הרב יעקב מאיר זוננפלד
רבה של רכסים - כפר חסידים
ראש ישיבת "כנסת חזקיהו" לצעירים
חומרת היקף תפוצת השעטנז בזמננו והדרך לתקונה
בנושא השעטנז, בניגוד לתחום כשרות המזון, קיימת אדישות מוזרה בקרב מחננו, ובעוד בתחום כשרות המזון, ישנה מודעות גבוהה מאד, וכל ירא שמים, מדקדק בכל העולה על שלחנו, בקלה כבחמורה, וכתוצאה מכך, הוקמו מערכות כשרות מהודרות ביותר, ולא יעלה על הדעת להשתמש במוצרי מזון ללא הכשר מהודר.
לעומת זה, נושא הזהירות משעטנז, הוא עגום למדי, והציבור אינו מודע להיקף הבעיה ושכיחותה, וקיימת התחושה שמדובר בחששות רחוקות. ובעוד שבנוגע לכשרות המזון, הציבור מתייחס לכל מוצר מזון ללא הכשר מהודר, בחזקת שאי אפשר לאוכלו, עד שלא יתברר שהוא כשר למהדרין, הרי שבנוגע לבעית השעטנז, רווחת הגישה, שכל בגד הוא בחזקת מותר ללובשו, עד שלא יתברר איסורו.
מאידך גיסא, גם המערכת הציבורית אינה מתייחסת לבעית השעטנז, באותה נחישות, כפי שאנחנו מכירים בשאר התחומים, ועובדה זו יוצרת את התחושה אצל הציבור, שהמצב הוא כנראה לא "כצעקתה".
בהמשך המאמר, נעמוד על גורמי האדישות בנושא השעטנז, והדרך לתיקונם, אך נקדים לברר את החומרא המיוחדת הקיימת באיסור שעטנז. שכמעט ואין דומה לה בשאר איסורי התורה, ועד כמה החובה עלינו להפריש את הציבור מאיסור חמור זה.
כתב הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הכ"ט, וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה עכ"ל, וכ"פ בשו"ע יו"ד ש"ג ס"א, כדעת הרמב"ם, והרמ"א מוסיף בהג"ה, וי"א דאם היה הלובש שוגג אין צריך לומר לו בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו בשוגג עכ"ל. וזו דעת הרא"ש המובאת בטור.
פלוגתתם תלויה בגירסת הגמ' בברכות י"ט ע"ב, א"ר יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו, פושטן אפילו בשוק. זוהי גירסת הרא"ש, שהדין נאמר רק לאדם המוצא כלאים בבגדיו שלו, ולא במוצא כלאים על חבירו, ואילו הרמב"ם והשו"ע גורסים בגמ', המוצא כלאים בשוק, ואינם גורסים בבגדו, והיינו כשמצא על חבירו.
ובביאור יסוד פלוגתתם מבאר בנו"ב קמא או"ח ל"ה, שהרי בגמ' שם מבואר, כי מאי דאמרינן שאין כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה, הוא רק בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה, ולפי"ז כשמוצא כלאים על חבירו, הרי לגבי הלובש הוא בקום ועשה, אך הלובש הוא שוגג, וכאן ההלכה מתייחסת לחבירו אשר צריך להפרישו מן האיסור, ולגבי הרואה אם לא יפרישו, הוא עובר בשוא"ת, וזהו שורש פלוגתתם, שהרמב"ם ס"ל, שהיות ולגבי הלובש הוא בקו"ע, א"כ חיב הרואה להפרישו, ואין כבוד הבריות דוחה, ואילו הרא"ש ס"ל, שהיות ולגבי הרואה הוא בחינת שוא"ת א"כ כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת.
אך מה שכתב בנו"ב, שהלובש בעצמו עובר בקו"ע, ועל כן אינו נדחה מפני כבוד הבריות, צ"ע בזה, שהרי המעשה היה בשעת הלבישה, ואילו עתה כאשר לבוש בבגד אין כאן שום מעשה, ומדוע זה מיקרי שהלובש עובר בקו"ע.
ומצאתי שכבר דן בזה בשאגת אריה החדשות סימן י"ב, וז"ל, כיון דילפינן מלאחותו דשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות, והרי הכא כיון שכבר הוא מלובש בכלאים, אמאי פושטן אפי' בשוק, הרי אין כאן קום ועשה, דקום ועשה של כלאים אינו אלא בשעת לבישה שעושה מעשה בלבישתו, אבל המוצא כלאים בבגדו שכבר עומד ומלובש, וקום ועשה של שעת לבישה כבר חלף הלך לו, ועכשיו אפילו לא יפשיטנה מעליו, אינו אלא שוא"ת ואמאי אינו דוחה כבוד הבריות, ונ"ל דהיינו טעמא, כיון שתחילת הלבישה ע"י מעשה בא, ומשו"ה כל זמן שהוא עומד ומלובש בה חשבינן לו כעושה מעשה בידים והכל נגרר אחר תחילת הלבישה שהיתה ע"י מעשה, עכ"ל.
