הלכה בפרשה
חבר חדש
- הצטרף
- 23/2/26
- הודעות
- 10
בס''ד פסח: האם מותר לשתות בפסח מים הבאים מהכנרת
פתיחה
כפי שראינו בעבר פעמים רבות (מטות מסעי שנה ד', ח', אחרי מות קדושים שנה ז', וישלח שנה ז' ועוד), כאשר דנו בסוגיות ביטול בשר וחלב בהקשרים שונים, בדרך כלל, כאשר איסור נפל להיתר והתבשל בו, כדי שניתן יהיה לאכול את התערובת, צריך שיהיה פי שישים בהיתר כנגד האיסור (אלא אם כן מדובר בביטול יבש ויבש). נחלקו הראשונים, בעקבות דברי רבא בגמרא במסכת פסחים (ל ע''א) שכתב 'שחמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו, אוסר במשהו', מה דין חמץ בפסח שהתערבב בהיתר:
א. הרמב''ם (מאכלות אסורות טו, ט) והרא''ש (ב, ה) הבינו, שמתוך כך שהגמרא כותבת בסתם שחמץ אוסר ולא התייחסה לכמות בה התערב, שחמץ אינו בטל כלל בתערובת, וכן פסקו השולחן ערוך (תמז, א) ושאר האחרונים. טעם הדבר שחמץ לא בטל בשישים כשאר איסורים, כתב הרמב''ם שכיוון שמדין תורה חמץ מותר לאחר הפסח, לכן אין סיבה לאוכלו בפסח ולהתייחס אליו כמבוטל. הרא''ש צעד בכיוון שונה וכתב, שכיוון שכל השנה רגילים לאכול חמץ, החמירו חכמים באכילתו, וגזרו שאין לאוכלו כלל.
ב. רבינו תם (תוספות שם, ד''ה ומדלא) ובעל המאור (ז ע''ב בדה''ר), חלקו וסברו שגם חמץ בטל בשישים. יש שגרסו אחרת בדברי הגמרא, ומתוך גרסה זו פחות מסתבר שחמץ אינו בטל. ויש שביארו שדחו את דברי הגמרא, שכן הגמרא מצמידה מימרא זו לדברי רב, הסובר שמין במינו (לדוגמא חלב טריפה בחלב כשרה), אינו בטל כלל, אפילו באלף. וכיוון שלהלכה לא נפסק כדעת רב, ממילא גם תחילת המימרא שחמץ אינו בטל נדחה מההלכה. ובלשון הר''ן (שם, ד''ה ומדלא) שהביא דבריהם:
''ומדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו. זהו לשונו של הרב אלפסי ז"ל, ואחרים חולקין עליו, דרב דאמר הכי בגמרא, היינו משום דסבירא ליה דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, וגזר שלא במינן אטו במינן, כדאיתא בגמרא. אבל לדידן דקיימא לו דכל איסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, כי קאמר רבא אסור, מסתמא בנותן טעם קאמר, וזהו דעת רבינו תם והרב זרחיה.''
להלכה כאמור נפסק כדעת הסוברים שחמץ אינו בטל אפילו באלף, ובעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מותר לשתות מים מהכנרת בפסח, או שיש לחשוש לחמץ שבוודאי התערב בהם בפסח וקודם הפסח. על מנת לענות על שאלה זו, נראה את דיון הפוסקים 'בכבוש הרי הוא כמבושל', והאם כאשר נפסק שחמץ אוסר במשהו, הכוונה היא אפילו במשהו מועט מאוד.
כבוש כמבושל
הגמרא במסכת חולין (קיא ע''ב) כותבת בשם שמואל, שכשם שדבר מלוח נחשב כרותח כפי שראינו בעבר (שמיני שנה ו'), לכן הוא יכול לפלוט ולבלוע טעמים, כך גם מאכל שנכבש במאכל אחר, דהיינו שרה בו, נחשב כמבושל בו. באופן זה הסביר הרא''ש (ה, יא), מדוע הגמרא במסכת עבודה זרה (סח ע''ב) כותבת, שעכבר שנפל לשיכר אוסר אותו למרות שהשיכר קר, שכן הוא שרה בו.
