היכן מעורבת הירא"ש בבירור הלכה

[כהנא דמסייע]

בגמרא סנהדרין (קו:) איתא א"ר ד' מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ולא איפשט להו חד. אמר רבא רבותא למיבעי בעי וכו', אלא הקב"ה ליבא בעי, דכתיב וה' יראה ללבב". ופירש הרמ"ה את הענין "דואג ואחיתופל אע"פ שהיו מפלפלין בתורה משאר בני אדם הואיל ולא היה לבן שלם עם המקום אין להם מעלה יתירה בזה".​

ועוד איתא התם "אמר רב משרשיא דואג ואחיתופל לא הוו סברי שמעתתא (ובזה תלה את קלקולם), מתקיף לה מר זוטרא מאן דכתיב ביה איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים ואת אמר לא הוו סברי שמעתא, אלא דלא הוה סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא דכתיב סוד ה' ליראיו".

מדברי הגמרא הללו אנו רואים דבכדי שלא יהא אדם כדואג ואחיתופל בעינן תרתי לטיבותא א) סביר בשמעתתא. ב) אע"פ שיהיה בעל סברא ישרה אם אין בו יראת שמים לא יגיע למסקנא אמיתית (וע"ע בגמ' חגיגה טו: אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא (נשען על הבריח) וקא בכי, א"ל שיננא מאי קא בכית" וכו', ע"ש).

"אם אין יראה אין חכמה" – אם לא מחשבים ישירות על בורא עולם וכוספים מתוך יראתו לידע רצונו – הרי שניגשים ללימוד באופן מוטעה לגמרי, כי לא מחפשים בלימוד "לדעת את ה'" וכיצד יגיע לאמת כשאינו מחפש את האמת?

הרי שבתורה יהיו ידיעותיו של הלומד בלי יראה עמומות ובלתי פסוקות – דבר ברור – לא יצא ללומד בלי יראה, הוא יוכל לומר הרבה "וורטים" אבל בהירות והכרעת הדעת לא יהיה לו, או שמא גרוע מכך יהיה כאותו תלמיד המטהר את השרץ בק"נ טעמים - וסובר כן להלכה, הרי שכל תורתו של זה טעות גדולה ואין לה שם של "תורה" כלל!

בלימוד על דרך היראה מתחקים על שרשי האמת במסירות נפש – כי ישנה מטרה נעלה וקדושה בלימוד "לדעת רצונו" של מלך מלכי המלכים, ויותר מזה "לקיים רצונו",

 

[כהנא דמסייע]

ועל דרך זה מפרש רבינו יונה את גדר "הלומד על מנת לעשות" ש"רצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן, ולנהוג עצמו על פי האמת". הלומד ע"מ לעשות אינו מסתפק בלימוד מקופיא אלא טורח ויגע יגיעה אחר יגיעה לעמוד על שורש הדברים, להבין את הדברים עד סוף עומקן, ולהגיע לכל היקפן של דברים – ובזה תהא דעתו נוחה שהגיע אל האמת, זה ביאור הכתוב "נרדפה לדעת את ה'", אדם שיודע ומבורר אצלו כשמש שעוסק הוא ברצון ה' ממש אין עצלות ורפיון שיעצרוהו – עד שיעמוד על האמת לאמיתה – כפי שקבלה נשמתו בסיני מאת הקב"ה.

 

[כהנא דמסייע]

כמו כן יראת ה' טהורה מבטלת את הנגיעות של הרצון לילך אחר התאוה, ולבטל רצונו מפני רצון הבורא, ובגמרא מסכת חולין (מד ע''ב) "אמר רב חסדא איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו. דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא, כל מי שקורא ושונה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים, עליו הכתוב אומר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", רב זביד אמר זוכה ונוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".

וכתב מרן הבן איש חי זצוק''ל (בניהו בן יהוידע שם) לפרש "כיון דרואה טריפה לעצמו, דהיינו שהיה יכול למצוא לה היתר ע"פ איזה טעם של חריפות, והוא לא עשה חריפות של הבל להתיר, אלא הלך בדרך ישר למצוא טעם לאסור והטריף, א"כ זה מוכח שהוא לומד תורה לשמה".

