היתר גילוי "שתי אצבעות" מכיסוי הראש (מפוצל)

[משיב כהלכה]

במה שהבאתי פה לא כתב שום לשון כזאת, ומשמע דזה לכתחילה. (בפרט שזה משנה אחרונה הגליונות)

בגיליונות הביא אגרות משה, ואז כבר לא היה לבדו בהיתר זה. אבל כאשר הסתמך רק על מהר"ם אלשקר, כתב בלשון דיעבד הנ"ל ודו"ק.

 

[מקור נאמן]

אינך אלא מחזק את דבריי, אבל אתה טועה מבחינה עובדתית.

אולי בשנת תר"ס לא היו מצויות פאות בירושלים, כמבואר מהמעשה המפורסם בר' איצלה בלאזר (שנפטר בתרס"ז), אבל אשתו כבר חבשה פאה בירושלים, ולאט לאט התחיל להתפשט המנהג שם

כתבתי לפני מאה שנה לא היו פיאות מצויות בירושלים. ואתה הבאת שידוע על אשה אחת לפני מאה ועשרים שנה שלבשה פאה, ומסתמא זה התפשט אח"כ. אז אני טועה מבחינה עובדתית. יפה. אתה ממש מבסס את דבריך.

 

[מקור נאמן]

והגר"ע כתב את תשובתו ביביע אומר בשנת תשכ"ד, 60-70 שנה לאחר מכן, ואז כבר נפוצו הפאות בירושלים ובכל העולם.

מה זה משנה באיזה שנה כתב את התשובה. זו לא היתה דעתו לפני כן?

 

[אסקופה הנדרסת לרגלי גדו"י]

הרב @משיב כהלכה אתה רוצה להמשיך בסיפורים תמשיך...
דעת מרן זצוק"ל ברורה כשמש בצהריים.

הצג קובץ מצורף 6019

"ואני מזהיר שלא יגלו יותר משתי אצבעות".

ייש"כ
אבהיר שכוונתי בהבאת הנ"ל היה שהגרע"י השתמט מלענות ולא רצה להורות היתר ברור, ותול"מ

 

[משיב כהלכה]

בגלל שיש כאלה שחולקים על המהר"ם אלשקר הוא הביא עוד פוסקים שסוברים כן.

הם מהאחרונים שבאו הרבה אחריו (שניהם חיו ב180 השנים האחרונות) ולא משתווים אליו. המהר"ם אלשקר חי לפני 500 שנה. בוודאי שאפשר לסמוך עליו במקום שיש מנהג, לגבי שיער שחוץ לצמתה שהוא מנהג מימות חז"ל והראשונים.

 

[משיב כהלכה]

מה זה משנה באיזה שנה כתב את התשובה. זו לא היתה דעתו לפני כן?

זה משנה, כי במציאות שבה הוא כתב את התשובה, פאה כבר היתה מנהג נפוץ אצל נשים כשרות. ולכן מוכרח לומר כדכתבתי, שההשפעה עליו היתה מצד אמו ובנות משפחתו שכך הורגל מקטנות.

 

[משיב כהלכה]

מהכתב יד משמע מפורש שכך דעתו ורק "מצרף" שכך דעת הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל.
מהעדות לעיל שהובאה (בע"פ) זה גם לא סותר מהי דעתו של מרן זצוק"ל בנושא.

אכן.

אבל הגר"מ פיינשטיין הוא גדול הפוסקים בדור האחרון, ולא סתם עוד אחד שהוא מזכיר בדרך אגב. ומהתשובה בע"פ רואים שהוא סמך עליו סמיכא מעליא.

 

[משיב כהלכה]

פשוט סברא לא נכונה בעליל...
גם אם נאמר ש"נסמך" על הרב פיינשטיין זצוק"ל (מה שמבואר להדיא לא כך) וכי בגלל זה זה "דעת יחיד"!?

למעשה לא צריך להגיע לזה, כתבתי רק לרבותא דמילתא. אבל גם אם תמנה את הגר"מ פיינשטיין, הגר"ע יוסף, איש מצליח, והרב משה לוי, עדיין זו דעת יחיד מול כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שאף אחד מהם לא הקל בזה.