נחלקו הראשונים, כמה זמן צריך המאכל לשרות בנוזל, כדי שייחשב ככבוש. ברור ומוסכם שבמקרה בו הוציאו את המאכל מיד, אין הוא נחשב ככבוש בנוזל, ומשום כך המן הרשע בגמרא במסכת מגילה (יג ע''ב) קטרג על עם ישראל בפני אחשוורוש, שאם הוא נוגע ביין, היהודים שופכים את היין, ואילו כאשר נופל זבוב לתוכו, היהודים פשוט מוציאים את הזבוב:
א. הרא''ש (שם) סבר בעקבות הריצב''א, שדי בשרייה של עשרים וארבע שעות כדי להחשיב דבר ככבוש. ראייה הביא מהגמרא במסכת חולין (קח ע''א) הכותבת, שיש חידוש בבשר וחלב, שגם אם ישרו אותם כל היום יחד, לא יאסרו מדין כבוש, שכן התורה חידשה שבבשר וחלב צריך בישול ממש בדווקא כדי שיאסרו (אך בכל זאת הם נאסרים מדרבנן). מוכח מכאן, שדווקא בבשר וחלב שרייה יום שלם אינה נחשבת ככבוש, אך בשאר איסורים שריית יום שלם נחשבת ככבוש. ובלשונו:
''ושמעה בשם ריצב"א, דאם שהה בתוכו יום שלם מעת לעת נקרא כבוש... וראייה מדאמר בחולין בשר בחלב דחדוש הוא. דאי תרי ליה כולא יומא בחלב שרי, אי בשיל ליה אסור. ומה חידוש הוא? כל איסורין שבתורה נמי דינו כך, דצונן בצונן לא מיתסר ולא בלע. אלא ודאי זהו חידושו, דכל איסורין שבתורה אף על גב דצונן לא בלע אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש, ובבשר בחלב חידוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול.''
ב. המרדכי (סי' תתנד) חלק וכתב בשם רבינו תם, שרק שרייה של שלושה ימים נחשבת כבישה. ראייה הביא מהגמרא במסכת עבודה זרה (לג ע''א) הכותבת, שבשביל להכשיר כדי נכרים הבלועים מיין נסך, יש לשרות בהם מים שלושה ימים, ועולה שפליטת איסורים (ובליעה), לוקחת שלושה ימים. לראייה מהגמרא במסכת חולין הציע ערוך השולחן (יו''ד קה, ז) דחייה בעקבות הירושלמי, שאכן בבשר וחלב יש דין שונה, ודי בשרייה של עשרים וארבע שעות (ועיין הערה[1]).
שרייה במים
להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד קה, א) כדעת הרא''ש, שדי בשרייה של עשרים וארבע שעות כדי שמאכל ייחשב ככבוש, שכן את הראייה ממסכת עבודה זרה ניתן לדחות. עם זאת, החמץ בפסח, כבוש זמן רב בתוך מי הכנרת, ולכן לכאורה לכולי עלמא יהיה אסור לשתות את המים. אלא שנחלקו הראשונים, האם בכל נוזל אומרים 'כבוש הרי הוא כמבושל':
א. הרשב''א (א, תקיד) ורש''י (פסחים עו ע''א) סברו, שרק כאשר יש חריפות או חמיצות מסוימת בנוזל, כמו בחומץ או ביין, אומרים כבוש הרי הוא כמבושל, אך לא בחמץ השרוי במים (לדוגמא). ראייה לדבריהם הביא ערוך השולחן מהמשנה במסכת תרומות (י, י) הדנה בתרומה וחולין הנכבשים זה עם זה, וכותבת שרק כאשר מדובר ב'חסית' של תרומה היא אוסרת את הנוזל הנכבש בה,
בגלל חריפותה. בנוסף, הגמרא עושה מעין השוואה בין דין כבוש לדין מאכל מלוח, ולא כל מאכל נחשב מלוח. ובלשונו:
''רש"י ז"ל פירש בכל המקומות, דכבוש הוא בחומץ וציר. ומבואר מדבריו, דכבוש הוא דווקא בדבר חריף, אבל בכבישה במים ושארי משקים שאינם חריפים, לא שייך בזה כבוש. ויש להביא ראיה גדולה לדבריו, מהך משנה דתרומות דכל הנכבשים זה עם זה מותרים, אלא עם החסית משום דהוא חריף. וכן בזיתים שנינו שם דבשלימים לא שייך כבישה, משום דכשהם שלימים אין בהם חריפות.''
