ולכן אין למחבר ספר או למורה ודיין להיות רק כחמור נושא ספרים, או כמליצת חז"ל (מגילה כח ב) צנא מלא ספרא. אלא עליו לעיין היטב לשם שמים, ולהכריע בהלכה כאשר תשיג יד עיונו [אם הרשוהו גדולי דורו לכך]. והיה ה' עם השופט. ובלבד שיהיה מתון בדין, ולא ימהר לחרוץ משפט, פן יהיו דמיונותיו וסברותיו בכזיב, וכל חכמתו תתבל"ע, וארש'ו הר'ס נתנה יבולה, אלא ישקול בפלס סברותיו, לידע על מה הוטבעו אדניו, בדקדוקיו ובטעמיו, ואחר העיון כדת יוכל גם כן לחלוק על ספרי אחרונים כשלבו לשמים, ללא נגיעות. ומכל שכן כשמוצא סעד לדבריו באחרונים אחרים. [וראה עוד באורך בהקדמה לשו"ת יביע אומר ח"א, ובח"ג, וח"ד, ובהקדמה להליכות עולם ח"א עמוד ח', ובהקדמה לח"ג]. וכבר אמרו, קבל האמת ממי שאמרו, וכעין מה שכתב הרמב"ם (רפ"ב מהל' ממרים) שבית הדין הגדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך. ע"כ. והוא הדין ליחיד נגד יחיד. ועיין בכסף משנה שם, שלמד זה רבינו ממה שכמה תנאים חולקים על הקודמים להם, וכן באמוראים, אף שאינם גדולים כמותם. ע"כ.
ועיין בשו"ת מקום שמואל (סימן יא), והובא בברכת יוסף ידיד (דף קמח), וז"ל: מחשבותי לא מחשבות קצת לומדים שראיתים, כי בהגיע המורה לדון דין שכבר נדפס בספר, הנה לא יזוז ולא יסור מדברי הספר ההוא, וקיימו בעצמם דברי הרמב"ם במורה נבוכים וז"ל: בראות אדם דבר מה חקוק על לוח ספר תגדל האמנתו בו, ואנכי ולבבי לא כן ידמה, כי אני מחפש עד מקום שידו מגעת וכו'. ע"ש. וכן כתב הנודע ביהודה (קמא, חאו"ח סימן לה ד"ה ומה), אף אם החו"י פסק כן אטו כל מקום שנמצא בתשובות האחרונים נחליט להלכה, הלא חיך יטעם אוכל. ע"כ. וכן מצינו בכמה מקומות בש"ס, ועיין בב"ב (קמב ב) מידי בקשישותא תליא מילתא, בטעמא תליא מילתא. וע"ע בהקדמת הרש"ל לחולין, ובהקדמת תשובת רבי עקיבא איגר, ובאורך בחקקי לב (חיו"ד סימן מב), מה שכתבו בזה.
להזהר לחלוק על גדולים רק לש"ש, ולא מתוך נגיעות, ובמתינות וכבוד
ואמנם אף שנתבאר שאין שום איסור לחלוק בהלכה על גדולי הדור וכו', מכל מקום יש להתיישב במתינות ולהתבונן היטב קודם שמכריעים בהלכה נגד גדולים. וכבר אמרו בירושלמי (פ"ק דשבת ה"ב דף ו ב) כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל שמועה כאילו הוא עומד כנגדו. והיינו, שעל ידי שישים על ליבו מעלתו של אומר השמועה, יהא זהיר הרבה לדייק היטב בדבריו. ומרן אאמו"ר שליט"א בהקדמה לספר ילקוט יוסף (מהדו"ק שנת תשל"א, עמוד טז) כתב, שחייבים לשלוט ברוחנו, לדבר בענוה טהורה, בחרדת קודש ובהכנעה יתירה, ולא יעיז לדבר גבוהה נגד גדולי עולם. וכמה התמרמר מרן החיד"א במחזיק ברכה (סי' קנג) נגד היעב"ץ על אשר הטיח דברים נגד הרמב"ן. ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ה') כתב, שיש ליזהר מאד שיהיו דבריו מעטים ולא ירבה בחבילה של טענות בכח. ע"כ. ופי צדיק יהגה חכמה, לחלוק בשפה ברורה ובנעימה, ותבחר לשון ערומים, להבין דברי חכמים.
