מתוך ה'מגדלות מרקחים':
מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב (יח יד)
במגילה כא. "תנו רבנן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב".
וקשה א״כ איך משה רבינו ישב כאן ללמד את העם, ובשלמא "ושפטתי בין איש ובין רעהו" דהיינו דיני תורה, בזה צריכים להיות בעלי דינים בעמידה ודיינים בישיבה וכדילפינן בשבועות ל: מקראי דהכא, אבל הרי משה רבינו היה גם מלמדם תורה כמ״ש במכילתא "כי יהיה להם דבר זה טומאה וטהרה, חוקים אלו מדרשות, והתורות אלו ההוראות", ואיך היה מלמדם בישיבה.
והנה נחלקו הראשונים בהא דמימות משה רבינו היו למדים תורה מעומד, שדעת הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה פ״ד ה״ב שרק התלמידים היו עומדים אבל הרב היה יושב, אמנם בתוס' הרא״ש ובתוס' שבעין יעקב שם כתבו שגם הרב וגם התלמידים היו עומדים, וכן נראה מדברי הגמ' שם דהא דאיכא דין עמידה בתלמוד תורה הוא מדכתיב במשה רבינו "ואתה פה עמוד עמדי", ואמרינן שם אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב״ה בעמידה. מבואר דגם הרב וגם התלמיד בעמידה[1].
ובספר סדר משנה על הרמב״ם שם [לרבי בנימין וואלף מבוסקוביץ זצ״ל בעל שושן עדות עמ״ס עדיות], כתב דהוכחת הרמב״ם היא מהאי קרא דמשה רבינו היה יושב, מבואר דהרב בישיבה, אמנם קשה לדעת שאר הראשונים הנ״ל.
ולכאורה אפשר לומר דהנה במגילה שם איתא דקשות בישיבה, דהיינו שכשלמדים דברים קשים הצריכים עיון מותר לישב כדי שיוכל לעיין היטב, וא״כ איכא לאוקמי האי קרא ב"קשות". אך קשה א״כ מדוע כל העם נצב עליך, היינו שהעם היו בעמידה, הרי בקשות מותר גם לתלמידים לישב, כמבואר במגילה שם שמשה רבינו ישב בקשות בשעה שלמד מפי הגבורה.
ויש לומר ע״פ המבואר בתוס' שבעין יעקב שם, דיש קשות שאינם קשות כל כך, ורק הרב צריך לישב בהם והתלמידים עומדים, ורק בקשות יותר שגם התלמידים צריכים לדקדק ולטרוח, אז כולם בישיבה, א״כ איכא לאוקמי האי קרא בקשות שהם קשות לרב ולא לתלמידים, וכנ״ל.
אמנם תירוץ זה דחוק, דהא כתיב "מן הבקר עד הערב" דמשמע דכל אותה העת היה משה רבינו בישיבה, וכי לא היה למדים גם קלות.
ונראה ליישב דהנה בבכורות לו. עמד השואל ושאל בבית המדרש כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ, וכתבו התוס' שם דהטעם שהשואל עמד הוא משום דכתיב "ועמדו שני האנשים", וילפינן בירושלמי נדרים פ״י ה״ח מוי״ו יתירא דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד.
וכתב בקרבן נתנאל מגילה פ״ג סי' א' אות ב', דהוקשה לתוס' הרי באותו הזמן כבר היו למדים תורה מיושב, דהוי לאחר זמן רבן גמליאל הזקן, וא״כ למה עמד השואל, אלא משום דכאשר שואלין איכא דין מיוחד על השואל שהוא צריך לעמוד, וזה גם לאחר שלמדים שאר התורה במיושב.
והביאור הוא, דאין זה מדין "עמוד עמדי" של כבוד התורה שלמדים אותה מעומד, אלא מדין "ועמדו שני האנשים", דהא מהך קרא ילפינן דין עמידת בעלי הדינים בשעת הדין תורה, ודין זה לא נתבטל לאחר מיתת רבן גמליאל[2].
והנפקא מינה בדין זה גם קודם שמת רבן גמליאל, אע״פ שבלא״ה היה אז כל לימוד תורה בעמידה וא״כ מה הנפק״מ בזה ששואלים מעומד, אלא דנפק״מ בקשות דקי״ל דמצד לימוד התורה למדים מיושב, מ״מ השאלה צריכה להיות בעמידה.
עכ״פ זהו דין מיוחד רק בשאלה ששואל תלמיד מהרב, דאז העמידה היא כמו בדין תורה, ולא בכל לימוד שהרב מלמד בלא ששואלים אותו, דאז העמידה היא רק מדין "אתה פה עמוד עמדי".