ב. הרא''ש (שם) והמרדכי (ביצה, תרעד) חלקו וכתבו, שבכל נוזל אומרים את דין כבוש כמבושל, שהרי כאמור הרא''ש הביא ראייה מבשר ששרו בחלב שמספיק עשרים וארבע שעות של שרייה כדי שמאכל ייחשב ככבוש, והרי הם אינם חמוצים או חריפים. בנוסף הביאו ראייה מהמשנה במסכת שביעית (ז, ז) הכותבת, שאם כבשו ורד ישן בשמן ורד חדש, דין החדש כדין הישן (נפקא מינה להלכות ביעור), והרי השמן אינו חריף. את הראייה ממסכת תרומות יש לדחות, שאין כוונת המשנה שרק ב'חסית' יש דין כבוש, אלא שבחסית בגלל חריפותה יש דין כבוש מיד, מה שאין כן בשאר דברים שכבישתם לוקחת זמן (וכפי שראינו בהערה 1 לעיל).
כבוש בנהרות ובארות
להלכה פסקו השולחן ערוך (קה, א) ורוב האחרונים כדעת הרא''ש, שאיסור כבוש שייך גם במקורות שאינם חריפים או חמוצים. לכאורה כתוצאה מכך יש לאסור את מימי הכנרת, שכן הלחם, שכאמור אינו בטל אפילו באלף, נכבש בהם, ואוסר את כל מימיהם. אלא, שכאשר מדובר בחמץ הנמצא בבארות, נהרות וכדומה, כתבו חלק מהפוסקים שיש מקום להקל:
א. בטוב טעם ודעת (שו''ת א, ריד) סבר, שכיוון שדין כבוש נאמר רק כאשר שורים את האיסור באותם המים, ולא במקרה בו יש זרימה כל הזמן של מים חדשים, אין איסור לשתות בפסח ממעיינות שזורקים בהם חמץ ומימיהם מתחלפים. כתוצאה מכך כתב הציץ אליעזר (יז ,כג), שגם הכנרת עומדת בכלל זה, שכן מעבר לכך שזורמים אליה מים מהנחלים שבסביבה, כיוון שהמים זזים בגלל הרוח, החמץ לא מספיק לשרות באותו הנוזל יותר מעשרים וארבע שעות ולא נכבש בו. ובלשונו:
''ואם כן נלמד מזה דכלל גם ימים ונהרות, שהמים הולכים בהם הלוך וחזור, דאין לחמץ הנמצא בתוכם דין כבוש כלל, ובתוך זה גם מימי ים כנרת, דהגם שהוא ים שקט ואין בו גלים, אבל המים שבתוכו גם כן הולכים הלוך וחזור, וגם נחלי מים נופלים אל תוכו, כגון מי נחל ואדי סאמאק, ויש לשער איפוא כי בוודאי בכל תוך מעת לעת מתערבים ובאים מים חדשים אל המקומות שחמץ נמצאים שם, ואם כן אין לזה דין כבוש כלל.''
ב. ערוך השולחן (תסז, לג) הרחיב פסק זה, וכתב שגם כאשר אין תזוזה מעל פני המים מחמת נהרות, רוח וכדומה, כל עוד הם מחוברים לאדמה, הם נחשבים כמתחלפים. את דבריו ביסס על הגמרא במסכת חגיגה (כב ע''א) הכותבת, שבמקרה בו אדם חילק מקווה באמצעות סל עם חורים קטנים, המקווה פסול, שכן למרות מעבר המים בנקבים, אין די בהם כדי להחשיבו כמקווה אחד. ולראייה, שבכל קרקע יש מעבר מים, ובכל זאת לא מתייחסים לשני מקורות מים כמקור אחד. נמצא, שבכל באר יש תחלופת מים, ולכן גם אם למקווה מים אלו אינם כשרים, לא ניתן להגיד עליהם 'כבוש כמבושל'.
האבני נזר (או''ח שעד) ייתכן שצעד בגישה מקילה עוד יותר, וסבר שאפילו בבורות שאינם מחוברים לאדמה ממש ניתן להקל, שכן אבניהם מחוברים לקרקע. ראייה הביא מדברי הריטב''א (עבודה זרה מז ע''א) שהקשה, מדוע הגמרא (שם) כותבת שיש מקום להקל לשתות מי נהר שהשתחוו להם, שכן המים אלו אינם הנמצאים כעת בנהר, והרי מכל מקום הם מעורבבים בהם, ולדעת רב, מים במים (ולמעשה כל מין במינו) אינם בטלים. ויישב הריטב''א, שכיוון שמי הנהר מחוברים לקרקע, גם לדעת רב יכולים להתבטל בשישים. ואם כן, גם החמץ הנמצא בבאר שמחובר לקרקע יכול להתבטל.