ולדוגמא, גם בדין כיסוי הראש יש שבעה פוסקים ומכללם אחד הראשונים (תרומת הדשן) שאין זה אלא מדרבנן, וא"כ יהיה תלוי במנהג ויהיה אפשר להקל במקום שנהגו לפרוע הראש כמו שהתפשט בכל העולם במאה האחרונה. אבל אף אחד לא סמך עליהם כי הם מוגדרים דעת יחיד.

 

[משיב כהלכה]

מעולם לא אמרתי שהוא מהמתירים, הכוונה ש"הגדולי אחרונים" שהתירו דיבו רק על סוג פאה מסויימת, אין הכוונה על רבנים מדור האחרון. וזה פשוט.

רובם ככולם לא סייגו דבריהם לפאות מסויימות, וחלק מהם אף כתבו במפורש שאין הגבלה לאורך ורוחב הפאה (כמו הגר"ע הילדסהיימר).

ובוודאי שאין בדבריהם אפילו רמז שהפאה צריכה להיות אסופה או קלועה.

כל ההגבלות על פאות - מקורם בפשקווילים ותקנונים שלא שווים לצור ע"פ צלוחית. אליבא דהלכתא יש רק גדר אחד שהובא בפוסקים - שהפאה לא תהיה בולטת וחריגה ביחס למנהג המקום. וזה כמובן משתנה בהתאם למנהג, כי אין חפצא דאיסורא באורך מסויים.

כך גם במטפחת, אם אשה תלבש הר על הראש ותיראה כטבחית, זה חריג ואסור, וכאשר מתפשט המנהג אין בזה פסול.

 

[משיב כהלכה]

כתבתי לפני מאה שנה לא היו פיאות מצויית בירושלים. ואתה הבאת שידוע על אשה אחת לפני מאה ועשרים שנה שלבשה פאה, ומסתמא זה התפשט אח"כ. אז אני טועה מבחינה עובדתית. יפה. אתה ממש מבסס את דבריך.

כבר בשנת תר"ס היו פאות בירושלים, וזה מוכח. משמעות הדבר שבכל המאה שנים האחרונות היו פאות בירושלים.

מתי התפשט בכל העיר, אי אפשר לקבוע במדוייק, אבל בזמן כתיבת התשובה ביביע אומר היו נפוצות פאות בירושלים בשופי.

וראיה פשוטה לזה - שו"ת דובב מישרים להגאון מטשעבין נדפס בשנת תרצ"ז, וכבר אז נוקט בפשטות שפאה נכרית היא מנהג נשים כשרות.

כמו כן שו"ת משפטי עוזיאל נדפס לפני 70 שנה, והוא כותב בפשטות שכיסוי ראש זה (פאה) נעשה מנהג הכל.

מסתמא אם אעבור על הספרים אמצא עוד הרבה ראיות כהנה וכהנה.

 

[מקור נאמן]

רובם ככולם לא סייגו דבריהם לפאות מסויימות, וחלק מהם אף כתבו במפורש שאין הגבלה לאורך ורוחב הפאה (כמו הגר"ע הילדסהיימר).

ובוודאי שאין בדבריהם אפילו רמז שהפאה צריכה להיות אסופה או קלועה.

אני רואה שאתה חזור על טענה זו בכל מיני נידונים - שכל הפסוקים לא כתבו או חילקו כמו פלוני אז כולם חולקים עליו.
אולי, ואני רק מציע, שזה לא טענה, והראיה שתמיד יש לך את הקושיא הזו על גדולי הפוסקים.
אולי, אולי, אני לא יודע, הם מבינים יותר ממך מתי אפשר להגיד סברות וחילוקים שלא כתבו הפוסקים שלפניהם

 

[מקור נאמן]

כבר בשנת תר"ס היו פאות בירושלים, וזה מוכח. משמעות הדבר שבכל המאה שנים האחרונות היו פאות בירושלים.