והנה בדין תורה איכא ג״כ דין שהדיינים בישיבה, ולפי״ז נראה דכמו שהשואל בעמידה כמו בעלי דינים בשעת הדין, כך הרב בשעה ששואלים ממנו הלכות צריך דוקא לישב ולא לעמוד, מדין "דיינים בישיבה"[3], ואפילו לדעת הראשונים שהדין עמידה בלימוד תורה הוא גם על הרב, מכל מקום זהו רק בשעת לימוד בעלמא, אבל בשעה שהתלמיד בא לשאול הוראת איסור והיתר או אפילו ביאור הלכות ואגדות, אזי איכא דין עמידה לפני הרב ועל הרב איכא דין ישיבה, כמו בשעת הדין.
ומעתה ניחא דהכא לא מיירי בלימוד שהיה מלמד משה רבינו מה שקבל מסיני מיד כאשר ירד, אלא לאחר מכן כאשר היו באים לשאול שאלותיהם ולפשוט ספיקותיהם, וכדכתיב כי יבואו אלי לדרוש אלקים, ובזה איכא דין ישיבה על הרב כמו בדין תורה, וכנ״ל.
מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב (יח יד)
במגילה כא. "תנו רבנן מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב".
וקשה א״כ איך משה רבינו ישב כאן ללמד את העם, ובשלמא "ושפטתי בין איש ובין רעהו" דהיינו דיני תורה, בזה צריכים להיות בעלי דינים בעמידה ודיינים בישיבה וכדילפינן בשבועות ל: מקראי דהכא, אבל הרי משה רבינו היה גם מלמדם תורה כמ״ש במכילתא "כי יהיה להם דבר זה טומאה וטהרה, חוקים אלו מדרשות, והתורות אלו ההוראות", ואיך היה מלמדם בישיבה.
והנה נחלקו הראשונים בהא דמימות משה רבינו היו למדים תורה מעומד, שדעת הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה פ״ד ה״ב שרק התלמידים היו עומדים אבל הרב היה יושב, אמנם בתוס' הרא״ש ובתוס' שבעין יעקב שם כתבו שגם הרב וגם התלמידים היו עומדים, וכן נראה מדברי הגמ' שם דהא דאיכא דין עמידה בתלמוד תורה הוא מדכתיב במשה רבינו "ואתה פה עמוד עמדי", ואמרינן שם אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב״ה בעמידה. מבואר דגם הרב וגם התלמיד בעמידה[1].
ובספר סדר משנה על הרמב״ם שם [לרבי בנימין וואלף מבוסקוביץ זצ״ל בעל שושן עדות עמ״ס עדיות], כתב דהוכחת הרמב״ם היא מהאי קרא דמשה רבינו היה יושב, מבואר דהרב בישיבה, אמנם קשה לדעת שאר הראשונים הנ״ל.
ולכאורה אפשר לומר דהנה במגילה שם איתא דקשות בישיבה, דהיינו שכשלמדים דברים קשים הצריכים עיון מותר לישב כדי שיוכל לעיין היטב, וא״כ איכא לאוקמי האי קרא ב"קשות". אך קשה א״כ מדוע כל העם נצב עליך, היינו שהעם היו בעמידה, הרי בקשות מותר גם לתלמידים לישב, כמבואר במגילה שם שמשה רבינו ישב בקשות בשעה שלמד מפי הגבורה.
ויש לומר ע״פ המבואר בתוס' שבעין יעקב שם, דיש קשות שאינם קשות כל כך, ורק הרב צריך לישב בהם והתלמידים עומדים, ורק בקשות יותר שגם התלמידים צריכים לדקדק ולטרוח, אז כולם בישיבה, א״כ איכא לאוקמי האי קרא בקשות שהם קשות לרב ולא לתלמידים, וכנ״ל.
אמנם תירוץ זה דחוק, דהא כתיב "מן הבקר עד הערב" דמשמע דכל אותה העת היה משה רבינו בישיבה, וכי לא היה למדים גם קלות.
ונראה ליישב דהנה בבכורות לו. עמד השואל ושאל בבית המדרש כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ, וכתבו התוס' שם דהטעם שהשואל עמד הוא משום דכתיב "ועמדו שני האנשים", וילפינן בירושלמי נדרים פ״י ה״ח מוי״ו יתירא דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד.
