמע מהדברים, אלא מפרש כן ברשב''א, ואראה זאת שכן נקט גם הגאון ר' עבדאלה סומך בדעת הרשב''א, ומדייק כן מהרמ''א בצורה שהביא את הרשב''א, ונקיט כן להלכה.

אבקש לא להיגרר למחוזות אישיים, וכבוד החזו''א והגרע''י אני מחשיבם לרבותי בנושאים מסויימים וקבלתי מהם הרבה, ושניהם חביבים עלי עד לאחת. ומזה ומזה אל תנח ידך. ולא באתי אלא לגופו של ענין. וכדלהלן.

החזון איש (או''ח סי' נז) כתב את הסברא הזאת, וזה לשונו "לכן נראה דלא התיר הרשב''א אלא רק חיתוך דק דק כיון דעיקר החיתוך הוא דרך אכילה אין חילוק בין חתיכות גדולות וקטנות והכל מקרי דרך אכילה, אבל ריסוק היינו כתישה ממש ואין זה דרך אכילה אלא תיקון המאכל על צורה אחרת אין אכילתו מיד פועלת כלום", עכ''ד.
ואם מתבוננים כתוב בדברי החזו''א זיע''א שתי סברות, א) סברא ראשונה היא שמכיון שהדבר פחות משמעותי משום שאין כאן שינוי צורה והטחינה לא עשתה כאן "מציאות חדשה", והראיה שזה נעשה תולדה ולא אב.
ב) סברא שניה שרומז החזון איש כיון דעיקר החיתוך הוא דרך אכילה, והיינו שהסברות שביארו האחרונים בדברי הרשב''א הם משום שהטחינה היא דרך האכילה התמידית לכן לאלתר חשיב כחלק ממעשה האכילה ולאו שם מלאכה עליה כלל.
וראיתי במכתב שכתב החזון איש זצ''ל להרה''ג בנימין זילבר (ס' אז נדברו ח''ב מכתבי החזו''א שבסוה''ס סי' א') "דרך האכילה אינה על ידי מיעוך אלא על ידי טחינה", דהיינו שצורת האכילה על ידי השיניים הטוחנות המפוררות את הדבר לחלקיקים דקים, ואין לאדם בפיו "מכבש" שהוא לוחץ על הדבר והוא נמעך, אלא שיניים טוחנות וחדות המחלקות את הדבר לרסיסים דקים. וסיים "דמיעוך משוי ליה שם מלאכה ומנתק מעליו שם אוכל".