סברות נוספות להתיר
כאשר הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ז, נד) דן בשאלה זו, צירף כסברות להקל את דעת השאילתות שראינו בפתיחה, שחמץ בטל בשישים. ואת דעת הרשב''א, שאיסור כבוש קיים רק בנוזלים חריפים. אחרונים נוספים, הביאו סברות נוספות להתיר:
א. בספר יהושע (סי' ה) דן, כיצד עיירות הסמוכות לנהרות שותים ממימיהם, והרי תחנות הקמח של הגויים נמצאות על גבי הנהר, ובמקרה זה לא ניתן להתיר על בסיס ההיתר שהמים מתחלפים, שכן כל הזמן נכנס חמץ חדש. משום כך נקט (וכן כתב גם הציץ אליעזר (יז ,כג)) שגם כאשר חז''ל גזרו שחמץ אוסר אפילו במשהו, אין הכוונה כפשוטו כל משהו ואפילו זעיר, אלא צריך שתתכן אפשרות כלשהי שהחמץ ייתן טעם בתערובת, ולא כאשר מתערב כל כך מעט.
בדומה לכך כתב הרב אשר וייס (פסח, סי' כו), שהוסיף כסברא להקל שהמים הנשאבים מהכנרת, עוברים שני דרכי פירוק לחומרים אורגניים (הכוללים גם לחם), דבר שמעורר ספק האם נשאר אפילו משהו מהחמץ: הראשון, בריכה מלאה דגים, שתפקידם לפרק כל חומר אורגני, ובפשטות עדיפים מחיה ועוף, שסומכים על כך שאכלו את החמץ שנתנו להם לאכול ולא שיירו ממנו (פסחים כא ע''א). השני, תהליך כימי הנקרא חמצון, בו החומר האורגני מאבד אלקטרונים, מתפרק ומאבד את זהותו. ובלשונו:
''אמנם לעניות דעתי נראה עיקר בשאלה זו, דבאמת סברא עצומה לומר דנהר אינו נאסר משהו, דאטו ייאסר האוקיינוס הגדול על ידי פירור לחם שנפל בתוכו, וכל המים שבעולם יאסרו, דבר זה אינו מתיישב על הלב. ועוד דהלא אמרו מטיל לים (= על מנת לבערו), הרי דמטיל חמץ בים. ועל כרחך דאין נאסר על ידי משהו חמץ שבו, דלא גזרו חכמים איסור במשהו חמץ, אלא במים המכונסים באופן מלאכותי.''
ב. הרב חיים שמרלר (שתיית מים מאגם הכנרת בפסח) הוסיף כסברא להקל, שבנוסף לתהליך הפירוק האורגני, כפי שציין הרב אשר וייס, המים עוברים גם בבריכת כלור, שבפשטות פוגמת כל טעם מאכל, ולכן מתירה אותו באכילה. והוסיף, שלמרות שהרמ''א החמיר וסבר שנותן טעם לפגם אסור בפסח (ובניגוד לדעת השולחן ערוך), נראה שבמקרה זה יורה להקל, שכן החמץ הוא במשהו.
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו<sup>[2]</sup>...
[1] יש להעיר ולסייג, שלכל השיטות, כאשר מדובר בנוזל חריף במיוחד, זמן הבליעה מתקצר, ואומרים כבוש הוא מבושל גם בזמן מועט יותר. לדוגמא בשר ששרה בציר ודם שנזלו ממנו, לאחר שנמלח בקערה ללא נקבים. כפי שסיכם הטור (יו''ד סט), רבינו תם סובר שמיד שיוצא ציר עם דם מהבשר ושרה בו הבשר, הוא נאסר. רבינו יהודה ברצלוני סובר, שצריך שהבשר ישרה בציר שיעור מליחה, שיעור שהרחבנו בו בעבר (צו שנה ח'). ואילו לדעת הרא''ש, שיעור הזמן הוא שישימו כלי עם מים על האש, והם יתחילו לרתוח.
[2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף? ניתן במייל: tora2338@gmail.com או באתר www.halaca-baparasha.com.