והגרי"ח בהקדמתו לשו"ת רב פעלים ח"א כתב: ויש מפני שרואים חריפותם ובקיאותם כי רבה היא, והמה חכמים גדולים בעיניהם, ידברו קשות נגד חכמי הדור שקדמו להם, ויחשבום לטועים, ויחליטו בדעתם ההשגה, עד שברור להם שאין לקושייתם תשובה. ובאמת מנהג זה אשר נוהגים בו הוא טעות ואינו נכון, ראו מי לנו גדול מרבינו הראב"ד בתורה ויראה, אשר השיג על הרמב"ם כמה השגות, וזלזל בכבודו, ולא היה חשוב בעיניו כל כך, וסוף דבר מה עלתה לו, שבאו חכמי הדור אחריו וקיימו דברי הרמב"ם, ותירצו כל אותם השגות אשר עליו וכו', הביטו וראו מה שקרה שגיאה ומכשול לחכם גדול בדורו, הוא הגאון הרש"ל ז"ל, בהקדמתו לים של שלמה על חולין, שהרהר אחר דעתו של מרן הקדוש הב"י, ולא נהג בו כבוד בדברים אשר דיבר בו, אך מה הועילו דבריו שדיבר נגדו, דקושטא קאי, וכמאן דלא חלי ולא מרגיש גברא דמאריה סייעיה, הלא בכמה תפוצות ישראל קבלו הוראותיו להלכה פסוקה "להקל ולהחמיר" וכו', וגם אצל האשכנזים שלחנו ערוך לכל, ודבריו עושים פירות, ולו משפט הקדימה, ואין נוטין מדבריו אלא בדברים של מנהג אשר פירש רבינו הרמ"א בהגהתו.
ובשו"ת גנת ורדים (יו"ד סי' ג') כתב, שכאשר הגיע הספר פרי חדש למצרים, עברו על דבריו ומצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל, אשר מימיהם אנו שותים, ומפיהם אנו חיים, ולא ישא פנים לזקן שמורה הוראה, ועל רבינו הגדול בית יוסף, אשר הוא לכל הוראותינו יסוד ועמוד בכל התלמוד, כתב עליו שטנה כדבר איש על תלמיד קטן שלפניו וכו', ויהי בהתפרסם הדברים אזרו אנשי חיל בעוז מתנם וקיבצו חכמי ישראל מבני העיר, וגם גרים הנמצאים בארץ אחרת, ועלתה הסכמת החכמים לפייס שני הצדדים לבלתי שלוח יד בחכם המחבר, ולא לפגוע בכבוד תורתו ח"ו, לא בנגידא ולא בשמתא, אכן בינם לבינו בסתר דברו אתו תוכחות, והתנצל וידע אשר עשה ובוש במעשיו, כבושת גנב כי ימצא וכו', ועלתה הסכמתם שספריו הנמצאים במצרים שישקעו בבנין, וגזרו והחרימו בכל תוקף ובכל אלות הברית על דעת המקום ברוך הוא, שלא יקרא אדם בספר הלז, לא קריאת עראי, ולא קריאת קבע, וכתבו הסכמה זו למען תעמוד כל הימים, וחתמו בה כל חכמי העיר, וגם הנמצאים מארץ אחרת, וגם חכמי חברון הסכימו וכו', וע"ש שדן בתוקף החרם שעשו חכמי מצרים, וכתב שם לבטל החרם, שראוי להרבות בכבוד לומדי התורה. ע"ש.