והנה אף שנתבאר בדבריו, מדוע אף הלובש שעטנז בשוגג, מיקרי עובר בקום ועשה, כי הכל נגרר אחר שעת הלבישה, אף על פי שהיא היתה בשוגג. אך תמוה לשיטת הרמב"ם והשו"ע, שגם הרואה את חבירו לבוש בכלאים בשוגג, היות וה"ז בקו"ע, קופץ וקורעו מעליו מיד, מדוע נתחדשה כאן הלכה של קופץ וקורע מעליו מיד, מבלי שהזהירו בדבורו קודם.
אמנם בדרך אמונה הביא שהרידב"ז והתפארת שמואל, כתבו שהרמב"ם איירי לאחר שהזהירו ואינו רוצה לפושטו במזיד, אך תמוה שהרי בשו"ע פוסק כהרמב"ם, שקופץ וקורע, ואף לא אחד מנו"כ השו"ע לא כתב שאיירי במזיד. ופשטות לשון הרמב"ם והשו"ע משמע שאיירי בכל גווני, ויש א"כ לבאר מהו החומר המיוחד באיסור שעטנז מכל שאר האיסורים.
והנראה בזה, שהרי ברור ופשוט שגם הלובש שעטנז מבלי שידע שיש שעטנז בבגדו, ושוגג הוא, עובר באיסורא דאורייתא, ומשום כך גם חייבים להפרישו, אך כאן נתחדש שלא זו בלבד, שחייבים להפריש גם מאיסור שבשוגג, אלא שיש גם חילול ה' בעבירה זו, שהרי שם בגמרא מבואר, שעל כן פושטו מעליו בשוק, גם אם הוא רבו, משום שבמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב. והנה ברמב"ם שם בה"ל כתב, הלובש כלאים או התכסה בו לוקה, היה לבוש בכלאים כל היום כולו, אינו לוקה אלא אחת, בד"א שהוא חיב אחת על כל היום, בשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט, והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו, הרי זה חיב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו עליה אף על פי שלא פשט. עכ"ל,
והנה יש לעיין מהו שיעור האיסור, בלובש שעטנז בשוגג, וכבר כתב הח"ח במחנה ישראל פרק יד, שכל רגע שמשהה על עצמו כלאים עובר בלאו, ומבואר מדבריו שבנוגע לאיסורא אין צורך בשיעור שהיה כדי לפושטו וללובשו, אלא בכל רגע ממש, וכ"כ בדרך אמונה, כלאים פ"י ס"ק קכ"ז. שכל רגע שלובשו עובר.
ופשוט הוא, שכל מה שנאמר בדברי הרמב"ם דלעיל, הוא לענין מלקות בלבד, אך בנוגע לאיסורא גרידא אינו ענין לשיעורים ולהתראה.
והנה בשו"ת רע"א סימן ח', הקשה לפי מה שנפסק בשו"ע שגם כאשר הלובש עצמו אינו יודע כלל שכלאים בבגדו, חיבין להפרישו ולפושטו, מדוע לא נימא שהלובש הוא בגדר של מתעסק בעלמא וממילא אין עליו שום איסור, ומוכיח מכאן רע"א, שמה שמיעטה תורה, מאשר חטא פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל, אלא דמיקרי עבירה בשוגג. ואף על פי שכל שוגג חיב חטאת, שוגג שהוא בבחינת מתעסק פטור מקרבן, אך הוא עדיין כעובר עבירה בשוגג., ולכן חיבים להפרישו.
אך רע"א מוסיף ואומר שאע"פ שהיסוד הוא נכון, אי אפשר להוכיחו מהלבוש בכלאים מבלי ידיעתו, משום שבלובש כלאים לא שייך כלל פטור מתעסק, שהרי המתעסק בחלבים ועריות חיב שכן נהנה, א"כ גם הלבוש בכלאים מיקרי שכן נהנה, וא"כ ליכא פטור מתעסק..
ולא זכיתי להבין דברי רע"א, שהרי לכאורה החילוק בין שוגג למתעסק הוא כך, שוגג מתכוין לעצם המעשה, אך אינו מודע לאיסורו, משא"כ מתעסק אינו מתכוין לעצם המעשה, ולכן בלובש כלאים מבלי ידיעתו, אף על פי שאינו מודע לאיסור שבבגדו, אך בהחלט מתכוין ורוצה את עצם הלבישה והנאתה, ובכאי גוונא לא שייכא לפטור מתעסק, ומצאתי שכן כתב במנחת ברוך סימן ט', שהמתכוין למעשה איסור וסבור שהוא חתיכה דהיתירא, אין ענינו למתעסק כלל. עכ"פ לכו"ע מבואר שבלובש שעטנז בלי ידיעתו, אין כאן פטור מתעסק,
לפי כ"ז אפשר לבאר את שיטת הרמב"ם והשו"ע, מדוע נאמרה בשעטנז ההלכה המיוחדת של קופץ וקורעו מעליו, מבלי שיזהירו קודם, מכיון שנתבאר שהלובשו עובר בכל רגע ללא שום שיעור של שהיה באיסור דאורייתא בקום ועשה, אף על פי שאינו יודע כלל מהאיסור, אם כן מיד כשרואה את חבירו לבוש בכלאים, אסור לו לשהות אפילו רגע, ואפילו לא להזהירו, מכיון שגם בזמן שמזהירו עובר באיסור דאורייתא בקום ועשה, ויש לקורעו מעליו מיד ללא שום שהיה כל שהיא..