פתיחה
כפי שראינו בעבר פעמים רבות (מטות מסעי שנה ד', ח', אחרי מות קדושים שנה ז', וישלח שנה ז' ועוד), כאשר דנו בסוגיות ביטול בשר וחלב בהקשרים שונים, בדרך כלל, כאשר איסור נפל להיתר והתבשל בו, כדי שניתן יהיה לאכול את התערובת, צריך שיהיה פי שישים בהיתר כנגד האיסור (אלא אם כן מדובר בביטול יבש ויבש). נחלקו הראשונים, בעקבות דברי רבא בגמרא במסכת פסחים (ל ע''א) שכתב 'שחמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו, אוסר במשהו', מה דין חמץ בפסח שהתערבב בהיתר:
א. הרמב''ם (מאכלות אסורות טו, ט) והרא''ש (ב, ה) הבינו, שמתוך כך שהגמרא כותבת בסתם שחמץ אוסר ולא התייחסה לכמות בה התערב, שחמץ אינו בטל כלל בתערובת, וכן פסקו השולחן ערוך (תמז, א) ושאר האחרונים. טעם הדבר שחמץ לא בטל בשישים כשאר איסורים, כתב הרמב''ם שכיוון שמדין תורה חמץ מותר לאחר הפסח, לכן אין סיבה לאוכלו בפסח ולהתייחס אליו כמבוטל. הרא''ש צעד בכיוון שונה וכתב, שכיוון שכל השנה רגילים לאכול חמץ, החמירו חכמים באכילתו, וגזרו שאין לאוכלו כלל.
ב. רבינו תם (תוספות שם, ד''ה ומדלא) ובעל המאור (ז ע''ב בדה''ר), חלקו וסברו שגם חמץ בטל בשישים. יש שגרסו אחרת בדברי הגמרא, ומתוך גרסה זו פחות מסתבר שחמץ אינו בטל. ויש שביארו שדחו את דברי הגמרא, שכן הגמרא מצמידה מימרא זו לדברי רב, הסובר שמין במינו (לדוגמא חלב טריפה בחלב כשרה), אינו בטל כלל, אפילו באלף. וכיוון שלהלכה לא נפסק כדעת רב, ממילא גם תחילת המימרא שחמץ אינו בטל נדחה מההלכה. ובלשון הר''ן (שם, ד''ה ומדלא) שהביא דבריהם:
''ומדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו. זהו לשונו של הרב אלפסי ז"ל, ואחרים חולקין עליו, דרב דאמר הכי בגמרא, היינו משום דסבירא ליה דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, וגזר שלא במינן אטו במינן, כדאיתא בגמרא. אבל לדידן דקיימא לו דכל איסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, כי קאמר רבא אסור, מסתמא בנותן טעם קאמר, וזהו דעת רבינו תם והרב זרחיה.''
להלכה כאמור נפסק כדעת הסוברים שחמץ אינו בטל אפילו באלף, ובעקבות כך נעסוק השבוע בשאלה, האם מותר לשתות מים מהכנרת בפסח, או שיש לחשוש לחמץ שבוודאי התערב בהם בפסח וקודם הפסח. על מנת לענות על שאלה זו, נראה את דיון הפוסקים 'בכבוש הרי הוא כמבושל', והאם כאשר נפסק שחמץ אוסר במשהו, הכוונה היא אפילו במשהו מועט מאוד.
כבוש כמבושל
הגמרא במסכת חולין (קיא ע''ב) כותבת בשם שמואל, שכשם שדבר מלוח נחשב כרותח כפי שראינו בעבר (שמיני שנה ו'), לכן הוא יכול לפלוט ולבלוע טעמים, כך גם מאכל שנכבש במאכל אחר, דהיינו שרה בו, נחשב כמבושל בו. באופן זה הסביר הרא''ש (ה, יא), מדוע הגמרא במסכת עבודה זרה (סח ע''ב) כותבת, שעכבר שנפל לשיכר אוסר אותו למרות שהשיכר קר, שכן הוא שרה בו.