והגאון רבי פנחס הורוויץ בהקדמתו לספרו ההפלאה על כתובות, כותב תוכחה מגולה לבני תורה המתפרצים ומתגדרים במעט השכל להם, ובונים במה לעצמם, ויש מהם כי נחלה בהם מדת גסות רוח, עד שיפערו פיהם להגדיל עצמם נגד גדולי ישראל שבדורות שלפניהם, אשר לא יבינו שיחת דבריהם. והנה אמרו חז"ל דע מה למעלה ממך וכו', והיינו הבט כמה מעלת אלה שלמעלה ממך וכו', ואמרו חז"ל במס' שבת (קיב ב) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. ועוד אמרו חז"ל בריש ע"ז, בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הם אנו כמי שלא באנו לעולם, והיינו שהשכל באדם הוא גדל והולך לפי ערך השנים וכו', ע"ש. [וראה בהקדמה לרב פעלים ח"א]. והיינו, שיש לנו להכיר כי הדורות הולכים ומתמעטים, וקטנם של הגדולים עבה ממותנינו. והרב מעיל צדקה (סי' אלף תקסו) כתב, סימן זה מסור בידך, איזה דיין שאינו מספר בשבח שום תלמיד חכם, וכשעושים התלמידי חכמים איזה דבר נגד העשירים בדבר הנוגע לקידוש ה', מורה אותו דיין לבוא כנגדם, וגם תמיד מתפאר להשפיל חכמת שאר תלמידי חכמים, דע באמת שהוא מחלאת זוהמת הנחש הקדמוני, נפש מסואב מתועב, משוקץ מזוהם, אסור לכבדו וכל שכן לשמוע דבריו, בדוק אחריו בסתריו, ותמצאהו עביט מלא מי רגלים, טומאה בוקעת ועולה עד גיהנם. כי הטיל מום בקדשים הם התלמידי חכמים משרתי עליון, להטיל ולחפש בהם מום, ובהעדר חכמה כל הפוסל במומו פוסל וכו'. ע"ש.
וכיו"ב כתב בספר שבט מוסר (פרק י') אם תראה אדם מלגלג על דברי חכמים, הרחק ממנו וברח עד אחר העולם, וצוה את בניך אחריך שלא יעברו במקום ההוא עד שיעבור עליו שריפת אש ושיבולת מים לטהרו. ע"ש.
ומכל זה נלמד עד כמה צריכים להיות מתונים בדין, ולא למהר לחלוק על גדולי עולם אלא אחר העיון הדק היטב, כי יש החולקים על רבותיהם ובאמת לא ירדו לסוף דעתם. וכמו שהתריע על זה בהקדמת שו"ת יביע אומר חלק ט', וז"ל: וראיתי לנכון להעיר כאן, ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בני ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ומעיזים פניהם לכתוב מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם וכו' ומפרסמים את דבריהם ברבים, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה התהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם על פי סברת הכרס ללא הוכחות מוצקות מדברי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים וכו', ובאמת כמה צריכים לשקול בשקל הקודש כל הוראה למעשה, שתהיה לאמתה של תורה, מפי מי שהוסמך לכך מגדולי ההוראה, צא ולמד ממה שכתב המאירי (יומא כו א): וכבר ראינו תלמידי חכמים שידיעתם גדולה בתלמוד, ואף על פי כן אינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה. ע"ש. וכל שכן צעירים אלו שלא מילאו כרסם בש"ס, ומתנשאים לאמר אני אמלוך, ואפסוק כאשר עם לבבי, אף מבלי עיון כראוי. ולא עוד אלא שיש שמרהיבים עוז להורות לרבים נגד פסקי מרן, אף שגדולי הרבנים העידו שקבלנו עלינו הוראות מרן בין להקל בין להחמיר, ואפי' כנגד אלף פוסקים שחולקים עליו. וכמ"ש הרבה אחרונים. עכ"ד.