 

[כהנא דמסייע]

ומלבד זה הכרעת הלב תלויה בזה ש''ה' עמו'' שמרגיש בעת הלימוד וההכרעה כעומד לפני ה', ובזה מגיע אל האמת. ויעו' בספר אמונה ובטחון למרן החזו"א זצ"ל שביאר ענין זה "וכל שלא קנה שלימות היראה אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו לא יזכה לתורה שלימה, רק כל דרכו חתחתים נפתולים ועיקשות, וכמו שאמרו דלא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואור הפנימי המתלוה עם אור השכל לישר את כל ההדורים ולחדור אל נקודת האמת העדינה היא יראת ד' טהורה, ומי שחסר את היראה הוא חדול הרגש של עדינות הנפש וחסר טעם של זיו החכמה בת השמים, שכלו נעדר כח המבחין בין שקר לאמת וחכמתו נכזבה בכל פנותיה: ועל זה נאמר ראשית חכמה יראת ד', שהיראה היא עומק הלב להבחין במתיקות זיו החכמה ונעימות התבונה. ובכל עיון של סוגית ההלכה משתתפת היראה להתמזג עם הדעת והתבונה, לשפשפה, ולצחצחה, להביט נכוחה, לאהוב מישרים ואורות מגולות, ולהטש מעקשים ואמרי נלוז". הרי שבד בבד עם הלימוד מתמזגת היראה ובה תלויה נקודת ההכרעה בלימוד.

 

[כהנא דמסייע]

ומלבד זה ללא היראה יכול האדם לעקם המישור, ולא להודות בטעות מפני כבודו, וכל העולה אצלו במושכל ראשון ויוצא מפיו אינו מוכן לחזור בו גם אם יביאו לו ראיות ברורות. וכיו''ב כתב בס' אור ישראל (עמ' עד) "וכה אמר אדמו״ר [הגאון ר' ישראל סלנטר זי''ע] זצוק״ל, מי לנו גדול ממו״ר הגאון החסיד רשכבה״ג מרנא צבי הירש ברודא זצוק״ל הגאבד״ק סאלאנט, ולפעמים היה פוסק שאלה בהלכות טריפות על תרנגולת, והשואל שב לביתו עם השאלה, אם אח״כ היה נ״ל איזה פקפוק בהוראתו, היה מצוה להביא לפניו השאלה בחזרה לעיין בה שנית. אכן בלא יראת ד׳ ושלימות המדות, יוכל להיות נאחז בסבך כמה קלקולים ומכשולים, כי כמה נגיעות מדרכי המדות יוכלו לפעמים לשחד את שכלו ולהטותו עקלקלות, ואם לפעמים ישגה בהוראה יבוש מלחזור בו, ויתאמץ להחזיק את דבריו, ולכוף את ההר כגיגית על הוראתו, ולפעמים גם אם יוציא מפיו בלבד, יתאמץ להחזיק את דבריו, מבלי להודות על האמת. וכל זה הוא עון גדול, כי הנה התורה כולה היא של הקב״ה, וכל העמל שיעמול האדם לפסוק איזה דין ומשפט, או להבין ולהשכיל באיזה הלכה, הוא רק לידע ולהשכיל להשיג רצון ד׳ ית״ש בדרכי תורתו, כי כל התורה הוא חכמתו ורצונו ית״ש, אולם אם איזה נגיעה תוליך אותו שולל, וירצה להתעות את שכלו להטות אותו לחפצו, לפסוק איזה דין, או לפרש איזה הלכה עפ״י דעתו ורצונו, אף כי לבו יודע כי האמת אינו כן, הרי הוא בודה תורה חדשה משכלו, והוא הירוס יסודי הדת ר״ל, ואין להאריך בזה כמובן. וכן בלא יראת ד׳ ושלימות המדות, יבוש להתישב לפעמים עם זולתו באיזה דין והוראה, ולפעמים אף עם מי שגדול ממנו, וכן יתעצל לפעמים מלהיות מתון בדין ולטרוח להעמיק עד שיהיה ברור לו הדבר. כללו של דבר כי למלאת התכלית של ידיעת התורה, והוא לידע הלכה ברורה להורות לעצמו ולאחרים, ע״ז מוכרח שיהיה יראת ד׳ אוצרו, ובל״ז יוכל לבא לידי כמה קלקולים ומכשולים רבים, ולהחריב עולם מלא״. עכ״ד. ועל מרן הגרא''מ שך זצוק''ל מסופר (פניני הרב שך להגרמ''מ שולזינגר זצ''ל עמ' קנט) שבשיעור כללי הקשה על השיעור בחור [לימים הגאון המפורסם ר' נסים טולידנו ראש ישיבת ״שארית יוסף״ בבאר יעקב זצוק''ל] והתנצח והתפלפל עד שראש הישיבה חשב חשב, ולבסוף הושיט את ידו לצדדים, וסגר את הגמרא. כמה יראת ה' טהורה נדרשת בכדי לחזור משיעור לפני מאות תלמידים ע''י פרכא של אחד הבחורים, ובודאי שיכל לעמוד על דבריו בתירוץ כלשהו, אמנם "תורת אמת הייתה בפיהו".