נחלקו הראשונים, כמה זמן צריך המאכל לשרות בנוזל, כדי שייחשב ככבוש. ברור ומוסכם שבמקרה בו הוציאו את המאכל מיד, אין הוא נחשב ככבוש בנוזל, ומשום כך המן הרשע בגמרא במסכת מגילה (יג ע''ב) קטרג על עם ישראל בפני אחשוורוש, שאם הוא נוגע ביין, היהודים שופכים את היין, ואילו כאשר נופל זבוב לתוכו, היהודים פשוט מוציאים את הזבוב:
א. הרא''ש (שם) סבר בעקבות הריצב''א, שדי בשרייה של עשרים וארבע שעות כדי להחשיב דבר ככבוש. ראייה הביא מהגמרא במסכת חולין (קח ע''א) הכותבת, שיש חידוש בבשר וחלב, שגם אם ישרו אותם כל היום יחד, לא יאסרו מדין כבוש, שכן התורה חידשה שבבשר וחלב צריך בישול ממש בדווקא כדי שיאסרו (אך בכל זאת הם נאסרים מדרבנן). מוכח מכאן, שדווקא בבשר וחלב שרייה יום שלם אינה נחשבת ככבוש, אך בשאר איסורים שריית יום שלם נחשבת ככבוש. ובלשונו:
''ושמעה בשם ריצב"א, דאם שהה בתוכו יום שלם מעת לעת נקרא כבוש... וראייה מדאמר בחולין בשר בחלב דחדוש הוא. דאי תרי ליה כולא יומא בחלב שרי, אי בשיל ליה אסור. ומה חידוש הוא? כל איסורין שבתורה נמי דינו כך, דצונן בצונן לא מיתסר ולא בלע. אלא ודאי זהו חידושו, דכל איסורין שבתורה אף על גב דצונן לא בלע אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש, ובבשר בחלב חידוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול.''
ב. המרדכי (סי' תתנד) חלק וכתב בשם רבינו תם, שרק שרייה של שלושה ימים נחשבת כבישה. ראייה הביא מהגמרא במסכת עבודה זרה (לג ע''א) הכותבת, שבשביל להכשיר כדי נכרים הבלועים מיין נסך, יש לשרות בהם מים שלושה ימים, ועולה שפליטת איסורים (ובליעה), לוקחת שלושה ימים. לראייה מהגמרא במסכת חולין הציע ערוך השולחן (יו''ד קה, ז) דחייה בעקבות הירושלמי, שאכן בבשר וחלב יש דין שונה, ודי בשרייה של עשרים וארבע שעות (ועיין הערה[1]).
שרייה במים
להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד קה, א) כדעת הרא''ש, שדי בשרייה של עשרים וארבע שעות כדי שמאכל ייחשב ככבוש, שכן את הראייה ממסכת עבודה זרה ניתן לדחות. עם זאת, החמץ בפסח, כבוש זמן רב בתוך מי הכנרת, ולכן לכאורה לכולי עלמא יהיה אסור לשתות את המים. אלא שנחלקו הראשונים, האם בכל נוזל אומרים 'כבוש הרי הוא כמבושל':
א. הרשב''א (א, תקיד) ורש''י (פסחים עו ע''א) סברו, שרק כאשר יש חריפות או חמיצות מסוימת בנוזל, כמו בחומץ או ביין, אומרים כבוש הרי הוא כמבושל, אך לא בחמץ השרוי במים (לדוגמא). ראייה לדבריהם הביא ערוך השולחן מהמשנה במסכת תרומות (י, י) הדנה בתרומה וחולין הנכבשים זה עם זה, וכותבת שרק כאשר מדובר ב'חסית' של תרומה היא אוסרת את הנוזל הנכבש בה,
בגלל חריפותה. בנוסף, הגמרא עושה מעין השוואה בין דין כבוש לדין מאכל מלוח, ולא כל מאכל נחשב מלוח. ובלשונו:
''רש"י ז"ל פירש בכל המקומות, דכבוש הוא בחומץ וציר. ומבואר מדבריו, דכבוש הוא דווקא בדבר חריף, אבל בכבישה במים ושארי משקים שאינם חריפים, לא שייך בזה כבוש. ויש להביא ראיה גדולה לדבריו, מהך משנה דתרומות דכל הנכבשים זה עם זה מותרים, אלא עם החסית משום דהוא חריף. וכן בזיתים שנינו שם דבשלימים לא שייך כבישה, משום דכשהם שלימים אין בהם חריפות.''