בנוסף למה שביררנו על החומרא המיוחדת בלבישת שעטנז, שעובר על כל רגע באיסור דאורייתא גם בשוגג, והרי הוא בבחינת מחלל ה' בקום ועשה, יש כאן חומר נוסף לפי מש"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בכלאים פ"ט מ"ח, לא תלבש שעטנז ר"ש בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים, ופי' הרמב"ם, נלוז ומליז, הוא נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקדוש ברוך הוא ממנו, לעברו מצוות שציוה הקדוש ברוך הוא, בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו וזה עוון גדול עכ"ל. מבואר בדברי הרמב"ם שהחומרא המיוחדת היא בכך, שאיו בלבישת שעטנז שום תאוה, ואין כאן את הבחינה של לתאבון,
למסקנא נתבאר לן שהלובש שעטנז בלי ידיעתו א. עובר באיסור דאורייתא בכל רגע ללא שום שיעור של שהיה. ב. הוא נקרא עובר בקום ועשה ג. חיבים להפרישו מיד ללא שיהוי. ד. איסורו אינו נדחה מפני כבוד הבריות. ה. גם עליו נאמר שבמקום שיש חילול ה אין חולקין כבוד לרב. ו. אין בו פטור מתעסק. ז. שאין זו עבירה לתיאבון.
לאחר שנתברר לן חומרת האיסור, עלינו לעמוד על גורמי האדישות בנושא, שהיא בודאי אינה נובעת מזלזול בעצם איסור שעטנז וחומרתו, אלא מכמה גורמים כדלהלן, התחושה הרווחת בציבור, שאחוז השעטנז הוא נמוך מאד, וממילא אין לחשוש בדרך כלל,
כדי לערער הנחה מוטעית זו, נציין את אחוזי השעטנז, כפי שנמסרו ע"י הועדה הציבורית לעניני שעטנז, במזרח אירופה תשעים אחוז, אוסטרליה ודרום אפריקה שמונים אחוז, מערב אירופה ששים אחוז, ארה"ב ארבעים אחוז, ארץ ישראל עשרים אחוז. כמובן שאין הכונה, שבכל בגד המיוצר בארץ, יש עשרים אחוז סיכוי שיש בו שעטנז, כי יש בגדים בלתי מורכבים כלל, שאין בהם כל חשש של שעטנז, אלא שבכלל הבגדים המיוצרים בארץ יש כעשרים אחוז של שעטנז, והיות וחלק גדול מן הבגדים הנמכרים בארץ, מקורם מתוצרת חוץ, ובחלק גדול מתוצרת חוץ, קשה גם לדעת מנין הגיעו הבגדים, משום שכל יצרן ויבואן מדביק תוויות כרצון איש ואיש, מובן אם כן שכל האדישות בטעות יסודה,
הרבה טועים גם, משום שהם סומכים על התווית המפרטת את מרכיבי הבגד, אך יש שני מכשולים שהציבור לא מודע להם, ראשית, ע"פ חוק, כל מרכיב שהוא פחות מחמשה אחוז אין חובה לציינו, והרי הדין הוא, שהאופן היחיד שמועיל ביטול ברוב בשעטנז, הוא רק באופן שנתערבו בשעת טויית החוטים, וגם זה מועיל לרוב הפוסקים, רק כאשר נתערבו ברוב של מין אחר לגמרי, אך כל שנתערב לאחר הטויה, אפילו חוט אחד אוסר את כל הבגד. מכשול נוסף, הם התוספות הקיימות בבגדים, כגון התפירות החיבורים הכיסים והכריות וכדומה, שאינם מפורטים בכלל ע"ג התווית. אשר בהם ישנם עיקר החששות.
טעות נוספת נובעת מהעובדה, שהיבואן או המוכר, הנם אנשים שומרי תורה ומצוות אשר יש להם נאמנות שלא יכשילו בשעטנז, כבר בררנו במקו"א, שאין הדבר פשוט שיש לסוחרים נאמנות, אך גם אם נקבל שיש להם נאמנות, הבעיה העיקרית שהשעטנז הוא אחד הנושאים, שרק מומחה מובהק ביותר יודע להבחין בשעטנז, ורק נציין, שבארץ יש קבוצה מצומצמת ביותר, של מומחים, שאפשר לסמוך עליהם בנושא השעטנז, וזולתם אין אף אחד שיכול להבחין בשעטנז באופן מוסמך, ודי אם נציין, שבכל חליפה יש לבדוק עד חמישים ושתים מקומות שבהם יכול להסתתר השעטנז. וממילא פשוט גם, שהסברא של אומן לא מרע לאומנתיה, אינה שייכת לכאן, משום שהאומן עצמו אינו יודע בין ימינו לשמאלו.
וישנו מכשול נוסף, כאשר המוכר, גם אם הוא חרדי, מוסר לקונים שבדקו מדגם מתוך הבגדים ונמצאו נקיים משעטנז, וממילא מקצתו מוכיח על כולו, אך כפי שנמסר ע"י המעבדות המוסמכות, קשה מאד לסמוך על עובדה זו.
