האם יש לענות ב"ה וב"ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה?

[תורת אמת]

אשמח למקורות בעניין.

 

[יד אברהם]

מקור העניין לענות ב"ה וב"ש הגיע מהרא"ש שכ' שירא שמים יענה
ולכן דעת מרן ג"ע רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הייתה שגם אלו שנהגו ראוי לבטל מנהג זה [בברכות שיוצא בהם י"ח]
דעת הגאון הרב משאש הייתה להחזיק במנהג המרוקאים ולא לבטל המנהג
בכל מקרה רוב ככל הציבור לא עונה ויש מקצת מרוקאים שעונים

 

[משיב כהלכה]

השו"ע פסק להדיא בסימן קכ"ד, "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו".

מקובל שהמקור לזה הוא מדברי הטור בשם אביו הרא"ש, ולאחר שהתקבע המנהג, הפך להלכה פסוקה. אבל הפרי חדש מביא לזה מקור מהגמ' ביומא (דף ל"ז) "תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל", ומקור זה הוזכר כבר בתשובת הרא"ש עצמו (כלל ד' סימן י"ט).

השו"ע כתב הלכה זו בין הלכות חזרת הש"ץ, אבל בדבריו טרח להדגיש בלשון יוצאת דופן: "כל ברכה בכל מקום". פשוט וברור שאם היתה כוונת השו"ע רק לחזרת הש"ץ, לא היה צריך לנקוט לשון זו, אלא כוונתו לכל ברכה שאדם שומע.

אבל אם בכל זאת נדחק בדברי השו"ע דוחק גדול, ונעמיד שכוונתו רק לחזרת הש"ץ, וכי בחזרת הש"ץ לא יוצאים ידי חובה? והלא כל טעם חזרת הש"ץ הוא להוציא ידי חובה מי שאינו בקי? "אמר להם רבן גמליאל, לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. אמרו לו, כדי להוציא את שאינו בקי" (ראש השנה דף ל"ד).

ובילקוט יוסף ניסה לדחות, "ונודע שעוד בזמן הרמב"ם לא היו יוצאים ידי חובה בחזרת הש"צ, ומרן איירי בכל כהאי גוונא שלא יוצאים ידי חובה בברכה, ועל זה אמר שעונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע. ואף דבאמת על כל ברכה שאדם שומע מחבירו עונה ברוך הוא וברוך שמו, ולאו דוקא בחזרה, מ"מ מאן יימר לן דאיירי בברכות שיוצאים בהם י"ח כמו קידוש והבדלה, נימא דלא איירי בכה"ג, וממילא ראיה ברורה ליכא".

אבל נעלם ממנו שבסעיף הבא (סעיף ו') איירי השו"ע בש"ץ המוציא ידי חובה את השומעים... "ויענו אמן אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו" (משנ"ב: "ר"ל אף על פי שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ").

וגם, אם היה סבירא ליה להשו"ע לחלק בענין ב"ה וב"ש בין היוצאים י"ח לבין אותם שלא יצאו, מדוע לא חילק בסעיף הקודם?

ואדרבה, מסתבר לומר שסעיף ו' הוא בהמשך לסעיף ה' והולך גם עליו, כי הוא פותח עם ו' החיבור. וא"כ נמצא שהשו"ע כתב בהדיא גם ליוצאים י"ח לענות ב"ה וב"ש.

לכן מנהג מרוקו בזה מיוסד ע"פ השו"ע, והמוציא מחבירו [ובא לבטל המנהג] עליו הראיה.

וכן בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה.

ובשו"ת דברות אליהו חלק ז' כתב, "וכן דעת הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ראב"ד מקנס, והגאון האדמו"ר ראב"ד תפיללת ואגפיה, הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שנזפו במי שלא שמר על מנהגי אבותיו, כגון מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה".

למעשה, הטענה העיקרית של הסוברים לאסור ב"ה וב"ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא משום הפסק. אבל א"כ גם עניית אמן תהיה הפסק, שהרי העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה, אלא מאי - יש חילוק ברור בין העונה לבין המברך, ואינו ממש כמברך עצמו. וכמו שכתב המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק כג) בשם הלבוש: "אף על פי שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ אינם כעונים אמן אחר ברכות עצמן, שהרי מ"מ הם אינם אומרים כלום אלא שומעים".