ולצערינו עינינו הרואות לכמה צעירי הצאן המושכים בעטם, עט סופר מרי'ר, שמערבים נגיעות אישיות בעניני הלכה, או כדי להגדיל את כבודו של רבם, או כדי להמעיט מכבודו של מי שאינם חפצים ביקרו, או להצדיק את כל מנהגי עדתם, או דברי רבם, מבלי לבחון את הדברים לאמתה של תורה, שות שתו השערה. ונעזרים בהקדמתם בדברי מרן אאמו"ר בהקדמתו ליביע אומר, שמותר לחלוק על גדולים, ומזדרזים לחלוק על דבריו בלי עיון, ומבלי לבחון אם יכונו דבריהם על פי השכל הישר והדמיון, או לא, וכן מתעלמים מהסברות ההפוכות, ודוחקים דחקים כדי להעמיד דבריהם, וכן לא יעשה, כי תורה אמת כתיב בה. [וידענא על קצת מצעירי הצאן החולקים על גדולים רק כדי להתגדל ולקנות להם שם, או מחמת קנאה [עיין באגרות הרמב"ם], ואינם עושים כן לשם שמים]. ומהר"ח פלאג'י בספרו צוואה מחיים (אות טז) כותב: ומי שחננו ה' בדעת בחכמה ובתבונה, והוא מורה הוראות, יהיה עיניו ולבו תמיד כשכותב פסקים וכתבים, שיהיה ביחוד גמור לשם ה' אלהיו, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולא לבוא כנגד חברו, כי זה אוסר וזה מתיר, זה מזכה וזה מחייב, ומעולם לא למדתי בשום ענין לבוא כנגד רב או פוסק אחר, אפילו יהבו לי כל חלליה דעלמא, כי אם דוקא על דבר אמת וענוה ששואלים ממני להיכן הדין נותן. ואין צריך לומר אם יהיה שכתב רב אחד פסק בדיני הקדשיות וכו' שלא יהיה יושב ולומד לסתור את הפסק ההוא וכו'. ע"ש. ועוד כתב שם (אות לד), שצריך להודות על האמת בין בלימוד, בין בעניני העולם, ופעם אחת בקושיא אחת על הרב חפץ ה' למהר"ח בן עטר, נתוכח עם דודיו בלילה אחת, שהיו רוצים להקשות להרב ז"ל, והוא יישב דבריו בטוב ונתעצמו על זה, ואחר שהלכו באשמורת אחרונה לנום פורתא, קמו דודיו בבהלה בקולי קולות, שהיה רוצה הרב חפץ ה' לחנקם על כי לא קיבלו את תשובת אדוננו נר"ו, כי דבריו חיים וקיימים. ומאותה הלילה יראו ממנו, והיו מכבדים אותו כמו אביהם הגאון היר"ח בעל החקרי לב. וכשבאה שמועה מעיר הקודש ירושלים מהגאון החקרי לב, והיה מספד גדול ובכיה גדולה כמו שראוי, אחר ההספד בחזרתם אמר בפה מלא הבן הגדול הרב תנא דבי אליהו ז"ל: שבח לאל כי נכדו הוא ממלא מקומו, וזה ינחמנו במקום מר אביו. ופעם אחת חלם למהר"ח בן עטר שאמר לו: אל תירא מן המתקנאים ממך, כי אני שומר על הפתח, וזה לך האות, כי מה שארע לי ארע לך. ע"כ. ע"ש עוד.