אך ישנו מכשול חמור מזה, כאשר סוחרים מצמידים תווית שהבגד נקי משעטנז, כאשר המשמעות היחידה שיש לתווית זו, שהיא מעידה אך ורק על העובדה שמישהו הצמיד אותה ותו לא. וגם אם ישנו גוף מסוים שמזדהה מעל התווית, יש לדעת, שמעט מאד מעבדות, מאושרות ע"י ביה"ד הארצי לעניני שעטנז.
אך הגורם העיקרי לרפיון הקיים בנושא, נובע מכך, שבעוד שבמזון אין כל טרחה לקנות בהכשר מהודר, הרי שבנוגע לקניית בגדים, המצב הוא בכי רע, כדי להמחיש את חומרת הבעיה, נציין רק, כי בארץ קיימות מספר מצומצם של מעבדות ציבוריות לבדיקת שעטנז, לציבור החרדים על דבר ה', המונה מאות אלפים כ"י, והיות וכמות המעבדות לבדיקת שעטנז, העומדות לרשות הציבור, אינן מספיקות כלל וכלל, עובדה זו גורמת באופן ישיר לחיפוש היתירים וקולות, ובלבד שלא יצטרכו למסור את הבגדים לבדיקה.
עובדה זו, אף היא גורמת לתחושה הרווחת בקרב הציבור, שהמצב הוא כנראה די טוב, והבעיה היא די שולית, שאילולא כך, הרי בוודאי שהמערכת הציבורית היתה דואגת למסד את נושא בדיקת השעטנז כשם שמיסדו את מערכת הפיקוח על כשרות המזון.
ואולי אפשר להוסיף נימוק נוסף לאדישות הקיימת בנושא חמור זה, שהרי מבואר בקדמונים וכ"כ הריקאנטי ויקרא י"ט, שמצא לחכמי הקבלה, שביארו כי שורש המלה שעטנז, הוא שט"ן ע"ז, וכ"כ הנו"ב בדרושי הצל"ח שאותיותיו שטן עז מעידין על גודל עונשו, וידוע שכל המקודש יותר חרב יותר, כי השטן פועל ביתר ע"ז להכשיל בענין זה, מכיוון שעל כל רגע ורגע עוברים באיסור דאורייתא ר"ל, וכפי ששמעתי ממרן המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, שביותר משתדל היצר להחטיא בעבירות כאלו, שעוברים עליהם, באופן הדומה לבית חרושת, המייצר ללא הפסק עבירות ללא מספר ר"ל.
אי לכך עלינו לטכס עצה כיצד להחדיר בקרב הציבור את ההתיחסות הנכונה לבעית השעטנז, וכיצד להערך מבחינה ציבורית למציאת פתרונות לבעיה זו על הצד הטוב ביותר. לשם כך חיבים ליצור אוירה ציבורית, שכשם שאין קונים שום מצרך מזון ללא הכשר מוסמך ואמין, כך אין לקנות בגדים ללא הכשר מוסמך, וככל שהציבור יעמוד על דרישה זו בתוקף, היצרנים יאלצו, שלא לייצר או לשווק שום בגד ללא הכשר מוסמך.
כמובן שכדי למלאות את דרישת הציבור, יצטרכו לפתוח מעבדות רבות נוספות, ויהיו חייבים להגדיל באופן משמעותי את כמות המומחים שיהיו מוסמכים ואמינים. אך ברור שהמערכת הציבורית של החרדים על דבר ה', מסוגלת ויכולה וחיבת להערך למצב זה.
ואף על פי שמצב זה יגרום גם לכך שכל מיני גופים בלתי אחראיים מספיק, יתחילו גם הם להנפיק הכשרים לבגדים, אך כשם שבנושא כשרות המזון, ציבור היראים ובני התורה, יודעים להבחין בין כלאי אילן לתכלת, ואינם סומכים אלא על הכשר המקובל על גדולי ישראל, כך יהיה גם, בנוגע לכשרות הבגדים אשר מצריך מומחיות וידיעה ברמה הגבוהה ביותר.
אין ספק שציבור החרדים על דבר ה' המדקדקים בקלה כבחמורה, יכירו טובה מרובה, לכל מערכת כשרות מוסמכת מהודרת ומקובלת, שיקחו את היוזמה לידם, וביחד עם בית הדין הארצי לעניני שעטנז, הפועל רבות בנושא זה בצורה אחראית, יחוללו את המהפכה המתחייבת והמתבקשת בנושא כשרות הבגדים, ויקימו מערכת פיקוח מדוקדקת ומהודרת כראוי וכיאות לציבור המדקדקים בהלכה בקלה כבחמורה.
ולפי מש"כ לעיל בשם הרמב"ם, שהזלזול באיסור שעטנז, גורם להרחקת רחמי הקדוש ברוך הוא ח"ו, ולא זו בלבד אלא שהלובש שעטנז, אין תפילתו נשמעת ר"ל, כמוש"כ הנו"ב בדרושי הצל"ח דרוש ח', הרי בוודאי שמדה טובה מרובה, וההתעוררות להתחזק בשמירת איסור זה, בכוחה לפתוח שערי שמים לתפילתינו, ויהיו נא אמרנו לרצון לפני אדון כל.