ב. הרא''ש (שם) והמרדכי (ביצה, תרעד) חלקו וכתבו, שבכל נוזל אומרים את דין כבוש כמבושל, שהרי כאמור הרא''ש הביא ראייה מבשר ששרו בחלב שמספיק עשרים וארבע שעות של שרייה כדי שמאכל ייחשב ככבוש, והרי הם אינם חמוצים או חריפים. בנוסף הביאו ראייה מהמשנה במסכת שביעית (ז, ז) הכותבת, שאם כבשו ורד ישן בשמן ורד חדש, דין החדש כדין הישן (נפקא מינה להלכות ביעור), והרי השמן אינו חריף. את הראייה ממסכת תרומות יש לדחות, שאין כוונת המשנה שרק ב'חסית' יש דין כבוש, אלא שבחסית בגלל חריפותה יש דין כבוש מיד, מה שאין כן בשאר דברים שכבישתם לוקחת זמן (וכפי שראינו בהערה 1 לעיל).
כבוש בנהרות ובארות
להלכה פסקו השולחן ערוך (קה, א) ורוב האחרונים כדעת הרא''ש, שאיסור כבוש שייך גם במקורות שאינם חריפים או חמוצים. לכאורה כתוצאה מכך יש לאסור את מימי הכנרת, שכן הלחם, שכאמור אינו בטל אפילו באלף, נכבש בהם, ואוסר את כל מימיהם. אלא, שכאשר מדובר בחמץ הנמצא בבארות, נהרות וכדומה, כתבו חלק מהפוסקים שיש מקום להקל:
א. בטוב טעם ודעת (שו''ת א, ריד) סבר, שכיוון שדין כבוש נאמר רק כאשר שורים את האיסור באותם המים, ולא במקרה בו יש זרימה כל הזמן של מים חדשים, אין איסור לשתות בפסח ממעיינות שזורקים בהם חמץ ומימיהם מתחלפים. כתוצאה מכך כתב הציץ אליעזר (יז ,כג), שגם הכנרת עומדת בכלל זה, שכן מעבר לכך שזורמים אליה מים מהנחלים שבסביבה, כיוון שהמים זזים בגלל הרוח, החמץ לא מספיק לשרות באותו הנוזל יותר מעשרים וארבע שעות ולא נכבש בו. ובלשונו:
''ואם כן נלמד מזה דכלל גם ימים ונהרות, שהמים הולכים בהם הלוך וחזור, דאין לחמץ הנמצא בתוכם דין כבוש כלל, ובתוך זה גם מימי ים כנרת, דהגם שהוא ים שקט ואין בו גלים, אבל המים שבתוכו גם כן הולכים הלוך וחזור, וגם נחלי מים נופלים אל תוכו, כגון מי נחל ואדי סאמאק, ויש לשער איפוא כי בוודאי בכל תוך מעת לעת מתערבים ובאים מים חדשים אל המקומות שחמץ נמצאים שם, ואם כן אין לזה דין כבוש כלל.''
ב. ערוך השולחן (תסז, לג) הרחיב פסק זה, וכתב שגם כאשר אין תזוזה מעל פני המים מחמת נהרות, רוח וכדומה, כל עוד הם מחוברים לאדמה, הם נחשבים כמתחלפים. את דבריו ביסס על הגמרא במסכת חגיגה (כב ע''א) הכותבת, שבמקרה בו אדם חילק מקווה באמצעות סל עם חורים קטנים, המקווה פסול, שכן למרות מעבר המים בנקבים, אין די בהם כדי להחשיבו כמקווה אחד. ולראייה, שבכל קרקע יש מעבר מים, ובכל זאת לא מתייחסים לשני מקורות מים כמקור אחד. נמצא, שבכל באר יש תחלופת מים, ולכן גם אם למקווה מים אלו אינם כשרים, לא ניתן להגיד עליהם 'כבוש כמבושל'.
האבני נזר (או''ח שעד) ייתכן שצעד בגישה מקילה עוד יותר, וסבר שאפילו בבורות שאינם מחוברים לאדמה ממש ניתן להקל, שכן אבניהם מחוברים לקרקע. ראייה הביא מדברי הריטב''א (עבודה זרה מז ע''א) שהקשה, מדוע הגמרא (שם) כותבת שיש מקום להקל לשתות מי נהר שהשתחוו להם, שכן המים אלו אינם הנמצאים כעת בנהר, והרי מכל מקום הם מעורבבים בהם, ולדעת רב, מים במים (ולמעשה כל מין במינו) אינם בטלים. ויישב הריטב''א, שכיוון שמי הנהר מחוברים לקרקע, גם לדעת רב יכולים להתבטל בשישים. ואם כן, גם החמץ הנמצא בבאר שמחובר לקרקע יכול להתבטל.