והגאון רבי עבדאללה סומך זצוק''ל (שו''ת תנא דבי אליהו להגר''א מאני סי' יג עמ' פא ד''ה ומשום) שדן לגבי דיכת התמרים לפני זקנים בתוך מדוך כשהופכים את ראשו לצד השני, האם שרי לאלתר, ובתוך דבריו כתב "ומשום הכי דקדק בלשונו הגאון מור''ם בהגהה הבאנו דבריו לעיל, וזה לשונו וה''ה דאסור לחתוך גרוגרות לפני הזקנים דקדק בלשונו "לחתוך" ולא כתב לא "לכתוש" "לדוך" ולא "לרסק" כלשון התוספתא משום דבסוף דבריו התיר "לאלתר", ולכן דקדק "דרק בחיתוך מותר" ולא לדוך או לרסק".
והנה על סברת החזון איש יש להקשות מדברי הרשב''א, דבסי' ע''ה בתשובה בה הוא דן לגבי דין "לאלתר", הוא מסיים בהאי לישנא "גם מה שאמר [הרמב''ם] שאין טחינה בפירות אלא בתבואה - סילקא עצמה הויא תיובתיה. גם שחת וחרובין לפי דעתי גם בירושלמי אמרו: הדין דשחית תומא, כדמפריך ברישיה משום דש, כדמבחר בקליפתה משום בורר, כי שחיק במדוכתיה משום טוחן, כדיהיב משקין משום לש. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש אלמא בשחיקת השום יש בו משום טוחן. ומן הירושלמי ג"כ נלמוד שהכל תלוי בין עושה ואוכל לאלתר לעושה ומניח לבו ביום, דהא דמפריך ראש של שום, מחייב משום דש ומשום מכה בפטיש. ואלו לאכול לאלתר, כבר התירו בגמרא בפרק תולין (ק"מ ע"א), דאתמר התם: חרדל שלשו מע"ש למחר, ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. ואסיקנא: ממחו בין ביד בין בכלי. והילכך: אף לפרר לפני התרנגולין, שמזונתם עליך, להאכילם מותר לאלתר. דשווי אוכלא משווינן". והנה שחיקת שום נראה ברור שאינה בגדר חיתוך דק דק אלא מיעוך ויש בזה גם כן שינוי צורה, ומשמע דאפ''ה לאלתר יהיה שרי, הרי מבואר ברשב''א להדיא דלא כהחזו''א זיע''א.
ולכאורה יש להקשות קושיא נוספת בגוף דברי הרשב''א, דהנה כאן מבואר בירושלמי שהוא שוחק במדוכה, ואליבא דהרשב''א הרי אין היתר לעשות בכלי לאלתר, דהרי אף אם נדמה את טוחן לבורר מ''מ בכלי יהיה אסור.
והנלענ''ד דכוונת הרשב''א בדבריו הוא לשני דברים א) דבפתיתת הלחם יש איסור מצד מכה בפטיש ורצה הרשב''א לומר שלאלתר במכה בפטיש שרי. ב) ועוד להביא ראיה שאין זה דין רק בבורר אלא יש עוד מלאכות שיש בהם דין מכה בפטיש, אבל אין כוונתו גם לכתישה הכתובה בירושלמי דזה לא יעלה על הדעת שיהא מותר לאלתר לשחוק במדוכה. שו''ר שכ''כ בס' קצות השולחן (סימן קעט) להגרא''ח בבאור דברי הרשב''א.


והנה המעייין היטב בדברי השואל בריב''ש יראה שכתב ב' חילוקים בין נדונו לגבי חיתוך גבינה במורג חרוץ בעל פיפיות לבין נדון הרשב''א גבי פתיתת לחם לפני תרנגולים, א) "גם מה שלמדו משם, דמותר לפרר פתותי לחם ולתת לתרנגולין, אפשר דדוקא ביד, אבל לא בכלי". ב) "ואף כי נתיר לשם, בפרימת סלקא ובפירור לחם לתרנגולין, אפי' בכלי, התם שאני, דאינו כל כך דומה לטחינה, כמו גרידת הגבינה בכלי המורג חרוץ, דהא ודאי דמי לשחיקת תבלין במדוכה, דהוא אסור, ולא התירו אלא בקתא דסכינא וכיוצא בה". הרי לנו שחילק בין מורג חרוץ בעל פיפיות משום שהוא דומה לשחיקת תבלין במדוכה שלא התירו אלא בקתא דסכינא ולא לאלתר, והוא מדמה את המורג לדיכה ולא לחיתוך משום דהוי כקמח. וכתב לו הריב''ש "כבר עמדת על כל הצדדין שאפשר לישא וליתן על ענין זו, והבאת כל הראיות הדומות לנדון, אם לאסור אם להתר". ומשמע דהיה השואל גברא רבה.

אלא דמהריב''ש עצמו לא משמע כן, שכתב "אמנם דעתי נוטה לאסור, דהוה ליה כההיא דרב פפא, דהאי מאן דפרים סלקא, חייב משום טוחן. ואף אם נאמר, דהיינו לצורך מחר, או לבו ביום, אבל לאלתר שרי, כדעת הרשב"א ז"ל, ונאמר שהתיר אפילו בכלי לאלתר, היינו בכלי כגון סכין, שאינו מיוחד לטחינה. אבל המורג חרוץ, שמיוחד לטחינה זו, הרי היא כנפה וכברה לבוררו, מכתשת לשחיקת תבלין. וכבר אסרו שחיקת פלפלין בשבת, אלא בקתא דסכינא, דאיכא שנוי; כדאיתא בפרק תולין (קמ"א). וכמ"ש הר"ם ז"ל (פרק כ"א) וז"ל: הצריך לדוק, כגון פלפלין וכיוצא בהם, ליתן לתוך המאכל בשבת, הרי זה כותש ביד הסכין בקערה, אבל במכתשת, חייב, מפני שהוא טוחן וכו', ע"כ". ומדבריו משמע שהאיסור אינו אלא מצד שהדבר נעשה בכלי ולא מצד הסברא השניה שכתב השואל. ואם כדברינו הרי שהריב''ש הבין דלא כהחזו''א אלא כל החילוק בין כלי המיועד לטחינה או אינו מיועד לטחינה.