רבה של רכסים - כפר חסידים
ראש ישיבת "כנסת חזקיהו" לצעירים
חומרת היקף תפוצת השעטנז בזמננו והדרך לתקונה
בנושא השעטנז, בניגוד לתחום כשרות המזון, קיימת אדישות מוזרה בקרב מחננו, ובעוד בתחום כשרות המזון, ישנה מודעות גבוהה מאד, וכל ירא שמים, מדקדק בכל העולה על שלחנו, בקלה כבחמורה, וכתוצאה מכך, הוקמו מערכות כשרות מהודרות ביותר, ולא יעלה על הדעת להשתמש במוצרי מזון ללא הכשר מהודר.
לעומת זה, נושא הזהירות משעטנז, הוא עגום למדי, והציבור אינו מודע להיקף הבעיה ושכיחותה, וקיימת התחושה שמדובר בחששות רחוקות. ובעוד שבנוגע לכשרות המזון, הציבור מתייחס לכל מוצר מזון ללא הכשר מהודר, בחזקת שאי אפשר לאוכלו, עד שלא יתברר שהוא כשר למהדרין, הרי שבנוגע לבעית השעטנז, רווחת הגישה, שכל בגד הוא בחזקת מותר ללובשו, עד שלא יתברר איסורו.
מאידך גיסא, גם המערכת הציבורית אינה מתייחסת לבעית השעטנז, באותה נחישות, כפי שאנחנו מכירים בשאר התחומים, ועובדה זו יוצרת את התחושה אצל הציבור, שהמצב הוא כנראה לא "כצעקתה".
בהמשך המאמר, נעמוד על גורמי האדישות בנושא השעטנז, והדרך לתיקונם, אך נקדים לברר את החומרא המיוחדת הקיימת באיסור שעטנז. שכמעט ואין דומה לה בשאר איסורי התורה, ועד כמה החובה עלינו להפריש את הציבור מאיסור חמור זה.
כתב הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים הכ"ט, וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה עכ"ל, וכ"פ בשו"ע יו"ד ש"ג ס"א, כדעת הרמב"ם, והרמ"א מוסיף בהג"ה, וי"א דאם היה הלובש שוגג אין צריך לומר לו בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו בשוגג עכ"ל. וזו דעת הרא"ש המובאת בטור.
פלוגתתם תלויה בגירסת הגמ' בברכות י"ט ע"ב, א"ר יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו, פושטן אפילו בשוק. זוהי גירסת הרא"ש, שהדין נאמר רק לאדם המוצא כלאים בבגדיו שלו, ולא במוצא כלאים על חבירו, ואילו הרמב"ם והשו"ע גורסים בגמ', המוצא כלאים בשוק, ואינם גורסים בבגדו, והיינו כשמצא על חבירו.
ובביאור יסוד פלוגתתם מבאר בנו"ב קמא או"ח ל"ה, שהרי בגמ' שם מבואר, כי מאי דאמרינן שאין כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה, הוא רק בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה, ולפי"ז כשמוצא כלאים על חבירו, הרי לגבי הלובש הוא בקום ועשה, אך הלובש הוא שוגג, וכאן ההלכה מתייחסת לחבירו אשר צריך להפרישו מן האיסור, ולגבי הרואה אם לא יפרישו, הוא עובר בשוא"ת, וזהו שורש פלוגתתם, שהרמב"ם ס"ל, שהיות ולגבי הלובש הוא בקו"ע, א"כ חיב הרואה להפרישו, ואין כבוד הבריות דוחה, ואילו הרא"ש ס"ל, שהיות ולגבי הרואה הוא בחינת שוא"ת א"כ כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בשוא"ת.
אך מה שכתב בנו"ב, שהלובש בעצמו עובר בקו"ע, ועל כן אינו נדחה מפני כבוד הבריות, צ"ע בזה, שהרי המעשה היה בשעת הלבישה, ואילו עתה כאשר לבוש בבגד אין כאן שום מעשה, ומדוע זה מיקרי שהלובש עובר בקו"ע.
ומצאתי שכבר דן בזה בשאגת אריה החדשות סימן י"ב, וז"ל, כיון דילפינן מלאחותו דשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות, והרי הכא כיון שכבר הוא מלובש בכלאים, אמאי פושטן אפי' בשוק, הרי אין כאן קום ועשה, דקום ועשה של כלאים אינו אלא בשעת לבישה שעושה מעשה בלבישתו, אבל המוצא כלאים בבגדו שכבר עומד ומלובש, וקום ועשה של שעת לבישה כבר חלף הלך לו, ועכשיו אפילו לא יפשיטנה מעליו, אינו אלא שוא"ת ואמאי אינו דוחה כבוד הבריות, ונ"ל דהיינו טעמא, כיון שתחילת הלבישה ע"י מעשה בא, ומשו"ה כל זמן שהוא עומד ומלובש בה חשבינן לו כעושה מעשה בידים והכל נגרר אחר תחילת הלבישה שהיתה ע"י מעשה, עכ"ל.
