שאינו יודע לשאול
חבר קבוע
- הצטרף
- 4/11/25
- הודעות
- 689
א.
שמות ב יא-יב: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויפן כה וכה וירא כי אין איש וירא את המצרי ויטמנהו בחול".
ובמדרש (שמות רבה א כח ויקרא רבה לב ד תנחומא שמות אות ט) איתא דאותו מצרי היה תפקידו להשכים בכל יום עשרה שוטרים מישראל, כאשר כאו"א מן השוטרים היה ממונה על עשרה עבריים, נמצא כל נוגש ממונה על מאה, והאיש עברי שבכאן הוא שוטר שהשכימו הנוגש המצרי לפני קריאת הגבר.
באותה שעה נתן המצרי עיניו באשתו של אותו שוטר עברי שהיתה יפת תואר ובלי מום, ושמה שלומית בת דברי למטה דן, וכיון שיצא בעלה לעבודתו נכנס המצרי וקלקל עמה כסבורה שהוא בעלה, ונתעברה מביאה זו והוא אותו בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי האמור בפרשת אמור, שנקב את השם וקילל. (ויקרא כד י והלאה).
חזר בעלה וראה המצרי יוצא מביתו ותכף שאל לאשתו שמא נגע בך, אמרה לו הן וסבורה הייתי שאתה הוא, כיון שידע הנוגש שהרגיש בו, העבירו משוטר להיות עובד עבודת פרך, והיה רודה בו כל היום ומבקש להורגו, וכך ראה אותו משה וידע הן שבא על אשתו והן שמבקש להורגו, כל זה מפורש בחז"ל במדרשים הנזכרים עי"ש.
ורש"י כתב שהרגו בשם המפורש וצריך ביאור מדוע הרגו מ"ר בשם ולא הרגו בכח הזרוע להציל הנרדף מיד רודפו, [ואמנם עי’ בתנחומא שמות אות ט הנז’ דאיתא שם י"א המגרפה של טיט נטל והוציא את מוחו ובשמ"ר שם ר’ אביתר אמר הכהו באגרוף ורבנן אמרי הזכיר עליו את השם גם בתנחומא יש אומרים שהרגו בשם וכמ"ש רש"י].
ולאור זה תמוה מאד דברי הגמרא בסנהדרין נח ע"ב מה שלומדים מפסוק זה, דשם איתא, אמר רבי חנינא עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו’ ע"כ, וכוונת הגמרא היא לחדש שעצם ההכאה גם אם אין בה כדי להמית היא מחייבת את העכו"ם במיתה, דאם הוא בא על מנת להרוג וודאי הבא להורגך השכם להורגו.
וצריך עיון גדול מנא ליה לר’ חנינא לחדש כן, הלא כאן הרגו מפני שהיה רודף ומפני שבא על אשת איש ודברים אלו הם מצוות בני נח שנהרגים עליהם ומנין לחדש בזה דין חדש, ודוחק לומר שדברי המדרש הם דלא כגמרא זו ובייחוד שרש"י מביא את דברי המדרש.
שמות ב יא-יב: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויפן כה וכה וירא כי אין איש וירא את המצרי ויטמנהו בחול".
ובמדרש (שמות רבה א כח ויקרא רבה לב ד תנחומא שמות אות ט) איתא דאותו מצרי היה תפקידו להשכים בכל יום עשרה שוטרים מישראל, כאשר כאו"א מן השוטרים היה ממונה על עשרה עבריים, נמצא כל נוגש ממונה על מאה, והאיש עברי שבכאן הוא שוטר שהשכימו הנוגש המצרי לפני קריאת הגבר.
באותה שעה נתן המצרי עיניו באשתו של אותו שוטר עברי שהיתה יפת תואר ובלי מום, ושמה שלומית בת דברי למטה דן, וכיון שיצא בעלה לעבודתו נכנס המצרי וקלקל עמה כסבורה שהוא בעלה, ונתעברה מביאה זו והוא אותו בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי האמור בפרשת אמור, שנקב את השם וקילל. (ויקרא כד י והלאה).
חזר בעלה וראה המצרי יוצא מביתו ותכף שאל לאשתו שמא נגע בך, אמרה לו הן וסבורה הייתי שאתה הוא, כיון שידע הנוגש שהרגיש בו, העבירו משוטר להיות עובד עבודת פרך, והיה רודה בו כל היום ומבקש להורגו, וכך ראה אותו משה וידע הן שבא על אשתו והן שמבקש להורגו, כל זה מפורש בחז"ל במדרשים הנזכרים עי"ש.
ורש"י כתב שהרגו בשם המפורש וצריך ביאור מדוע הרגו מ"ר בשם ולא הרגו בכח הזרוע להציל הנרדף מיד רודפו, [ואמנם עי’ בתנחומא שמות אות ט הנז’ דאיתא שם י"א המגרפה של טיט נטל והוציא את מוחו ובשמ"ר שם ר’ אביתר אמר הכהו באגרוף ורבנן אמרי הזכיר עליו את השם גם בתנחומא יש אומרים שהרגו בשם וכמ"ש רש"י].
ולאור זה תמוה מאד דברי הגמרא בסנהדרין נח ע"ב מה שלומדים מפסוק זה, דשם איתא, אמר רבי חנינא עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו’ ע"כ, וכוונת הגמרא היא לחדש שעצם ההכאה גם אם אין בה כדי להמית היא מחייבת את העכו"ם במיתה, דאם הוא בא על מנת להרוג וודאי הבא להורגך השכם להורגו.
וצריך עיון גדול מנא ליה לר’ חנינא לחדש כן, הלא כאן הרגו מפני שהיה רודף ומפני שבא על אשת איש ודברים אלו הם מצוות בני נח שנהרגים עליהם ומנין לחדש בזה דין חדש, ודוחק לומר שדברי המדרש הם דלא כגמרא זו ובייחוד שרש"י מביא את דברי המדרש.