מתי התפשט בכל העיר, אי אפשר לקבוע במדוייק, אבל בזמן כתיבת התשובה ביביע אומר היו נפוצות פאות בירושלים בשופי.

וראיה פשוטה לזה - שו"ת דובב מישרים להגאון מטשעבין נדפס בשנת תרצ"ז, וכבר אז נוקט בפשטות שפאה נכרית היא מנהג נשים כשרות.

כמו כן שו"ת משפטי עוזיאל נדפס לפני 70 שנה, והוא כותב בפשטות שכיסוי ראש זה (פאה) נעשה מנהג הכל.

מסתמא אם אעבור על הספרים אמצא עוד הרבה ראיות כהנה וכהנה.

אוקי. לחזור עוד הפעם, כתבתי שלפני מאה שנה לא היה נפוץ בירושלים, והבאת ב' מקורות שלפני 70 - 80 זה כבר התפשט. נראה כמו שכתבתי...

 

[משיב כהלכה]

לפני מאה שנה לא היה נפוץ בירושלים

אין נפק"מ. לפני מאה שנה הגר"ע יוסף היה בקושי בן 4. תשובתו נכתבה לפני 60 שנה.

 

[משיב כהלכה]

אני רואה שאתה חזור על טענה זו בכל מיני נידונים - שכל הפסוקים לא כתבו או חילקו כמו פלוני אז כולם חולקים עליו.
אולי, ואני רק מציע, שזה לא טענה, והראיה שתמיד יש לך את הקושיא הזו על גדולי הפוסקים.
אולי, אולי, אני לא יודע, הם מבינים יותר ממך מתי אפשר להגיד סברות וחילוקים שלא כתבו הפוסקים שלפניהם

אתה מדמה מילתא למילתא בלי שום קשר.

זה ברור ופשוט שאם רב פלוני ממציא היתר או איסור, ועד אותו יום לא כתב בזה אף ראשון או אחרון, אז כל הקודמים לו אינם מסכימים איתו (דא"כ היו גם הם כותבים כהמצאתו).

קל וחומר אם כתבו במפורש נגד זה.

 

[מקור נאמן]

אתה מדמה מילתא למילתא בלי שום קשר.

זה ברור ופשוט שאם רב פלוני ממציא היתר או איסור, ועד אותו יום לא כתב בזה אף ראשון או אחרון, אז כל הקודמים לו אינם מסכימים איתו (דא"כ היו גם הם כותבים כהמצאתו).

זה לא ברור ופשוט כלל וכלל

 

[משיב כהלכה]

מצורף דברי הגר"מ לוי זצ"ל בשו"ת תפלה למשה שהרחיב בזה...

הרב משה לוי פתח דבריו ברמ"א, רשב"א, ראב"ד, ב"י, מג"א, מהר"ם אלשקר, הביא הוכחות שמדובר ברה"ר. לאחר מכן סיים דבריו באופן תמוה שמדובר בבית, מדיוק לשונו שכתב "בתוך ביתה". לאחר מכן העיר על עצמו הערה מתבקשת - כיצד מהר"ם אלשקר לא הביא ראיה מכל הראשונים המתירים גילוי ראש בבית ובחצר, ולא רק שיער שחוץ לצמתה... ונשאר בצ"ע, ומזה גם בא להעיר על המג"א, ותירץ שלא ראה את מהר"ם אלשקר במקורו...

אבל הדברים מאוד פשוטים, ובתשובת מהר"ם אלשקר הביא ראיה מדברי הגמ' "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא רב אמר בת צדעא... ופירש בעל הערוך ז"ל דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה, זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתיפו, ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שער הצדעים יורד על פניה, והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר". ומוכח מדבריו שמדבר על מנהג הנשים ברשות הרבים שכל אחד יכול לראות בעיניו, מנהג הקיים מזמן הגמ' ולא רק בדבר שעושה האשה בביתה פנימה.