אלא דיד הדוחה נוטה לדחות ראיה זו, מכמה טעמים א) משום דהריב''ש נחית לאיסור מצד הכלי ולא היה צריך לעמוד על הסברא השניה משום שהסברא הראשונה היא מוחלטת, אך לא דחאה לגמרי. ב) לפי הסברא השניה שכתב החזון איש שיש הבדל בין מיעוך לבין חיתוך משום שהדרך של האכילה בחיתוך ולא במיעוך, ובפומפיה דומה יותר לחיתוך כעין בשיניים, אבל נדון דידן חמיר טפי מנדונו של הריב''ש, ואף הריב''ש יודה לסברא זו.

ולאחר ההתבוננות בדברי הריב''ש נראה דיש לדקדק בדבריו, דיש כאן שני פסקאות, דבתחלה כתב לאסור מצד ענין של כלי. אך לאחר מכן כתב דאסרו שחיקת פלפלין בשבת אלא בקתא דסכינא דאיכא שינוי. ונראה דכוונתו להודות לסברא השניה של השואל בריב''ש דלא התירו אלא בשינוי ולא לאלתר בדיכה, וה''נ בתוצאת הטחינה של המורג חרוץ, אך לא דיבר מצד הכלי, ודו''ק היטב כי הוא האמת הברור למעיין.

ובספר אגלי טל (מלאכת טוחן אות יז) כתב "ובעיקר דברי התה"ד [שהתיר לחתוך בשר דק לפני תרנגולות משום שאינו גידולי קרקע] יש לכאורה סתירה לדבריו מדברי הריב"ש [סי' קפ"ד] שכתב דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ. והרי גבינה אינה גידולי קרקע ממש כמו בשר והוא אוכל ומ"מ כתב דיש בו משום טוחן. ואף שאין להקשות מהריב"ש על התה"ד דאטו גברא אגברא קרמית. אך יש קושיא על הש"ע שפסק בסי' שכ"א [סעי' ט' י'] כדברי שניהם.. והנה המ"מ בפ"ז [ה"ד] בהא דכתב הרמב"ם דמחתך ירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן. וכתב המ"מ משום שאינו אלא קצת דמיון שהטחינה משנה גוף הראשון. ואין החותך כן ע"כ הוא רק תולדה עי"ש. וכן משמע ריש פרק כיצד מברכין [לו.]. קמחא דחיטי רב נחמן אמר שהנ"ב משום דאישתני. ולדעת התה"ד [סי' כ"ט] בפרי שמרוסק היטב מברך ג"כ עליו שהכל והביא דברי רש"י שפי' טרימא בפה"א שמרוסק קצת ובגרגלידי דליפתא בין פרימא רבה בין פרימי זוטא בפה"א. הנה דמחתך לחתיכות דקות לא חשוב נשתנה וע"כ שפיר חשוב אוכלא דאפרת. אבל לגרור הגבינה במורג חרוץ שהוא כמו טחינה ממש דחשוב נשתנה לגמרי כמ"ש המ"מ שוב דינו כבישול דאיתא אפי' באוכלין. ולפי סברא זו ניחא דברי הירושלמי שמחייב על שחיקת שום במדוכה משום טוחן והקשינו לעיל אות ד' להאומרים אין טחינה באוכלין עי"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבהא במדוכה טחינה ממש הוא. כן יש לומר", דו''ק היטב. דלפי דברינו טעם זה כבר נזכר בריב''ש. וע''ע בנשמת אדם שחילק בין סוגי הטחינה, ואכמ''ל בעוד הרבה מהאחרונים.