ואמנם בודאי שטועים אותם החושבים שמרן אאמו"ר שליט"א לא נוח לו שאברכים צעירים חולקים עליו בספריהם, וזה אינו, דעובדא ידענא שהראינו לו כמה פעמים שהקשו כמה ממחברי הזמן על מ"ש בספריו הרבים, ועיין בדברים לגופם של דברים בלא שום הקפדה. ובכמה פעמים שקיים בעצמו הדר הוא לכל חסידיו, וכדרכה של תורה. וכל מה שכתב בהקדמתו לחלק ט' הנ"ל, עיקר כוונתו על אותם שמזדרזים להשיג מתוך נגיעות אישיות, וגם בלא מחשבה ומתינות ועיון, בדברים פשוטים הנראה לעין כל שהם טועים. וכבר כתב הגאון רבי אהרן עזריאל בספרו אוזן אהרן (מוסר אב אות א') עשה תורתך קבע בעיון התלמוד והראשונים, בחון בהם והעמק בדבריהם ולא במרוצה וכו', ובכל פעם ופעם שחזרנו על דבריהם השגנו מה שלא השגנו בפעם הראשונה וכן בשניה וכן בשלישית. כל היד המרבה לבחון ולבדוק בדבריהם ימצא טוב טעם ודעת וכו', כי האל לא ימנה דפים, רק שעות דרבנן. ועוד כתב שם (אות ו'): התרחק מאד מאהבת הניצוח, כי זו מדה מגונה שנואה לפני המקום, גם מבני אדם הנכבדים, וזה אפילו במילי דעלמא, כל שכן וקל וחומר בעסק התורה, והלומד לקנטר או להתייהר עונשו גדול רח"ל, מלבד שהוא מאבד טובה הרבה, שאינו מקבל שכר, ומי פתי וחסר לב אשר יעבוד אל המלך בכל כוחו, ובעת קיבול השכר יבעוט, ונמצא איבד זמנו ויגע לריק, רח"ל מהאי דעתא. והוי מקבל האמת ממי שאמרו, ואם הוא קטן ממך אל תחשוב כי בזה תקל בעיניו, הלא אדרבא תיקר נפשך בעיניו, כי זהו שבחו של אדם. ואין צריך לומר אם הוא גדול ממך, כי בודאי רוב שנים יודיעו חכמה ודעת, ובזה תהיה חביב אהוב ונחמד למעלה ומטה. ע"כ.
אם מותר לכתוב על מחברים שטעו בדבר זה וכדומה
והן אמת שמצינו לכמה מגדולי האחרונים שכתבו להתיר לכתוב על המחברים ששגגו או טעו, והכי עביד עובדא מרן ז"ל בש"ע (סי' תרסד ס"ז) שכתב על דברי הרשב"ש שטעות הוא. [אולם בהעלם שם, וכתב זאת בשם יש מי שאומר]. וכבר האריך בזה בשו"ת חוט השני (סימן כ') וכתב שכל בשר ודם מעותד לכך ואין בזה בזיון. וכן בסדר הדורות מלא דברים כאלה. ועיין עוד ביוסף אומץ (סי' קה). ועיין בשם הגדולים (ספרים ה, נה), ופתח עינים (חגיגה כב ב). וכזאת פסק בתשובת חיים ביד (סי' נח) על מי שכתב על דברי רבו שטעה, דאין לענשו כלל על זה, שכן דעת כמה פוסקים להתיר, והרבה בבקיאות בפוסקים כדרכו בקודש. ע"ש. אמנם בדורינו שרבו מבקרי מומין ובוררים פסולת מתוך אוכל, כי זה חפצם להבאיש ריח התלמידי חכמים, הא ודאי כל כהאי גוונא ראוי ונכון מאד להשתמט מלהשתמש בביטויים כאלו, וכל שכן באם כותבים כן על תלמיד חכם אשר עודנו בחיים, ואפשר שיגיע לו עלבון בזה, וכבר אמרו חז"ל הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. וכמה דואב הלב כשאנו רואים אותם המזלזלים בדברי איזה ספרים בביטויים חריפים, ולעומת זאת מרבה בתוארים למי שאינו ראוי, הוי המרבה [תוארים] לא לא [לא לפי הראוי לו]. וכבר ידענו דברי