סברות נוספות להתיר
כאשר הרב עובדיה (יביע אומר או''ח ז, נד) דן בשאלה זו, צירף כסברות להקל את דעת השאילתות שראינו בפתיחה, שחמץ בטל בשישים. ואת דעת הרשב''א, שאיסור כבוש קיים רק בנוזלים חריפים. אחרונים נוספים, הביאו סברות נוספות להתיר:
א. בספר יהושע (סי' ה) דן, כיצד עיירות הסמוכות לנהרות שותים ממימיהם, והרי תחנות הקמח של הגויים נמצאות על גבי הנהר, ובמקרה זה לא ניתן להתיר על בסיס ההיתר שהמים מתחלפים, שכן כל הזמן נכנס חמץ חדש. משום כך נקט (וכן כתב גם הציץ אליעזר (יז ,כג)) שגם כאשר חז''ל גזרו שחמץ אוסר אפילו במשהו, אין הכוונה כפשוטו כל משהו ואפילו זעיר, אלא צריך שתתכן אפשרות כלשהי שהחמץ ייתן טעם בתערובת, ולא כאשר מתערב כל כך מעט.
בדומה לכך כתב הרב אשר וייס (פסח, סי' כו), שהוסיף כסברא להקל שהמים הנשאבים מהכנרת, עוברים שני דרכי פירוק לחומרים אורגניים (הכוללים גם לחם), דבר שמעורר ספק האם נשאר אפילו משהו מהחמץ: הראשון, בריכה מלאה דגים, שתפקידם לפרק כל חומר אורגני, ובפשטות עדיפים מחיה ועוף, שסומכים על כך שאכלו את החמץ שנתנו להם לאכול ולא שיירו ממנו (פסחים כא ע''א). השני, תהליך כימי הנקרא חמצון, בו החומר האורגני מאבד אלקטרונים, מתפרק ומאבד את זהותו. ובלשונו:
''אמנם לעניות דעתי נראה עיקר בשאלה זו, דבאמת סברא עצומה לומר דנהר אינו נאסר משהו, דאטו ייאסר האוקיינוס הגדול על ידי פירור לחם שנפל בתוכו, וכל המים שבעולם יאסרו, דבר זה אינו מתיישב על הלב. ועוד דהלא אמרו מטיל לים (= על מנת לבערו), הרי דמטיל חמץ בים. ועל כרחך דאין נאסר על ידי משהו חמץ שבו, דלא גזרו חכמים איסור במשהו חמץ, אלא במים המכונסים באופן מלאכותי.''
ב. הרב חיים שמרלר (שתיית מים מאגם הכנרת בפסח) הוסיף כסברא להקל, שבנוסף לתהליך הפירוק האורגני, כפי שציין הרב אשר וייס, המים עוברים גם בבריכת כלור, שבפשטות פוגמת כל טעם מאכל, ולכן מתירה אותו באכילה. והוסיף, שלמרות שהרמ''א החמיר וסבר שנותן טעם לפגם אסור בפסח (ובניגוד לדעת השולחן ערוך), נראה שבמקרה זה יורה להקל, שכן החמץ הוא במשהו.
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו<sup>[2]</sup>...
[1] יש להעיר ולסייג, שלכל השיטות, כאשר מדובר בנוזל חריף במיוחד, זמן הבליעה מתקצר, ואומרים כבוש הוא מבושל גם בזמן מועט יותר. לדוגמא בשר ששרה בציר ודם שנזלו ממנו, לאחר שנמלח בקערה ללא נקבים. כפי שסיכם הטור (יו''ד סט), רבינו תם סובר שמיד שיוצא ציר עם דם מהבשר ושרה בו הבשר, הוא נאסר. רבינו יהודה ברצלוני סובר, שצריך שהבשר ישרה בציר שיעור מליחה, שיעור שהרחבנו בו בעבר (צו שנה ח'). ואילו לדעת הרא''ש, שיעור הזמן הוא שישימו כלי עם מים על האש, והם יתחילו לרתוח.
[2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף? ניתן במייל: tora2338@gmail.com או באתר www.halaca-baparasha.com.