ומה שכתב "בואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה", כוונתו לספר הזוהר שהזכיר קודם לכן, שיש המחמירים כדברי הזוהר לאסור את גילוי השיער הזה אפילו בתוך הבית, ועל זה כתב "מעתה לפי דרכם שער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שער, ואי משום דדרכן להיות מגולין האי נמי דרכו להיות מגולה". וגם מסוף דבריו מוכח בפשטות שמדבר על שיער הרגיל להיות גלוי ברשות הרבים, שהרי משווה אותו לפניה ידיה ורגליה המגולים ברשות הרבים.

ועכ"פ כל הנדון הזה הוא אינו קשור כלל לגילוי הראש עצמו, וכל המקורות שהביא עד כה - כולם כאחד מדברים על שיער שחוץ לצמתה, דהיינו היוצא מחוץ לכיסוי, ולא על גילוי הראש.

לאחר מכן כתב על דברי המעשה רקח שדייק מהרמב"ם שגם אם אינה פרועת ראש לגמרי, אלא מגלה מקצת ראשה, תצא בלא כתובה, וכתב שאין זה מוכרח.

ואדרבה דבריו אינם מוכרחים, דפשטות לשון הרמב"ם והשו"ע שתכסה כל ראשה, ומנין להמציא שמקצת ראשה גלוי יהיה טוב להלכה. וכי אם היה מקצתו מגולה מותר, לא היו כותבים זאת?

גם שכתב שהמטפחת דקה ושקופה, וכראיה כתב שכן דעת השיטה מקובצת, זה אינו. כי אין כוונתו לדברי השטמ"ק אלא למה שהביא שם בשם רש"י במהדורה קמא, "דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים", אבל רש"י לפנינו מחק זאת (דהיינו חזר בו) ורק כתב שקלתה היא "סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן".

וכן הרמב"ם חילק בבירור בין דת משה ששערה גלוי לגמרי, לבין דת יהודית ששערה מכוסה (ודלא כפי שניסה לומר שלא שינה מלשון המשנה, הרי בוודאי שינה מלשון הגמ' קלתה במטפחת וכדלהלן), ובהלכה י"א כתב "ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה: יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי", ובהלכה י"ב כתב "ואיזו היא דת יהודית.. ראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת" (רמב"ם הלכות אישות פרק כד).

ובוודאי שלשון אע"פ ששערה מכוסה אינו לשון של כיסוי שקוף, דא"כ מאי רבותא איכא, פשיטא שלא שמיה כיסוי. וראה עוד לקמן*.

ואין בזה נפק"מ לנדון דידן כלל, כי ברמב"ם אין שום רמז שמקצת שערותיה מגולות יהיה מותר.

לאחר מכן שוב חזר למקורות שהזכיר מהר"ם אלשקר והאחרונים שהביאוהו, שכולם מדברים כנ"ל בשיער שחוץ לצמתה ואין לזה שום קשר לגילוי הראש. ובחינם האריך טרחא בנדון שיער שחוץ לצמתה.

ומה שהביא ראיה מהשו"ע שכתב שהשיער מכוסה, ומשמע שכיסו בבית, זה היה בזמנו, אבל מהראשונים מוכח להיפך, שבזמנם גילו הראש בבית ובחצר.

ומה שהביא ראיה מהרמב"ן שהכיפה מכסה קצת שערה ובולטת מפדחתה ויכולה להסירה ללא גילוי ראשה, אינה ראיה כלל כי הכיפה היתה תחת הסבכה וכיסתה את ראשה מלמעלה, וכאשר משכה הכיפה כיסתה הסבכה את ראשה לגמרי.

וכן מה שרצה להביא ראיה מפאה נכרית שהיא תחליף לשיער היוצא חוץ לצמתה, אין בכך שום ראיה להתיר גילוי הראש עצמו אלא לכל היותר שיער היוצא חוץ לכיסוי ותו לא (ומה שפירש בפאה נכרית, לא דק בבירור המציאות בזמן הגמ', ועיין כאן מה שהבאתי ביאור נכון וישר שלפיו מיושבות כל הקושיות).