הגאון רעק"א בהקדמה לתשובותיו [מצוה לשננה בפיו, וכמה מוסר יוצא ממנה]. ועתה רבו התוארים, ונתמעטו הגאונים. ומהר"ח פלאג'י בספרו צוואה מחיים (אות יא) כתב, כי מי יתן והיה שכל אחד יכיר מיעוט ערכו, ולא יבקש גדולות ונפלאות ממנו, וראה בספר חיים (סי' כז), אלא דעולם כמנהגו נוהג, ובפרט למי שהוא רב ודיין בעירו, שהוא מוכרח להיות לו תואר רב הכולל וכדומה. בעבור כבוד צבור ושלא תתקלקל השורה. אמנם אחרי מותו הנכון כמו שכתוב באגדת בראשית (פרק לה) אין אדם שליט ברוח וכו' ואין שלטון ביום המות (קהלת ה, ח). אדם גדול או מלך או שר גדול כשהוא מת, אינו מת וכבודו עמו, כי לא במותו יקח הכל ולא ירד אחריו כבודו. כי כל זמן שהיה דוד הצדיק קיים היה נקרא מלך, והמלך דוד זקן (מלכים א, א א). והיו קורין אותו אדוני המלך, וחכם ומלאך, שכן האשה התקועית אומרת לו (שמואל ב' יד כ): ואדני חכם כחכמת מלאך האלהים וכו'. ולפ"ז היה מן הראוי שלא לתאר בשום תואר לרב וחכם כי אם שמו לבדו כשהוא אחרי מותו. אלא שמצינו המנהג להיפך. והנראה שאם זיכהו השי"ת להיות רב ודיין על הצבור, בעבור כבוד הצבור יש לתארו בתואר רב הכולל. וע"ש עוד. [וראה עוד בענין התוארים בשדי חמד (מע' ח כלל קמ, ומע' כ' כלל קנז), ובשו"ת ודבר שלום (חיו"ד סי' ב'), ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ב (קונט' אחרון חיו"ד סי' ג'). ע"ש]. ולכן אין לנו להכנס לדחקים ולכתוב תארים רבים, ומאידך גם לא נכתוב דברי זלזול ולא לכתוב בלשון טעה ושגג בזה וכו'. ועיין בתשובת עצי הלבנון בהקדמתו, שבחר לכתוב תמיד הרה"ג, ומאן דלביש מדא [גאון] ילבש מדא, ויהיה הפירוש הרב הגאון. ויש גדול, ויש גדול ממנו, שניהם נכללים בתואר זה. ולפי גדלותו אתה מוצא ענותנותו שלא יקפיד ח"ו על זה. ועיין בשו"ת חיים שאל (סי' עא אות ו'), ובברכת יוסף ידיד ח"ב בהקדמה.
ועוד אבא העיר על כמה ממחברי הזמן, אשר לא יחתו מאימת רבותינו הפוסקים הראשונים, וידברו אליהם כאשר ידבר איש אל רעהו, ופני זקנים לא נהדרו לכתוב עליהם בלשון קשה: ולא נהירא, ולא מחוור, וחולקים עליהם לדינא מכח השגות הנראים להם. והרי כשם שאין לאמוראים רשות לחלוק ע"ד התנאים, וכן בחתימת התלמוד אין רשות לשום אדם לחלוק על התלמוד, וכמו שכתב מרן הכסף משנה (ריש פרק ב' מהלכות ממרים). כך אין לאחרונים לחלוק ע"ד הראשונים. ועיין בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן נג) שהביא תשובת רש"ג, דהחולק על הגאונים כחולק ה' ותורתו. וכתב שם, שאין יחס בין דורותינו עם הראשונים אפילו כיחס הקוף עם האדם וכו'. ע"ש. ועיין בהקדמת הגאון ההפלאה, והובא בפתח עינים (רפ"ב דאבות) שפירש דע מה למעלה ממך, דורות ראשונים, עין רואה, נבואה, ואחר כך אוזן שמעת, תורה שבעל פה, ואחר כך כל מעשיך בספר נכתבים, כי נתמעטו הלבבות, והיאך באים להשיב על דבריהם. ע"ש. וכן בדורות האחרונים אי אפשר לחלוק ע"ד