הגר''ש ווזנר (ח''ז סי' צב) מבסס את שיטת החזון איש מדברי הר''ח שכתב שהחיוב בסילקא הוא ''כעין כתישה'' וביארו כוונתו דהיינו כתישה ממש עד שנעשה נוזל סמיך ועב. והקשו מהמשך דברי הר''ח דגבי סלית סילתי לא הצריך כעין כתישה. ותי' דבאוכל האיסור הוא רק בכתישה משא''כ בעצים. ומזה הוכיחו דאף הראשונים דס''ל שאין טחינה באוכלין בכתישה ס''ל דיש איסור טוחן. וז''ל הגר''ש ווזנר שם "עכ"פ מדברי הר"ח הנ"ל ראיה נכונה למש"כ החזון איש או"ח סי' נ"ז, דשחיקת בננות לפני התינוקות יש בו ספק איסור תורה ואין להתיר רק ע"י שינוי בקתא דסכינא וכיו"ב".
ועוד ע' היטב בדברי הגרב''צ אבא שאול בחי' לכתובות ס. שביסס חילוק החזו''א מדברי הראשונים דאף התוס' והרא''ש דס''ל שאין טחינה באוכלין יודו דבריסוק אסור. ולפ''ז נמצינו למדים שאין לצרף שיטות אלה לקולא בנדון דידן, ע''ש.
וכ''כ גם בס' אור לציון (ח''א סי' כ''ח) כחילוק מרן החזו''א, אלא שסיים שם ששיני המזלג גופא הוי שינוי בדרך הטחינה. אלא שאני בעניי ביררתי זה אצל עקרות הבית (של אברכי הכולל ע''י בעליהן) שהן הן העוסקות בכך ולא אנחנו כיצד דרכם בחול לשחוק הבננה לתינוק ואמרו שע''י שיני המזלג, וא''כ מאי שינויא איכא, וצ''ע. והוא דבר התלוי בבירור המציאות ולא בגדרי ההלכה, ולפי מה שנתברר אין זה שינוי כלל, וראיתי שכבר תמה בזה בספר עטה אור עמ' רו לומר שזה נחשב לשינוי, דהדרך ברוב הבתים לשחוק בשיני המזלג, ודבריו חיים וקיימים.

 

[ספיר ויהלום]

עי' בספר דברי יעקב להגאון רבי יעקב עדס (המקובל) בעניני הלכה ח"ב עמוד שנד
נפלאות מתורתו.
ושם ביאר דעת מרן החזו"א.
ופלפל הרבה בד' הרב עובדיה זצ"ל.

 

[כהנא דמסייע]

עי' בספר דברי יעקב להגאון רבי יעקב עדס (המקובל) בעניני הלכה ח"ב עמוד שנד

יעלה לן מר מהני מילי מעלייתא

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

עי' בספר דברי יעקב להגאון רבי יעקב עדס (המקובל) בעניני הלכה ח"ב עמוד שנד
נפלאות מתורתו.
ושם ביאר דעת מרן החזו"א.
ופלפל הרבה בד' הרב עובדיה זצ"ל.

יעלה לן מר מהני מילי מעלייתא

היה ראוי להעלות כל מה שכותב הגאון הזה שליט"א בכל ענין שדנים בו, מעטים הם אלו שיכולים להתחרות איתו בהיקף העניינים

 

[אמת]

ומ''מ נמצינו למדים דהחזו''א דחייש לחומרא בזה לעשות חתיכות גדולות לאו יחידאה הוא אלא היא ההוראה הרווחת.

כיון שי"א רק טחינה לבישול וי"א רק כתישה. נמצא שכו"ע מודים שמותר לחתוך סלט לאלתר דק רק השאלה למה מותר או בגלל שזה לא לבישול או כר"ח שזה לא כתישה או שזה לאלתר ולכן דברי הגר"ע ברורים להפליא שגם אם נחמיר שיש טוחן בירק שבא לאוכלו ונחמיר שחיתוך זה טחינה מ"מ לא צריך להחמיר אלא לאחר זמן ולא לאלתר.