 

[תורת אמת]

ולכן דעת מרן ג"ע רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הייתה שגם אלו שנהגו ראוי לבטל מנהג זה [בברכות שיוצא בהם י"ח]

משוום הפסק?

 

[משיב כהלכה]

מקור העניין לענות ב"ה וב"ש הגיע מהרא"ש שכ' שירא שמים יענה
ולכן דעת מרן ג"ע רבינו עובדיה יוסף זצ"ל הייתה שגם אלו שנהגו ראוי לבטל מנהג זה [בברכות שיוצא בהם י"ח]
דעת הגאון הרב משאש הייתה להחזיק במנהג המרוקאים ולא לבטל המנהג
בכל מקרה רוב ככל הציבור לא עונה ויש מקצת מרוקאים שעונים

מדבריך נשמע כאילו החזיק במנהג כנאחז בקרנות המזבח ללא סיבה, אבל יש הרבה טעם וסיבה (כנ"ל).

ולגבי רוב הציבור, אינני חושב שלמאן דהו יש כלי מדידה למדוד מה רוב ומה מיעוט.

 

[חיי עולם]

וכן בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה.

מהיכי תתי שהכונה גם על ברכה שיוצאים בה יד"ח?

למעשה, הטענה העיקרית של הסוברים לאסור ב"ה וב"ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא משום הפסק. אבל א"כ גם עניית אמן תהיה הפסק, שהרי העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה,

יש לחלק בין מגונה להפסק.

 

[משיב כהלכה]

עניינה של הוכחה זו שהעונה אינו כמברך עצמו ממש. ולכן גם לא נחשב הפסק, אלא כמו בין הברכה לטעימה שדברים השייכים לאותו ענין אינם נחשבים הפסק (ולכן העונה אמן אחר ברכת עצמו אינו נחשב להפסק כי הוא מענין הברכה, רק נראה טיפשות שעונה אמן אחר ברכת עצמו).

מהיכי תתי שהכונה גם על ברכה שיוצאים בה יד"ח?

לא ראיתי בפנים, וכמדומה שהביאו ב"דברי שלום ואמת" ומשם לקחתי. ואם לא חילק, מסתבר שדעתו לא לחלק, וכן כל אותם פוסקים שלא חילקו ובראשם השו"ע, וקיבלנו הוראות מרן.

וזהו כלל שצריך לעמוד בפני כל מעיין: אם אותו פוסק היה סובר לחלק בין ברכה שיוצא בה לבין ברכה שאינו יוצא בה, הרי היה כותב זאת במפורש ולא משאיר לקורא לנחש מהי ההלכה בזה (שלא לדבר על השו"ע שהדגיש במיוחד, כל ברכה בכל מקום).

 

[החש בראשו]

השו"ע פסק להדיא בסימן קכ"ד, "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו".

מקובל שהמקור לזה הוא מדברי הטור בשם אביו הרא"ש, ולאחר שהתקבע המנהג, הפך להלכה פסוקה. אבל הפרי חדש מביא לזה מקור מהגמ' ביומא (דף ל"ז) "תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל", ומקור זה הוזכר כבר בתשובת הרא"ש עצמו (כלל ד' סימן י"ט).

השו"ע כתב הלכה זו בין הלכות חזרת הש"ץ, אבל בדבריו טרח להדגיש בלשון יוצאת דופן: "כל ברכה בכל מקום". פשוט וברור שאם היתה כוונת השו"ע רק לחזרת הש"ץ, לא היה צריך לנקוט לשון זו, אלא כוונתו לכל ברכה שאדם שומע.

אבל אם בכל זאת נדחק בדברי השו"ע דוחק גדול, ונעמיד שכוונתו רק לחזרת הש"ץ, וכי בחזרת הש"ץ לא יוצאים ידי חובה? והלא כל טעם חזרת הש"ץ הוא להוציא ידי חובה מי שאינו בקי? "אמר להם רבן גמליאל, לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. אמרו לו, כדי להוציא את שאינו בקי" (ראש השנה דף ל"ד).