הראשונים, ויכולים רק לישא וליתן בהלכה לפניהם לפלפולא בעלמא, ובלשון כבוד, כי מה אנחנו ומה חיינו לפני הגאונים הראשונים אשר משאגתם יגורו אלים. וזהו שיטת חכמי ספרד בדורות שקדמונו. וכידוע מדברי החיד"א בכמה מקומות בספריו, ומהם במחזיק ברכה (סימן קנג, וסימן קע), וחיים שאל חלק ב' (סימן לח אות עד), נגד הגאון היעב"ץ ז"ל. ועיין בספר וזאת ליהודה (דף צה). וכבר הרעישו רבני מצרים על הפרי חדש ז"ל שכתב לחלוק בכ"ד על הראשונים, עד שהסכימו בחרמות שלא ללמוד בספרו. [ועיין בגנת ורדים שהובא לעיל]. וכל שכן בדורינו זה. והמעיין בדברי הרב גנת ורדים רעדה תאחזנו בראותו איך פני זקן הפרי חדש לא נהדרו בזה, והתנהגו עמו בכל חומר הדין, ועשו ד"ז כעון דחילול ה' שכל אחד יתפרץ לחלוק על הפוסקים. ע"ש. ועיין בשו"ת נודע ביהודה קמא (חאו"ח סימן לח, ובמהדו"ת חיו"ד סימן צו), שכתב גם כן נגד חידושי הרז"ה [לרבי זאב הלוי] שמלאו לבו לחלוק על הפוסקים. ובספר פאר עץ חיים לאחד מרבני אשכנז הפליא בד"ז לחלוק ע"ד הראשונים בכ"ד. ועיין בשו"ת רב פעלים בפתיחה לח"א שהאריך עד"ז. וצריך לזכור מאמר חז"ל לעולם יחשוב אדם כאילו בעל שמועה נגדו, ואילו היו לפנינו לא יכלנו לדבר או לפצות פה לפניהם, שאין אנו ראויים להיות תלמידי תלמידיהם. ואילו הוינן התם לא יכילנא לדלויי רישין מינייהו. השתא היאך נעיז פנינו לכתוב עליהם כחולקים ח"ו. וה' יזכנו להכיר מיעוט ערכנו, כתפלת החיד"א. ועיין באיי הים (דף קיח ע"א).
ועוד ראיתי אצל כמה ממחברי הזמן, שמעמידים אוקימתות ופוסקים על פי זה הלכה למעשה, ואם יראה להם דברי איזה פוסק, ידחקו להעמיד דברי הראשון באיזה אופן, וישארו בדעתם. ולא זו דרכה של תורה, שאי אפשר לנו לפסוק הלכה רק על סמך אוקימתא שאנו מעמידים, כי מאן יימר לן דהכי הוא. והמעיין בספרי הפוסקים האחרונים יראה שלא זו היתה דרכם לענין הלכה למעשה. ואם הוצרכו להעמיד אוקימתא בדברי רבותינו הראשונים, הרי שלא סמכו על זה לבד בפסיקה ההלכה, ועשו כן רק בהכרח גדול.
וז"ל הרב קמח סולת (מהדורת תשנ"ח, עמוד עז): אין להוציא דין חדש ממפרש או פוסק אם לא שהוא מוכרח בהכרח גמור ומוחלט, כי אין דרך הפוסקים להביא אגב ובלי ראיה מה שאינו פשוט וברור. הרב ברכי יוסף בשם שו"ת חכם צבי סימן קנ. ע"כ. ובכמה הזדמנויות דיבר עמנו בזה מרן אאמו"ר שליט"א, ושלל דרך זו של אותם שפוסקים הלכות מתוך אוקימתות שמעמידים בדברי הפוסקים בלא שום הכרח, ומתוך סברא בעלמא ללא הסתמכות על הקדמונים, וביקש אותנו לכתוב בענין. ומזקנים אתבונן על דרכם בפסיקת ההלכה, וכבר אמרו גדול שימושה יותר מלימודה.
והשי"ת יזכנו ללמוד תורה לשמה, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולהיות מאותם המחפשים אחר האמת, ומודים דרבנן היינו שבחייהו, ויקויים בנו: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
יצחק יוסף, בן למרן אאמו"ר הגר"ע יוסף שליט"א
