אמנם אינה ראיה כ"כ, אך הדבר פשוט שעצמותו של הרשע טוב הוא וכמש"כ הרמ"ק להדיא. ומ"מ נ"ל שהיא כן ראיה קצת, שאם עצמותו של הרשע שנואה, חידוש הוא ששייך לשנות את עצמותו ופנימיותו, ואם כל החטא הוא חיצוני, מיושב יותר בפשיטות [אמנם אפשר לומר כדבריך, אך יותר פשוט שפנימיות הרשע טהורה ונקיה].
ואצטט קצת מדברי רבינו מרן הגר"ח ז"ל בנפש החיים (שער א' פרק י"ח):
אבל בחינת הנשמה אינה נפגמת כלל לעולם, כי מקור שרשה הוא מעולם המשומר ממגע זרים. ודבוקה לעולם בשורש הנשמה כידוע שהם רעין דלא מתפרשין לעלמין ואין מעשי האדם מגיעים עדיה כלל לקלקל חס ושלום. ואם האדם חוטא במחשבה אשר לא טובה חס ושלום, הוא גורם רעה לעצמו לבד שיסתלק ויתעלם ממנו ניצוצי אור הנשמה, אבל לא שהיא נפגמת חס ושלום, עכ"ל.
עוד יש להביא מה שאמרו חז"ל (סוטה ג' א'): אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ע"כ. וביאר האריז"ל (עיין שער ההקדמות דף ע"א ע"ג) שהאדם בקטנותו נולד בבחינת "עיר פרא יולד" (איוב י"א י"ב), ואין לו אלא מוחין דקטנות שהיא מצד הנפש הבהמית, ועל כן התינוק מתנהג כהנהגת בהמה וכל ענייניו אינם אלא אכילה ושתיה וכדומה. וככל שהאדם גדל ניתן בו מוחין דגדלות שהם מצד הנפש האלוקית, עד שבגיל י"ג שנה נשלמים בו המוחין דגדלות.
וביאר האר"י, שכאשר האדם חוטא מסתלקים ממנו המוחין דגדלות, ולא נשתיירו בו אלא המוחין דקטנות, וזו כוונת המאמר "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות", שבשעת החטא המוחין דגדלות מסתלקים והחטא נעשה במוחין דקטנות בלבד. וכעין זה מבואר בזוהר שבשעת החטא רוב חלקי הנשמה מסתלקים, ורק הדרגה הנמוכה שבה, שהיא דרגת 'נפש', נשארת בגוף, וכמו שכתוב (ויקרא ד' ב') "נפש כי תחטא" (עיין זוהר חלק ג' דף ש"א ע"ב, תיקוני זוהר תיקון ע' דף קכ"ד ע"א).
לענ"ד אינו דוחק כלל, שהרי כל הסיבה לשנוא אותם אינו אלא מחמת מעשיהם, וזה גופא חיצוניותם שהרי בפנימיותם אינו פוגם, וע"כ בלבו יאהב אותם.