ובילקוט יוסף ניסה לדחות, "ונודע שעוד בזמן הרמב"ם לא היו יוצאים ידי חובה בחזרת הש"צ, ומרן איירי בכל כהאי גוונא שלא יוצאים ידי חובה בברכה, ועל זה אמר שעונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע. ואף דבאמת על כל ברכה שאדם שומע מחבירו עונה ברוך הוא וברוך שמו, ולאו דוקא בחזרה, מ"מ מאן יימר לן דאיירי בברכות שיוצאים בהם י"ח כמו קידוש והבדלה, נימא דלא איירי בכה"ג, וממילא ראיה ברורה ליכא".

אבל נעלם ממנו שבסעיף הבא (סעיף ו') איירי השו"ע בש"ץ המוציא ידי חובה את השומעים... "ויענו אמן אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו" (משנ"ב: "ר"ל אף על פי שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ").

וגם, אם היה סבירא ליה להשו"ע לחלק בענין ב"ה וב"ש בין היוצאים י"ח לבין אותם שלא יצאו, מדוע לא חילק בסעיף הקודם?

ואדרבה, מסתבר לומר שסעיף ו' הוא בהמשך לסעיף ה' והולך גם עליו, כי הוא פותח עם ו' החיבור. וא"כ נמצא שהשו"ע כתב בהדיא גם ליוצאים י"ח לענות ב"ה וב"ש.

לכן מנהג מרוקו בזה מיוסד ע"פ השו"ע, והמוציא מחבירו [ובא לבטל המנהג] עליו הראיה.

וכן בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה.

ובשו"ת דברות אליהו חלק ז' כתב, "וכן דעת הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ראב"ד מקנס, והגאון האדמו"ר ראב"ד תפיללת ואגפיה, הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שנזפו במי שלא שמר על מנהגי אבותיו, כגון מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה".

למעשה, הטענה העיקרית של הסוברים לאסור ב"ה וב"ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא משום הפסק. אבל א"כ גם עניית אמן תהיה הפסק, שהרי העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה, אלא מאי - יש חילוק ברור בין העונה לבין המברך, ואינו ממש כמברך עצמו. וכמו שכתב המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק כג) בשם הלבוש: "אף על פי שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ אינם כעונים אמן אחר ברכות עצמן, שהרי מ"מ הם אינם אומרים כלום אלא שומעים".

עדיין אחרי הכול כיון שזה לא מפורש בתקנת חז״ל, ואינו מעכב כלל, ועל זה לא אמרו ב״ה וב״ש קטוף/חטוף/יתום, חזינן דקיל יותר.
לכן נראה לי שכיון שהמנהג הרווח לא לענות [פוק חזי] אין טעם לשנות את המנהג, וההוכחה מאמן דחויה היא וכבר נתווכחנו במקו״א.
ולא כתבתי אלא כדי שלא ימשכו אחר דבריך...

 

[משיב כהלכה]

גם אני לא קראתי למאן דהו לשנות את מנהגו, אלא באתי להסביר את מנהג מרוקו.

ואגב, כמה אברכים בסביבתי שדיברתי עמם שיברכו באופן שיענו ב"ה וב"ש אחר ברכתם (דבר לא מצוי, לצערנו) הודו לי שכל ברכותיהם הפכו להיות שונות לחלוטין.

 

[החש בראשו]

השו"ע פסק להדיא בסימן קכ"ד, "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו".

עדיין! נכון שהיא משמעות כמעט ברורה שצריך לענות, עדיין אין זה מפורש כגון ״על כל ברכה שהאדם שומע בין אם יוצא בה ידי חובה ובין לא - אומר ברוך הוא וברוך שמו״. ולכן על פי משמעות כזו לא חושב שכדאי לענות כשיש צד שבזה מבטל את הברכה ששומע ולא יוצא בה ידי חובה ושב ואל תעשה עדיף. נכון מי שכבר נוהג כן לא אמחה בידו אבל להורות לכתחילה לא הייתי מורה.
ואני אומר זאת בתור אדם ששומר על מנהגי אבותיי. רק אני פשוט נותן משקל גם למנהג שהשתנה ולא מבטל אותו מפני מנהג הקודם כי מנהגים הם דברים שיכולים להשתנות.