וכתב בקרבן נתנאל מגילה פ״ג סי' א' אות ב', דהוקשה לתוס' הרי באותו הזמן כבר היו למדים תורה מיושב, דהוי לאחר זמן רבן גמליאל הזקן, וא״כ למה עמד השואל, אלא משום דכאשר שואלין איכא דין מיוחד על השואל שהוא צריך לעמוד, וזה גם לאחר שלמדים שאר התורה במיושב.
והביאור הוא, דאין זה מדין "עמוד עמדי" של כבוד התורה שלמדים אותה מעומד, אלא מדין "ועמדו שני האנשים", דהא מהך קרא ילפינן דין עמידת בעלי הדינים בשעת הדין תורה, ודין זה לא נתבטל לאחר מיתת רבן גמליאל[2].
והנפקא מינה בדין זה גם קודם שמת רבן גמליאל, אע״פ שבלא״ה היה אז כל לימוד תורה בעמידה וא״כ מה הנפק״מ בזה ששואלים מעומד, אלא דנפק״מ בקשות דקי״ל דמצד לימוד התורה למדים מיושב, מ״מ השאלה צריכה להיות בעמידה.
עכ״פ זהו דין מיוחד רק בשאלה ששואל תלמיד מהרב, דאז העמידה היא כמו בדין תורה, ולא בכל לימוד שהרב מלמד בלא ששואלים אותו, דאז העמידה היא רק מדין "אתה פה עמוד עמדי".
והנה בדין תורה איכא ג״כ דין שהדיינים בישיבה, ולפי״ז נראה דכמו שהשואל בעמידה כמו בעלי דינים בשעת הדין, כך הרב בשעה ששואלים ממנו הלכות צריך דוקא לישב ולא לעמוד, מדין "דיינים בישיבה"[3], ואפילו לדעת הראשונים שהדין עמידה בלימוד תורה הוא גם על הרב, מכל מקום זהו רק בשעת לימוד בעלמא, אבל בשעה שהתלמיד בא לשאול הוראת איסור והיתר או אפילו ביאור הלכות ואגדות, אזי איכא דין עמידה לפני הרב ועל הרב איכא דין ישיבה, כמו בשעת הדין.
ומעתה ניחא דהכא לא מיירי בלימוד שהיה מלמד משה רבינו מה שקבל מסיני מיד כאשר ירד, אלא לאחר מכן כאשר היו באים לשאול שאלותיהם ולפשוט ספיקותיהם, וכדכתיב כי יבואו אלי לדרוש אלקים, ובזה איכא דין ישיבה על הרב כמו בדין תורה, וכנ״ל.
[1] והביאור בדעת הרמב"ם שדין עמידה אינו בכל תלמוד תורה אלא רק בתלמיד שמקבל תורה מרבו, דאז הוא דומיא דמעמד הר סיני שמשה רבינו קבל תורה מהקב"ה. ובדעת תוס׳ הרא"ש והתוס׳ שבעין יעקב דדין עמידה הוא גם על הרב, יש להסתפק האם הוא מעצם חובת עמידה בתלמוד תורה, דסבירא להו שהיא מוטלת גם על הרב ולא רק על התלמיד, או דעיקר הדין הוא על התלמיד, וממילא הרב צריך לעמוד משום דבעינן שהרב יהיה שוה לתלמיד כדאמרינן במגילה שם "מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע שנאמר ואתה פה עמד עמדי".
ונפק"מ בזה, היכא דהתלמיד אינו יכול לעמוד מאיזה טעם, כגון שהוא חולה וכיוצא בזה, האם יהיה דין על הרב לעמוד, דאי הוי מעיקר דין עמידה דת"ת יהיה חייב עכ"פ הרב לעמוד, אבל אי הוי רק כדי שיהיה שוה לתלמיד, א"כ היכא דהתלמיד יושב אין שום דין עמידה על הרב. ועוד נפק"מ, דהך דינא שלא ישב הרב על המטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע הוא מצד כבוד התלמיד ויכול התלמיד למחול על זה, אבל אי הוי מעיקר דין עמידה בת"ת אין התלמיד יכול למחול.
והנה קודם זמן רבן גמליאל שהיו למדים תורה מעומד, יש לעיין האם גם מי שלומד תורה ביחידי הדין כן, או רק ברב ותלמיד. והנה לשיטת הרמב"ם אין להסתפק, דלדידיה הדין עמידה הוא רק בתלמיד המקבל מרבו וכנ"ל, ואם היה הדין בכל מי שלומד תורה שצריך עמידה א"כ הרב לא גרע מכל לומד תורה. אך הנידון לדעת שאר הראשונים, אי נימא דסבירא להו דעל הרב איכא דין עמידה מעיקר הדין, האם היינו דוקא ברב המלמד תלמיד דהוי דומיא דהר סיני אלא דס"ל דהך דינא הוא גם על הרב, או דהוא הדין בכל לימוד תורה.
