קידושין בסוגייא דנתן הוא ואמרה היא

[משכיות כסף]

[ממו"ר הגרח"י שרייבר שליט"א]

ת"ר האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו' אבל היא שנתנה וכו' מתקיף לה ר"פ וכו' ופרש"י נתן הוא דמי לכי יקח איש אמרה היא דמי לכי תלקח,

וברשב"א הקשה עליו ופי' דכי יקח משמע כל ליקוחין שיש לך בה והנה לפו"ר נראה דדין אמירה הוה דכל קובע מקח דין הוא שיפרש מעשה דיליה או משום גמ"ד או משום דברים שבלב אך מי שקובע המקח עליו מוטל לדבר ודע דהר"ן בנדרים דף ל' כתב גבי הא דאמרה היא דלא מהני משום דכי תלקח אשה לאיש דהיינו דמכנסת עצמה לרשותו ומוכח דהאמירה הוא לכל מי שקובע החלות ולפי"ד כאשר נאמר בל"ק נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא לא יבואר כמשמעותו דמה לנו ולנתינה דזה וודאי דלוקח עושה מדיני המקח אלא דאפ"ל כהל"ב דכאשר אמרה היא פירשה את מעשיו לכך יביאו נתנה היא דהתם וודאי אינה מקודשת והנה בסוגיית הגמ' לקמן דף ט' הא לא דמי האי שטרא לשר זביני פי' התוס' הרא"ש דמקשי' מ"ש שטר מקח משטר קידושין וע"ז אמרי' ענינא דקרא דכי יקח דהבעל עושה והא דמקשינן שדות בכסף יקנו הקשה בתוס' הרא"ש דהא בכסף וודאי דלוקח עביד מעשה ועיי"ש אבל הרמב"ן ורש"י פי' דקושיית הגמ' הא לא דמי האי שטרא לשטר זביני הוא מנלן דהאי שטר זוכה וענינו הוא דבמקח אית בהו תרי חדא מעשה המקח דזאת עביד לוקח ואיתנהו בכסף דווקא ואית בהו מעשה קביעת המקח ובזה יתכן דהמוכר יקביע המקח או"ד הלוקח מענינא דקרא וע"ז תירצו ענינא דקרא כי יקח דהבעל עושה מעשה הקידושין וקביעתו וממילא גם יאמר וגם יכתוב השטר וכאשר הקשו משדות בכסף יקנו פי' דבכסף נמי מצינן דלוקח אומר שדך קנויה לי וא"כ בשטר נמי דהנדון יהא אי קנויה או מכורה וכאשר יסתפקו הכא אי בעי אמירה פי' רמב"ן המפרשת נתינתו היא אם לאו ונוכל לספק זה גם במכר לכאו' אבל רש"י אשר פי' כאן דספיקת הגמ' בדינא דכי תלקח צ"ב ונ"ל דרש"י לשיטתיה דכסף עביד אישות דאז וודאי נותן הכסף הוא קובע המקח דהא נתן בגופה של אישות משא"כ במו"מ דכסף משתלם עבור הקרקע דהתם וודאי שייך בו תרתי או קנויה או מכורה ועוד צ"ת

והנה הר"ן במכילתין פי' דספיקת הגמ' בנתן הוא ואמרה היא דכיון דפסקי' כר"י דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה א"כ אמירה דידה יהני מדינא דסוקין ואם כפי"ד בנדרים מה איכפת לן בעסוקין הא בעי אמירה דידיה מדיני המקח ועוד צ"ב דפלוגתא דרב"י ורבי יהודה אי מהני עסוקין איתא במס' מע"ש והתם איתא גבי הפודה מע"ש ולא קרא עליו שם ר"י אומר דיו ורבי יהודה אומר צריך לפרש ודייק התם התוספות יו"ט מדברי הרמב"ם דמיירי אפי' בלא עסוקין אמנם דהר"ש פי' התם דמיירי בעסוקין אך דברי הרמב"ם צ"ב והנה הריטב"א לקמן דף מא' ע"ב גבי הא דתרומה איתא במחשבה הקשה ואע"ג דקיי"ל בקידושין דהיה מדבר עמה מהנהי התם חשיבי כדיבור ואם כנים אנו מה העלה בקושייתו דהא מדבר עמה פי' למה נתינתו ועוד דבנדרים דף ו' ע"ב איתא בעי ר"פ יש ידות לקידושין או אין ידות לקידושין בדאמר לאשה הרי את מקודשת לי ואת מי אמרי' ואת מקודשת או"ד ואת חזאי קא"ל ויש שפירשו הגמ' דהנדון בגמ"ד האם כאשר אמר ואת גמרה דעתיה או לא אך בתוס' שם הקשו דנימא או דילמא לא ומה הקשו הא וודאי דיהני דהא גמ"ד ע"כ דלא זהו הנדון דהתם

וע"כ נ"ל דבכל הקנינים מה שפועל המקח הוא האדם דאף דנצרכים למעשה אין המעשה פועל כלום בחלות המקח אלא האדם ע"י המעשה ואפי' במשיכה והגבהה [ ואף לסוברים דהמעשה נצרך לעצמות הקנין אי"ז אלא מעשה דהאדם] ולא שנתנו כח למעשה לפעול המקח דהנה בהפקר דמהני אמירה אי"ז דאמירה הוה במקום מעשה אלא הוה במקום מחשבה דזהו האדם דבמה יפעל המקח אם לא דיברו ביניהם ולא רק במקח הוא כן אלא גם בהפקר עצמו דצריך לפרוס מחשבתו ולא דצריך אמירה אלא דיבור כדי לגלות מה בדעתו וכאשר אמרו דמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה יהני הוא משום דיש גם ביטוי דביטא מה בדעתו והוא מדבר עמה דמעשה זה מוכיח הוא על נתינתו​