מקובל שהמקור לזה הוא מדברי הטור בשם אביו הרא"ש, ולאחר שהתקבע המנהג, הפך להלכה פסוקה. אבל הפרי חדש מביא לזה מקור מהגמ' ביומא (דף ל"ז) "תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל", ומקור זה הוזכר כבר בתשובת הרא"ש עצמו (כלל ד' סימן י"ט).

עדיין לא נזכר שבגמ׳ שזה על ברכות שיוצאים בהן ידי חובה.

השו"ע כתב הלכה זו בין הלכות חזרת הש"ץ, אבל בדבריו טרח להדגיש בלשון יוצאת דופן: "כל ברכה בכל מקום". פשוט וברור שאם היתה כוונת השו"ע רק לחזרת הש"ץ, לא היה צריך לנקוט לשון זו, אלא כוונתו לכל ברכה שאדם שומע.
אבל אם בכל זאת נדחק בדברי השו"ע דוחק גדול, ונעמיד שכוונתו רק לחזרת הש"ץ, וכי בחזרת הש"ץ לא יוצאים ידי חובה? והלא כל טעם חזרת הש"ץ הוא להוציא ידי חובה מי שאינו בקי? "אמר להם רבן גמליאל, לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה. אמרו לו, כדי להוציא את שאינו בקי" (ראש השנה דף ל"ד).

לכאורה הוכחה אלימתא אבל יש לדחוק שהשו״ע קאי על המנהג הפשוט שלא יוצאים ידי חובה שזה הרבה יותר קל, כמבואר בכמה דוכתי [ואפי׳ לדבר בחזרה מבואר במ״ב שאין איסור מצד שיוצא ידי חובת חזרה ועוד הוכחות אין בידי הפנאי]. אז נכון זה קצת דוחק אבל עדיין קשה מכח הוכחה כזו לבסס דבר שאינו מפורש שהוא תקנת חז״ל [גם אחר דברי הגמ׳ לא מבואר שזו תקנה שחובה לענות].

ובילקוט יוסף ניסה לדחות, "ונודע שעוד בזמן הרמב"ם לא היו יוצאים ידי חובה בחזרת הש"צ, ומרן איירי בכל כהאי גוונא שלא יוצאים ידי חובה בברכה, ועל זה אמר שעונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומע. ואף דבאמת על כל ברכה שאדם שומע מחבירו עונה ברוך הוא וברוך שמו, ולאו דוקא בחזרה, מ"מ מאן יימר לן דאיירי בברכות שיוצאים בהם י"ח כמו קידוש והבדלה, נימא דלא איירי בכה"ג, וממילא ראיה ברורה ליכא".
אבל נעלם ממנו שבסעיף הבא (סעיף ו') איירי השו"ע בש"ץ המוציא ידי חובה את השומעים... "ויענו אמן אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו" (משנ"ב: "ר"ל אף על פי שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ").

לכאורה הפוך! דוקא כאן השו״ע פירט ולא בסעיף הקודם. ובא להדגיש שעניית אמן חובה אף למי שיוצא ידי חובה. ואדרבה מדוע לא כתב בסעיף הקודם בין אותם שלא יצאו? לכאורה זו הוכחה נגדית.

וכמו שאתה שואל [רק שתשאל על דברי עצמך!]:

אם היה סבירא ליה להשו"ע לחלק בענין ב"ה וב"ש בין היוצאים י"ח לבין אותם שלא יצאו, מדוע לא חילק בסעיף הקודם?

רק שהנוסח הוא כזה:
אם היה סבירא ליה להשו"ע לא לחלק בענין ב"ה וב"ש בין היוצאים י"ח לבין אותם שלא יצאו, מדוע לא חילק בסעיף הקודם?