והנה אף שנתבאר בדבריו, מדוע אף הלובש שעטנז בשוגג, מיקרי עובר בקום ועשה, כי הכל נגרר אחר שעת הלבישה, אף על פי שהיא היתה בשוגג. אך תמוה לשיטת הרמב"ם והשו"ע, שגם הרואה את חבירו לבוש בכלאים בשוגג, היות וה"ז בקו"ע, קופץ וקורעו מעליו מיד, מדוע נתחדשה כאן הלכה של קופץ וקורע מעליו מיד, מבלי שהזהירו בדבורו קודם.
אמנם בדרך אמונה הביא שהרידב"ז והתפארת שמואל, כתבו שהרמב"ם איירי לאחר שהזהירו ואינו רוצה לפושטו במזיד, אך תמוה שהרי בשו"ע פוסק כהרמב"ם, שקופץ וקורע, ואף לא אחד מנו"כ השו"ע לא כתב שאיירי במזיד. ופשטות לשון הרמב"ם והשו"ע משמע שאיירי בכל גווני, ויש א"כ לבאר מהו החומר המיוחד באיסור שעטנז מכל שאר האיסורים.
והנראה בזה, שהרי ברור ופשוט שגם הלובש שעטנז מבלי שידע שיש שעטנז בבגדו, ושוגג הוא, עובר באיסורא דאורייתא, ומשום כך גם חייבים להפרישו, אך כאן נתחדש שלא זו בלבד, שחייבים להפריש גם מאיסור שבשוגג, אלא שיש גם חילול ה' בעבירה זו, שהרי שם בגמרא מבואר, שעל כן פושטו מעליו בשוק, גם אם הוא רבו, משום שבמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב. והנה ברמב"ם שם בה"ל כתב, הלובש כלאים או התכסה בו לוקה, היה לבוש בכלאים כל היום כולו, אינו לוקה אלא אחת, בד"א שהוא חיב אחת על כל היום, בשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט, והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו, הרי זה חיב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו עליה אף על פי שלא פשט. עכ"ל,
והנה יש לעיין מהו שיעור האיסור, בלובש שעטנז בשוגג, וכבר כתב הח"ח במחנה ישראל פרק יד, שכל רגע שמשהה על עצמו כלאים עובר בלאו, ומבואר מדבריו שבנוגע לאיסורא אין צורך בשיעור שהיה כדי לפושטו וללובשו, אלא בכל רגע ממש, וכ"כ בדרך אמונה, כלאים פ"י ס"ק קכ"ז. שכל רגע שלובשו עובר.
ופשוט הוא, שכל מה שנאמר בדברי הרמב"ם דלעיל, הוא לענין מלקות בלבד, אך בנוגע לאיסורא גרידא אינו ענין לשיעורים ולהתראה.
והנה בשו"ת רע"א סימן ח', הקשה לפי מה שנפסק בשו"ע שגם כאשר הלובש עצמו אינו יודע כלל שכלאים בבגדו, חיבין להפרישו ולפושטו, מדוע לא נימא שהלובש הוא בגדר של מתעסק בעלמא וממילא אין עליו שום איסור, ומוכיח מכאן רע"א, שמה שמיעטה תורה, מאשר חטא פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל, אלא דמיקרי עבירה בשוגג. ואף על פי שכל שוגג חיב חטאת, שוגג שהוא בבחינת מתעסק פטור מקרבן, אך הוא עדיין כעובר עבירה בשוגג., ולכן חיבים להפרישו.
אך רע"א מוסיף ואומר שאע"פ שהיסוד הוא נכון, אי אפשר להוכיחו מהלבוש בכלאים מבלי ידיעתו, משום שבלובש כלאים לא שייך כלל פטור מתעסק, שהרי המתעסק בחלבים ועריות חיב שכן נהנה, א"כ גם הלבוש בכלאים מיקרי שכן נהנה, וא"כ ליכא פטור מתעסק..
ולא זכיתי להבין דברי רע"א, שהרי לכאורה החילוק בין שוגג למתעסק הוא כך, שוגג מתכוין לעצם המעשה, אך אינו מודע לאיסורו, משא"כ מתעסק אינו מתכוין לעצם המעשה, ולכן בלובש כלאים מבלי ידיעתו, אף על פי שאינו מודע לאיסור שבבגדו, אך בהחלט מתכוין ורוצה את עצם הלבישה והנאתה, ובכאי גוונא לא שייכא לפטור מתעסק, ומצאתי שכן כתב במנחת ברוך סימן ט', שהמתכוין למעשה איסור וסבור שהוא חתיכה דהיתירא, אין ענינו למתעסק כלל. עכ"פ לכו"ע מבואר שבלובש שעטנז בלי ידיעתו, אין כאן פטור מתעסק,
לפי כ"ז אפשר לבאר את שיטת הרמב"ם והשו"ע, מדוע נאמרה בשעטנז ההלכה המיוחדת של קופץ וקורעו מעליו, מבלי שיזהירו קודם, מכיון שנתבאר שהלובשו עובר בכל רגע ללא שום שיעור של שהיה באיסור דאורייתא בקום ועשה, אף על פי שאינו יודע כלל מהאיסור, אם כן מיד כשרואה את חבירו לבוש בכלאים, אסור לו לשהות אפילו רגע, ואפילו לא להזהירו, מכיון שגם בזמן שמזהירו עובר באיסור דאורייתא בקום ועשה, ויש לקורעו מעליו מיד ללא שום שהיה כל שהיא..