ומה שהביא מהגר"מ מאזוז בדעת הבא"ח שלא התיר אלא בבית אבל לא בחוץ, כנראה לא הכיר את המציאות בבבל שהיו מוציאות צמות מחוץ לכיסוי (ויש עמדי תמונות המוכיחות כן), והוא פשוט בדברי הבא"ח "ונשים ההולכים לטבילה בליל שבת, לא יקלעו שערות ראשם אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום".

ולשיטתו יש לשאול, איזה צורך יש בפאה קלועה, אם ממילא כל השיער מכוסה ברה"ר ויכול להמשיך להיות מכוסה גם בבית? וכי יש איזשהו חיוב לאשה להוציא צמה קלועה?

אלא ודאי כוונת הבא"ח שכאשר חוזרת מהמקווה לביתה, אינה רוצה להיות חריגה משאר הנשים כאשר יראו שאין לה צמה, ועל כן תשתמש בפאה נכרית.

וכן משמע מהבא"ח במקום אחר (שנה ראשונה פרשת בא סעיף י"ב) "וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן".

ולשון "דרכן בכך" הוא ברה"ר דוקא, וכן משמע מכל דבריו שם, שדיבר בבתולות שדרכן לילך פרועות ראש, ושערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות, והנשים בערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש. וכן משמע מדברי הראשונים למסכת ברכות (דף כ"ד) שהתירו לקרוא נגד שיער הבתולות הרגילות ללכת פרועות, ולא התירו לקרוא נגד שיער הנשואות הרגילות לגלות ראשן בבית ובחצר, כפי שהיה המנהג בזמן הגמ' ונפסק להלכה ע"י רוב ככל הראשונים. כי העיקר הוא הרגילות לגלות ברה"ר, ואז אינו מעורר הרהור. אבל בבית אין נפק"מ.

ולבסוף גילה הרב משה לוי שכל דבריו בהיתר שתי אצבעות היו כנגד "המצפצפים" (לשון זלזול עצומה בגדולי עולם שנקטו כך, החזו"א והרבי מליובאוויטש, הגר"ש משאש והגרב"צ אבא שאול, ועוד רבים וטובים, אבל הכל הותר בענין זה כידוע) שפאה עדיפה ממטפחת המגלה שתי אצבעות. רק שכח שאותם שתי אצבעות הופכים במהירות לשלוש וארבע וחמש, עכ"פ לזמן קצר.

וסיים שגילוי שערות "מותר מן הדין", רק אליבא דהזוה"ק אסור. ונעלם ממנו שהזוה"ק דיבר בבית: "וגרים מלה אחרא דשריא בביתא, מאן גרים דא, ההוא שערא דאתחזא מרישה לבר, ומה בביתא האי, כל שכן בשוקא". ולזה חשו האחרונים שתכסה ראשה גם בבית. אבל בשוק הוא מילתא דפשיטא ברמב"ם ובשו"ע שצריך כל הראש להיות מכוסה, ואף אחד לא הקל בזה.

לאחר מכן גילה שנסמך על הגר"ע יוסף בהיתר זה (כבר הורה זקן, וכו'), וכתב ששיעור ההיתר ב' אצבעות, וטעם ההיתר שמדאורייתא אסור לגלות טפח משערה, אבל פחות מטפח מותר.

ולדבריו אין הבנה כלל, שהרי כל ענין טפח באשה נאמר כלפי המקומות שנהוג לכסותם, ואם התגלה מהם טפח, אסור לקרוא ק"ש כנגדו, אבל מהיכי תיתי להתיר גילוי טפח מהמקומות המכוסים? וכי נתיר לאשה ללבוש חולצה שאינה מגיעה לחצאית וחושפת מבשרה "שתי אצבעות"?

ומנין להתיר מיעוטו של טפח? מדין לבוד או דופן עקומה?

ומה שכתב שיש ראיה מהמאירי, אין שמץ ראיה, כשם שאין ראיה מהראשונים שהביא בתחילת דבריו, כי סוף דבר הכבול מונח תחת הסבכה, וכאשר מסירה את הכבול עדיין מכסה הסבכה את כל ראשה, בין אם הכבול מכסה את מצחה ובין אם לא. ולעולם לא נגלים שערותיה, ואין רמז לזה בשום מקום.