ואדרבה, מסתבר לומר שסעיף ו' הוא בהמשך לסעיף ה' והולך גם עליו, כי הוא פותח עם ו' החיבור. וא"כ נמצא שהשו"ע כתב בהדיא גם ליוצאים י"ח לענות ב"ה וב"ש.

להנ״ל נדחו הדברים.

לכן מנהג מרוקו בזה מיוסד ע"פ השו"ע, והמוציא מחבירו [ובא לבטל המנהג] עליו הראיה.

זה אני מסכים שאין בכחו לבטל את המנהג אבל רצוי לא להחזיר אותו.

וכן בספר נתיבי עם העיד שמנהג ירושלים לענות ב"ה וב"ש על כל ברכה.

כיום לא.

ובשו"ת דברות אליהו חלק ז' כתב, "וכן דעת הגאון רבי רפאל ברוך טולידנו זצ"ל ראב"ד מקנס, והגאון האדמו"ר ראב"ד תפיללת ואגפיה, הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל, שנזפו במי שלא שמר על מנהגי אבותיו, כגון מי שלא ענה ברוך הוא וברוך שמו על ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה".

אמת! אבל מותר לחלוק.

למעשה, הטענה העיקרית של הסוברים לאסור ב"ה וב"ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא משום הפסק. אבל א"כ גם עניית אמן תהיה הפסק, שהרי העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה, אלא מאי - יש חילוק ברור בין העונה לבין המברך, ואינו ממש כמברך עצמו. וכמו שכתב המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק כג) בשם הלבוש: "אף על פי שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ אינם כעונים אמן אחר ברכות עצמן, שהרי מ"מ הם אינם אומרים כלום אלא שומעים".

תמהני עליך הרב @משיב כהלכה שכאן אתה עושה ההיפך! מה הדמיון? עניית אמן שאני מאמן ומאמת את הדברים היא חלק מעצם הענייה שכדי שיהיה שומע כעונה לא מספיק לשמוע [בדיעבד כן, אני מדבר על לכתחילה] אני מאמת את הברכה. מה זה קשור לכאן?

ולגבי רוב הציבור, אינני חושב שלמאן דהו יש כלי מדידה למדוד מה רוב ומה מיעוט.

לא צריך כלי מדידה, פשוט כל מי שנמצא בשבת חתן שבע ברכות אירועים מתארח אצל אחרים רואה זאת בעצמו שזה אחד לרבבה, אין טעם להכחיש את המוחש.

ואגב, כמה אברכים בסביבתי שדיברתי עמם שיברכו באופן שיענו ב"ה וב"ש אחר ברכתם (דבר לא מצוי, לצערנו) הודו לי שכל ברכותיהם הפכו להיות שונות לחלוטין.

לא הייתי נותן להם עצה כזו. אלא פשוט שיתחילו לכוון בברכה ותראה נפלאות.

וכמדומה, שכל העונה היום ב״ה וב״ש בברכות שיוצאים בהן ידי חובה אינו אלא מן המתמיהין!​

 

[חיי עולם]

וכמדומה, שכל העונה היום ב״ה וב״ש בברכות שיוצאים בהן ידי חובה אינו אלא מן המתמיהין.

מי שנוהג כרבותיו וכמנהג אבותיו,
אינו מן המתמיהין כלל!

 

[החש בראשו]

מי שנוהג כרבותיו וכמנהג אבותיו,
אינו מן המתמיהין כלל!

ואני אומר זאת בתור אדם ששומר על מנהגי אבותיי. רק אני פשוט נותן משקל גם למנהג שהשתנה ולא מבטל אותו מפני מנהג הקודם כי מנהגים הם דברים שיכולים להשתנות.

 

[ידידיה]

מי שנוהג כרבותיו וכמנהג אבותיו,
אינו מן המתמיהין כלל!

ישנם רבים ובפרט מבוגרים שנוהגים כן עדנה, ואינן מתמיהין כלל, ואשריהם שמשמרים מנהג אבותם.
ואם אני זוכר נכון בספר פדה את אברהם של הרב אברהם מונסה זצ"ל כתב שכך הוא מנהגם של בני דמשק ועוד קהלות, ואינו תחת ידי כעת.