בנוסף למה שביררנו על החומרא המיוחדת בלבישת שעטנז, שעובר על כל רגע באיסור דאורייתא גם בשוגג, והרי הוא בבחינת מחלל ה' בקום ועשה, יש כאן חומר נוסף לפי מש"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בכלאים פ"ט מ"ח, לא תלבש שעטנז ר"ש בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים, ופי' הרמב"ם, נלוז ומליז, הוא נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקדוש ברוך הוא ממנו, לעברו מצוות שציוה הקדוש ברוך הוא, בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו וזה עוון גדול עכ"ל. מבואר בדברי הרמב"ם שהחומרא המיוחדת היא בכך, שאיו בלבישת שעטנז שום תאוה, ואין כאן את הבחינה של לתאבון,
למסקנא נתבאר לן שהלובש שעטנז בלי ידיעתו א. עובר באיסור דאורייתא בכל רגע ללא שום שיעור של שהיה. ב. הוא נקרא עובר בקום ועשה ג. חיבים להפרישו מיד ללא שיהוי. ד. איסורו אינו נדחה מפני כבוד הבריות. ה. גם עליו נאמר שבמקום שיש חילול ה אין חולקין כבוד לרב. ו. אין בו פטור מתעסק. ז. שאין זו עבירה לתיאבון.
לאחר שנתברר לן חומרת האיסור, עלינו לעמוד על גורמי האדישות בנושא, שהיא בודאי אינה נובעת מזלזול בעצם איסור שעטנז וחומרתו, אלא מכמה גורמים כדלהלן, התחושה הרווחת בציבור, שאחוז השעטנז הוא נמוך מאד, וממילא אין לחשוש בדרך כלל,
כדי לערער הנחה מוטעית זו, נציין את אחוזי השעטנז, כפי שנמסרו ע"י הועדה הציבורית לעניני שעטנז, במזרח אירופה תשעים אחוז, אוסטרליה ודרום אפריקה שמונים אחוז, מערב אירופה ששים אחוז, ארה"ב ארבעים אחוז, ארץ ישראל עשרים אחוז. כמובן שאין הכונה, שבכל בגד המיוצר בארץ, יש עשרים אחוז סיכוי שיש בו שעטנז, כי יש בגדים בלתי מורכבים כלל, שאין בהם כל חשש של שעטנז, אלא שבכלל הבגדים המיוצרים בארץ יש כעשרים אחוז של שעטנז, והיות וחלק גדול מן הבגדים הנמכרים בארץ, מקורם מתוצרת חוץ, ובחלק גדול מתוצרת חוץ, קשה גם לדעת מנין הגיעו הבגדים, משום שכל יצרן ויבואן מדביק תוויות כרצון איש ואיש, מובן אם כן שכל האדישות בטעות יסודה,
הרבה טועים גם, משום שהם סומכים על התווית המפרטת את מרכיבי הבגד, אך יש שני מכשולים שהציבור לא מודע להם, ראשית, ע"פ חוק, כל מרכיב שהוא פחות מחמשה אחוז אין חובה לציינו, והרי הדין הוא, שהאופן היחיד שמועיל ביטול ברוב בשעטנז, הוא רק באופן שנתערבו בשעת טויית החוטים, וגם זה מועיל לרוב הפוסקים, רק כאשר נתערבו ברוב של מין אחר לגמרי, אך כל שנתערב לאחר הטויה, אפילו חוט אחד אוסר את כל הבגד. מכשול נוסף, הם התוספות הקיימות בבגדים, כגון התפירות החיבורים הכיסים והכריות וכדומה, שאינם מפורטים בכלל ע"ג התווית. אשר בהם ישנם עיקר החששות.
טעות נוספת נובעת מהעובדה, שהיבואן או המוכר, הנם אנשים שומרי תורה ומצוות אשר יש להם נאמנות שלא יכשילו בשעטנז, כבר בררנו במקו"א, שאין הדבר פשוט שיש לסוחרים נאמנות, אך גם אם נקבל שיש להם נאמנות, הבעיה העיקרית שהשעטנז הוא אחד הנושאים, שרק מומחה מובהק ביותר יודע להבחין בשעטנז, ורק נציין, שבארץ יש קבוצה מצומצמת ביותר, של מומחים, שאפשר לסמוך עליהם בנושא השעטנז, וזולתם אין אף אחד שיכול להבחין בשעטנז באופן מוסמך, ודי אם נציין, שבכל חליפה יש לבדוק עד חמישים ושתים מקומות שבהם יכול להסתתר השעטנז. וממילא פשוט גם, שהסברא של אומן לא מרע לאומנתיה, אינה שייכת לכאן, משום שהאומן עצמו אינו יודע בין ימינו לשמאלו.
וישנו מכשול נוסף, כאשר המוכר, גם אם הוא חרדי, מוסר לקונים שבדקו מדגם מתוך הבגדים ונמצאו נקיים משעטנז, וממילא מקצתו מוכיח על כולו, אך כפי שנמסר ע"י המעבדות המוסמכות, קשה מאד לסמוך על עובדה זו.