גם מה שהחליט שגם אליבא דהמאירי מותר לגלות שתי אצבעות כי "אפושי פלוגתא לא מפשינן", אדרבה יש לנו כשנים עשר ראשונים (!) שפירשו כפי הפשט הפשוט, שכיפה של צמר היתה תחת השבכה וכסתה את השיער, ולא רק על המצח: רש"י, רבינו יהונתן, הר"ן, האור זרוע, רבינו פרחיה, הריטב"א, ספר הנר, תוס' ר"י הזקן ותלמידו, הערוך, ריבב"ן, פסקי הרי"ד, והמאירי.

רש"י: "כיפה של צמר, ככובע שתחת הסבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטת בו".

רבינו יהונתן מלוניל: "כבול, מפורש בגמ' כיפה של צמר, כמין כובע שתחת הסבכה דמיקרי כבול הוא תכשיט חשוב וגזרי' דילמא שלפא ומחויא, אף על פי שהוא תחת הסבכה שאינה יכולה להוציאה מתחתיה אלא אם כן מגבהת כל השבכה ויראו שערות ראשה ותתגנה בהן".

ר"ן: "כיפה של צמר, כמין כובע שתחת השבכה דמיקרי נמי כבול ומתקשטת בו שפיר דמי דכיון דאי שלפה ליה מגלה שערה לא שלפה ומחויא".

אור זרוע: "כיפה של צמר תנן, פירוש כמין כובע שתחת השבכה".

רבינו פרחיה: "כיפה של צמר, שמקבצין בה שיער ראשן".

הריטב"א: "דכיפה של צמר זו, אע"פ שהיא למטה מן השבכה, יכולה ליטלו ע"י הדחק בלא סילוק השבכה".

ספר הנר: "כיפה של צמר, כמין כובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטות בו".

תוס' ר"י הזקן ותלמידו (על כיפה של צמר): "זה וזה תחת הסבכה".

הערוך: "כיפה של צמר, פירוש בגד שמשימה על ראשה האשה בשיער ומקבלת הזוהמא, ועל כיפה השבכה".

ריבב"ן: "כיפה של צמר, תכשיט מצמר שמניחות תחת השבכה".

פסקי הרי"ד, "כיפה של צמר שמנחתה האשה על ראשה תחת השבכה כדי לחמם את ראשה והיא נקראת כבול, ואינה מכסה כל ראשה אלא כנגד קודקודה היא".

ואחרון חביב, המאירי: "כיפה של צמר עשויה כמין כובע בשרשרות, ויש מפרשים שהיתה רחבה כשתי אצבעות... ולי נראה שהיא כשיעור הראש וקולטת כל השערות ומניחתו תחת השבכה".

וברור ופשוט (וכפי שכתב הרב משה לוי בעצמו) שלאותם הסוברים שהיה רוחב הכיפה שתי אצבעות, שהיתה הכיפה מקיפה סביב מצחה ואין לה שום קשר לכיסוי הראש.

__________________________
*למעשה כל המהלך הזה של הרב משה לוי אינו נכון אליבא דהרמב"ם אלא לכל היותר אליבא דרש"י, והרמב"ם לא סבר כן. כי רש"י פירש בכתובות (דף ע"ב) שקלתה הוא "סל שיש לו מלמטה בית קיבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן", וכנראה פירש כן ע"פ דברי הגמ' (בבא מציעא דף ט') "קלתה מינח נייחא, ואיהי דקא מסגיא מתותה", ומוכח שקלתה הוא סל עם בית קיבול למעלה ולמטה, המונח על ראשה, והבין רש"י שהוא גם משמש ככיסוי ראש מחצר לחצר דרך מבוי.

