חתן בן ע"מ שהתחתן בתוך ימי החנוכה האם מברך שהחיינו בהדלקה

[אנו עמלים]

יל"ע לפי מנהגינו שבן ישיבה אינו מדליק בברכה, אם מי שמתחייב בתוך ימי החנוכה להדליק, כגון חתן שהתחתן בתוך החנוכה, אם צריך לברך שהחיינו. ושורש הנידון בזה הוא בתרתי, א. האם מי שיוצא יד"ח ע"י אחר ועכשיו מקיים המצווה בעצמו יש לו לברך שהחיינו, ולכאו' פשוט שאי"צ.
ב. אבל יל"ד אם בן בית נחשב ש"יוצא יד"ח" בהדלקת בעה"ב או שאין עליו חיוב כלל אחר שבעה"ב מדליק. דהנה בעצם דין המהדרין הק' האחרו' איך מברכים על הידור מצווה דלא אשכחן כן בכ"ד. ושי' הגרע"א (תניינא סי' י"ג) דההידור הוא שמתכוונים בני הבית שלא לצאת בהדלקה של בעה"ב וממילא אחר שעושין כן מדליקים מעיה"ד. אכן הגרי"ז (פ"ד מהל' חנוכה) בי' באופ"א דשי' חלק מהראשו' לברך על הידור מצווה וכדאשכחן גבי ציצין שאין מעכבין עיי"ש. והנה לכאו' יסוד פלוג' הוא אם ישנו על כ"א מבני הבית חיוב להדליק ויוצא בהדלקת בעה"ב או דהחיוב הוא רק שא' מבני הבית ידליק (ואינו שייך לנידון אם הוא חיוב על הבית או על הגברא, די"ל דגם אם הוא חיוב בגברא אבל אינו חיוב על כ"א מבני הבית וכולם יוצאים כשומע כעונה, אלא דהוא חיוב על כולם שיהי' א' מתוכם מדליק ואחר שא' הדליק שוב נתקיים בזה החיוב וכעין חיוב ליתן צדקה לעני דהחיוב הוא חיוב גברא עכאו"א עד שלא יהי' עני, אבל אחר שנעשה עשיר שוב נתקיים חיוב כולם אף אלו שלא נתנו לו ודו"ק.), וא"כ יל"ע בכה"ג דא"נ דע"ע לא "יצא" ע"י אביו בעה"ב אלא שלא נתחייב כלל בהדלקה (לכה"פ מחמת שאביו הדליק כנ"ל) א"כ עתה שנתחייב למה שלא יברך שהחיינו.
והנה לפי פסק מרן הגאב"ד שליט"א (עטרת שלמה סי' ע"ב) דגם בחור יש לו להדליק ולצאת בברכה מאחר החייב או להשתתף בפריטי, י"ל דאי"צ לברך כשמתחייב כיוון דע"ע עלתה לו הדלקה ע"י מה שהדליק ויצא בברכה מהחייב, אבל להנוהגים שלא להדליק כלל יל"ע למה לא יברך (או דיש לפשוט מזה כנ"ל דהחיוב הוא על כל בני הבית ויוצאים יד"ח בהדלקת בעה"ב כהגרע"א הנ"ל ודלא כהגרי"ז).

 

[אברימי]

יוצאים ידי חובה מהבעל הבית, שהרי אם בעל הבית בירך בבית כנסת ביום הראשון, הוא מברך שוב שהחיינו רק אם יש עוד בני בית, כדי להוציא אותם ידי חובה.
ואם כן, רואים שכולם יוצאים ידי חובת שהחיינו ממי שנפטרים ממנו.
ולכן לא יברך.

 

[אנו עמלים]

עי' ב"ח (סי' תרע"ו) שהביא שי' הראשו' דמי שאשתו מדלקת עליו בביתו מברך ברכת הרואה אף שיצא בהדלקתה וסיים וז"ל אבל אם לא בירך בליל ראשון כלל צריך לברך בליל שני ואע"פ שאשתו הדליקה עליו בליל ראשון מ"מ מדי ברכת שהחיינו לא נפטר. ע"כ. ובמג"א (שם סק"ב) כתב דלפי מה דקי"ל דלא מברך ברכת הראיה בלילה הראשון כמו"כ אינו מברך שהחיינו בלילה השני כשמדליק מחמת שיצא בהדלקת אשתו. וכ"מ במ"ב (שם סק"ז, ושעה"צ סקי"ב).
אכן אחרוני זמנינו נקטו דאף דקי"ל דברכת הרואה לא מברך, מ"מ מברך שהחיינו כשמדליק ביום השני וכהב"ח, עי' בשו"ת רבבות אפרים (ח"ו סי' ת"י) שהביא מפסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל מי שהדליקו עליו בביתו בלילות הראשונים של חנוכה ובא בלילה האחרון לביתו להדליק נרות חנוכה, מדליק נר חנוכה ומברך שהחיינו. וכן בשבט הלוי (ח"ד סי ס"ח). וכן בחזו"ע (הל' חנוכה עמ' קל"ח) כ' מי שלא היה בביתו בלילה הראשון של חנוכה והדליקה עליו אשתו, וברכה כל הברכות, ובא להדליק בלילה השני, יש אומרים שלא יברך שהחיינו, ויש אומרים שצריך לברך שהחיינו, וכן עיקר. ע"כ. ועיי"ש שהוציא מכח זה כמה הלכות כמו מי שהיה אונן ביום הראשון וכו'.
ולכאו' אין חי' בין מי שיוצא מהדלקת אשתו לבן בית שיוצא בהדלקת בעה"ב, שהרי זה הי' עיקר מעשה דר"ז. וצ"ע.