אך ישנו מכשול חמור מזה, כאשר סוחרים מצמידים תווית שהבגד נקי משעטנז, כאשר המשמעות היחידה שיש לתווית זו, שהיא מעידה אך ורק על העובדה שמישהו הצמיד אותה ותו לא. וגם אם ישנו גוף מסוים שמזדהה מעל התווית, יש לדעת, שמעט מאד מעבדות, מאושרות ע"י ביה"ד הארצי לעניני שעטנז.
אך הגורם העיקרי לרפיון הקיים בנושא, נובע מכך, שבעוד שבמזון אין כל טרחה לקנות בהכשר מהודר, הרי שבנוגע לקניית בגדים, המצב הוא בכי רע, כדי להמחיש את חומרת הבעיה, נציין רק, כי בארץ קיימות מספר מצומצם של מעבדות ציבוריות לבדיקת שעטנז, לציבור החרדים על דבר ה', המונה מאות אלפים כ"י, והיות וכמות המעבדות לבדיקת שעטנז, העומדות לרשות הציבור, אינן מספיקות כלל וכלל, עובדה זו גורמת באופן ישיר לחיפוש היתירים וקולות, ובלבד שלא יצטרכו למסור את הבגדים לבדיקה.
עובדה זו, אף היא גורמת לתחושה הרווחת בקרב הציבור, שהמצב הוא כנראה די טוב, והבעיה היא די שולית, שאילולא כך, הרי בוודאי שהמערכת הציבורית היתה דואגת למסד את נושא בדיקת השעטנז כשם שמיסדו את מערכת הפיקוח על כשרות המזון.
ואולי אפשר להוסיף נימוק נוסף לאדישות הקיימת בנושא חמור זה, שהרי מבואר בקדמונים וכ"כ הריקאנטי ויקרא י"ט, שמצא לחכמי הקבלה, שביארו כי שורש המלה שעטנז, הוא שט"ן ע"ז, וכ"כ הנו"ב בדרושי הצל"ח שאותיותיו שטן עז מעידין על גודל עונשו, וידוע שכל המקודש יותר חרב יותר, כי השטן פועל ביתר ע"ז להכשיל בענין זה, מכיוון שעל כל רגע ורגע עוברים באיסור דאורייתא ר"ל, וכפי ששמעתי ממרן המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, שביותר משתדל היצר להחטיא בעבירות כאלו, שעוברים עליהם, באופן הדומה לבית חרושת, המייצר ללא הפסק עבירות ללא מספר ר"ל.
אי לכך עלינו לטכס עצה כיצד להחדיר בקרב הציבור את ההתיחסות הנכונה לבעית השעטנז, וכיצד להערך מבחינה ציבורית למציאת פתרונות לבעיה זו על הצד הטוב ביותר. לשם כך חיבים ליצור אוירה ציבורית, שכשם שאין קונים שום מצרך מזון ללא הכשר מוסמך ואמין, כך אין לקנות בגדים ללא הכשר מוסמך, וככל שהציבור יעמוד על דרישה זו בתוקף, היצרנים יאלצו, שלא לייצר או לשווק שום בגד ללא הכשר מוסמך.
כמובן שכדי למלאות את דרישת הציבור, יצטרכו לפתוח מעבדות רבות נוספות, ויהיו חייבים להגדיל באופן משמעותי את כמות המומחים שיהיו מוסמכים ואמינים. אך ברור שהמערכת הציבורית של החרדים על דבר ה', מסוגלת ויכולה וחיבת להערך למצב זה.
ואף על פי שמצב זה יגרום גם לכך שכל מיני גופים בלתי אחראיים מספיק, יתחילו גם הם להנפיק הכשרים לבגדים, אך כשם שבנושא כשרות המזון, ציבור היראים ובני התורה, יודעים להבחין בין כלאי אילן לתכלת, ואינם סומכים אלא על הכשר המקובל על גדולי ישראל, כך יהיה גם, בנוגע לכשרות הבגדים אשר מצריך מומחיות וידיעה ברמה הגבוהה ביותר.
אין ספק שציבור החרדים על דבר ה' המדקדקים בקלה כבחמורה, יכירו טובה מרובה, לכל מערכת כשרות מוסמכת מהודרת ומקובלת, שיקחו את היוזמה לידם, וביחד עם בית הדין הארצי לעניני שעטנז, הפועל רבות בנושא זה בצורה אחראית, יחוללו את המהפכה המתחייבת והמתבקשת בנושא כשרות הבגדים, ויקימו מערכת פיקוח מדוקדקת ומהודרת כראוי וכיאות לציבור המדקדקים בהלכה בקלה כבחמורה.
ולפי מש"כ לעיל בשם הרמב"ם, שהזלזול באיסור שעטנז, גורם להרחקת רחמי הקדוש ברוך הוא ח"ו, ולא זו בלבד אלא שהלובש שעטנז, אין תפילתו נשמעת ר"ל, כמוש"כ הנו"ב בדרושי הצל"ח דרוש ח', הרי בוודאי שמדה טובה מרובה, וההתעוררות להתחזק בשמירת איסור זה, בכוחה לפתוח שערי שמים לתפילתינו, ויהיו נא אמרנו לרצון לפני אדון כל.
