שמות האם צריך לברר קודם שהורגים מישהו אם ייצא ממנו זרע כשר?

[שאינו יודע לשאול]

במדרש איתא (שמו"ר א כט) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר ולפיכך ויך את המצרי ע"כ.
והקשה המזרחי ומהר"ש יפה ממ"נ אם לא היה חייב מיתה בידי אדם אם כן מדוע הרגו משה שלא כדין, ואם היה חייב מיתה מה אכפת לן מי ומה יצא ממנו, והיכן מצינו במחוייבי מיתה שאינן נהרגין שמא ייצא מהם זרעא מעליא.
ותירצו דבמחויבי מיתה בידי אדם אכן אין זה שייך כלל לדון מה יהא על זרעם, אבל במחויבי מיתה בידי שמים אינו נהרג שמא יצא מזרעו זרעא מעליא, ורק אי ברור ופשוט שלא יצא ממנו דבר טוב אזי ניתן לבי"ד רשות להורגו, וכפי שעשה משה [וכן אתה מוצא באלישע, עיין מלכים ב ב כד ובסוטה מו ע"ב].
ואין להקשות דאם צריך ידיעה ברורה שלא ייצא ממנו דבר טוב, א"כ מה מועיל לזה רוח הקודש הלא צריך שני עדים בעדות ראיה או שמיעה, זה אינו דיעוין באוצר הפוסקים אבן העזר יז ו דבמקום דסגי בעד אחד גם רוח הקודש מהני כמו עד אחד, ולהרוג בן נח סגי בעד אחד (סנהדרין נז: רמב"ם מלכים ט יד).
והגאון בעל כלי חמדה [הג"ר מאיר דן פלאצקי מפיאטרקוב] בפרשת נח אות ג’ הק' דהלא בסנהדרין פג ע"א / ע"ב איתא דטמא ששימש במקדש חייב מיתה בידי שמים (ונפסק ברמב"ם ד א מביאת מקדש) ושם פא ע"ב במשנה איתא דפרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין, (וברמב"ם שם ה"ב) ומבואר דהחייב מיתה בידי שמים יש רשות לבי"ד להורגו לצורך תיקון הדור דהו"ל גברא קטילא, ומדוע לא חיישינן דנפק מיניה זרעא מעליא.
וצע"ג דהלא אצל מ"ר שהרג את המצרי איתא בחז"ל שהביט כה וכה, ומשמע בהדיא שלולי זה לא היה הורג, ובאמת זה קשה מאי שנא מאותו כהן שמשמש בטומאה שאחיו הכהנים פוצעין את מוחו בגזירין על אף שחיוב מיתתו אינו אלא בידי שמים, ולא חיישינן דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא ואילו כאן אם היה רואה משה שיצא ממנו זרע כשר לא היה הורגו, ומאי שנא.
ובהשקפה ראשונה היה נראה לומר דאין ההריגה על ידי שם חשובה הריגה אלא בי"ד של מעלה הורגים אותו, ולכן מבואר שפיר דלעולם החייב מיתה בידי שמים הוא גברא קטילא, אך מיתתו מסורה לשמים ולא לאדם, ונפק"מ שיש חשבונות שמים אימתי והיאך להורגו וכגון אי נפיק מיניה זרעא מעליא.
אך במקום שיש חילול ה’ וכגון בטמא ששימש, כיון שזה מוטל על בי"ד של מטה למנוע חילול ה’ והואיל וסו"ס הוא גברא קטילא עומדת להם הזכות להורגו לפי מה שעיניהם רואות על אף שאינם יודעים חשבונות שמים.
משא"כ הריגת המצרי ע"י משה לא היה כי אם ע"י בי"ד של מעלה וכשמשה הרגו בשם אין על זה כלל שם של מעשה בידיים לעניין מזיק ורציחה, ואין על זה שם של מעשה בי"ד רק מסירת הריגתו לשמים, וכשם שמצאנו כמה פעמים בש"ס נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות או דלייטו אמוראי וגרמו מיתה.
אלא דזה תלוי במה שיש לדון אם הריגת משה את המצרי ע"י שם היתה מעין גרמא שיהרגוהו בי"ד של מעלה או מעין הריגה בידיים.
ומהרי"י חאגיז בתשובת הלכות קטנות (ח"ב תשובה צח) כתב וז"ל: שאלה; ההורג נפש ע"י שם או כישוף מהו, תשובה; אפשר דכיון דבדבורו עביד מעשה הו"ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להורגו ועליהם נאמר (ירמיהו ט ז) חץ שחוט לשונם. עכ"ל.
ומהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (או"ח קצ"ט ד"ה ועל דבר) כתב דפשיטא כדברי ההלק"ט וראיה ממשה שהרג את המצרי בשם וכתיב ביה ויך את המצרי, ומוכח דע"י שם מיקרי הכאה וכתיב מכה איש ומת מות יומת, וא"כ הו"ל הכאה המחייבת בדיני נזיקין ורציחה.
אם כך גם הריגת המצרי ע"י משה לא היתה הריגה בידי שמים אלא בידי אדם והדרא קושיא לדוכתא מאי שנא מטמא ששמש דלא חיישינן דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא.
ובקה"י ב"ק סימן מ"ה מבאר בארוכה גדר עניינים אלו.