והנה בגמ׳ מגילה שם "כתוב אחד אומר ואשב בהר, וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר, אמר רב עומד ולומד יושב ושונה", ופירש רש"י שיושב ושונה שנית לבדו מה שלמד, וממש"כ רש"י "לבדו", נראה דהענין הוא משום שאינו מקבל אז מרבו, אלא לומד לבד, ובזה ליכא דין עמידה.
[2] והש"ך ביו"ד סי׳ רמ"ו סקי"א כתב דרק קודם זמן רבן גמליאל שהיו לומדין תורה מעומד, אז היו שואלים מעומד, אכן כדברי הקרבן נתנאל מבואר בתוס' חיצוניות מובא בשיטמ"ק החדש על בכורות שם, שהקשה למה אנו איננו מקפידים על כך שיהיה השואל מעומד, ומתרץ שם דשמא הירושלמי לשיטתו שם דס"ל דגם התרת נדרים נאמר בה דין "ועמדו שני האנשים" והבבלי פליג ע"ז וס"ל דבהתרת נדרים החכם יכול להיות מעומד, וה"נ פליג על שואל הלכות. ולדברי הש"ך לק"מ למה אנו איננו מקפידים.
[3] וכמו בהתרת נדרים, שדימו בתוס' חיצוניות הנ"ל לדין שואל בעמידה.
ונפק"מ בזה, היכא דהתלמיד אינו יכול לעמוד מאיזה טעם, כגון שהוא חולה וכיוצא בזה, האם יהיה דין על הרב לעמוד, דאי הוי מעיקר דין עמידה דת"ת יהיה חייב עכ"פ הרב לעמוד, אבל אי הוי רק כדי שיהיה שוה לתלמיד, א"כ היכא דהתלמיד יושב אין שום דין עמידה על הרב. ועוד נפק"מ, דהך דינא שלא ישב הרב על המטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע הוא מצד כבוד התלמיד ויכול התלמיד למחול על זה, אבל אי הוי מעיקר דין עמידה בת"ת אין התלמיד יכול למחול.
והנה קודם זמן רבן גמליאל שהיו למדים תורה מעומד, יש לעיין האם גם מי שלומד תורה ביחידי הדין כן, או רק ברב ותלמיד. והנה לשיטת הרמב"ם אין להסתפק, דלדידיה הדין עמידה הוא רק בתלמיד המקבל מרבו וכנ"ל, ואם היה הדין בכל מי שלומד תורה שצריך עמידה א"כ הרב לא גרע מכל לומד תורה. אך הנידון לדעת שאר הראשונים, אי נימא דסבירא להו דעל הרב איכא דין עמידה מעיקר הדין, האם היינו דוקא ברב המלמד תלמיד דהוי דומיא דהר סיני אלא דס"ל דהך דינא הוא גם על הרב, או דהוא הדין בכל לימוד תורה.
והנה בגמ׳ מגילה שם "כתוב אחד אומר ואשב בהר, וכתוב אחד אומר ואנכי עמדתי בהר, אמר רב עומד ולומד יושב ושונה", ופירש רש"י שיושב ושונה שנית לבדו מה שלמד, וממש"כ רש"י "לבדו", נראה דהענין הוא משום שאינו מקבל אז מרבו, אלא לומד לבד, ובזה ליכא דין עמידה.
[2] והש"ך ביו"ד סי׳ רמ"ו סקי"א כתב דרק קודם זמן רבן גמליאל שהיו לומדין תורה מעומד, אז היו שואלים מעומד, אכן כדברי הקרבן נתנאל מבואר בתוס' חיצוניות מובא בשיטמ"ק החדש על בכורות שם, שהקשה למה אנו איננו מקפידים על כך שיהיה השואל מעומד, ומתרץ שם דשמא הירושלמי לשיטתו שם דס"ל דגם התרת נדרים נאמר בה דין "ועמדו שני האנשים" והבבלי פליג ע"ז וס"ל דבהתרת נדרים החכם יכול להיות מעומד, וה"נ פליג על שואל הלכות. ולדברי הש"ך לק"מ למה אנו איננו מקפידים.
[3] וכמו בהתרת נדרים, שדימו בתוס' חיצוניות הנ"ל לדין שואל בעמידה.