אבל מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (גיטין פרק ח') שפירש "קלתה - כלי שהנשים מקבצות בו מה שהן טוות" ולא הזכיר שמניחתו על ראשה, וכן מפירוש רע"ב שם: "כלי שהנשים נותנות בו מטוה ומחטין", משמע שהוא סל שהאשה מניחה בו כליה, ואין מונח בדוקא על הראש, וכן בגמ' גיטין (דף ע"ח) העמידו שאין הקלתה נמצאת בראשה אלא תלויה עליה או מונחת בין רגליה.

וקלתה המוזכרת במסכת כתובות (דף ע"ב) היא ענין אחר, והיא כיפה של צמר המכסה את ראשה. וכן פירש השיטה מקובצת בכתובות (דף ע"ב), שקלתה היא "כיפה שמנחת על ראשה לכסות בה את השיער". ולשיטתו, נקטה הגמ' לשון קלתה בגלל שהכיפה עגולה כסל, ולא מפני שקלועה כסל. ואע"פ שהיא מכסה כל ראשה, היתה נחשבת לכיסוי ביתי כמו בגדי שינה, והתנאו בה רק בבית ובחצר, וברה"ר היו לובשים עליה סבכה שהיא רשת מחוררת עם נקבים דקים, כדכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת כלים פרק כ"ד): "סבכה, כיסוי שנותנות הנשים על ראשיהן והיא רשת שנקביה דקין מאד, ולפיכך נקראה סבכה כדי שיראה השיער מתחתיה. והיא מפורסמת מאד אצל אנשי ארץ ישראל, שכך מלבושם עד היום".

וכן כתבו הראשונים, שהיו הנשים מכסות ראשן בכיפה של צמר ומעליה סבכה, וכן הוא ברש"י ובר"ן ובר"י מלוניל במסכת שבת (דף נ"ז) "כיפה של צמר - ככובע שתחת השבכה", ועוד שם (דף ס"ה): "למטה מן הסבכה - כגון כיפה של צמר", וכן ברש"י במסכת גיטין (דף כ'), "כיפה - כעין כובע של צמר ונותנות הנשים תחת צעיף קישוריהן", וכן כתב הרשב"א בשם הרמב"ן (שבת דף נ"ז) "כיפה של צמר... תחת שבכה היא" (וביארו שקצת בולטת היא מהסבכה כלפי מצחה).

וכן כתב גם בשו"ת צמח צדק (אה"ע סי' קל"ט): "ועיין עוד בגמ' פרק במה אשה (דף נז:) כמה מיני לבושים לובשת בכדי שלא יגלו שערותיה, האחד כיפה של צמר, ועליה סבכה שמכסה השערות יותר ומתפשטת למטה מהסבכה".

וכן הערוך פירש בערך קלת שקלתה היא כיפה של צמר: "אפילו קלתה נמי אסיר - פי' אף על פי שבשוק כיפה על ראשה לבדה שרי מדאורייתא". וכן פירש בערך כיפה: "כיפה של צמר - פירוש, בגד שמשימה על ראשה האשה בשיער ומקבלת הזוהמא, ועל [ה]כיפה השבכה, והיא קפילא בלעז". וקפילא הוא מלשון קפליטין המוזכר בירושלמי, וכן המאירי בכתובות (פרק ז') כתב שקפליטין וקלתה היינו הך: "קפלוט היינו קלתה שכתבנו שהוזכרה בסוגיא זו בתלמוד שלנו... כעין כובע מבגד גס שצונפת בו בלילה".

וכן ביארו מפרשי הירושלמי שקפליטין הוא מטפחת: בפירוש "קרבן העדה" כתב "קפליטין - שם בגד דק שמניחה על ראשה", ובפירוש "פני משה" כתב "בקפליטין שלה. היא המטפחת שעל ראשה", ובספר "מראה הפנים" הוסיף שדברי הירושלמי הם כדברי הטור, שאע"פ שראשה מכוסה במטפחת תצא בלא כתובה. וכן הסמ"ג (חלק עשה מצוה מ"ח) ביאר דברי הירושלמי בקפליטין שהוא מטפחת, וכן בתשובות מהרי"ט (חלק א' סימן ע"ו).

וכתב בשו"ת "שירת בן הלוי" (סי' י"ג) שמימרא זו בירושלמי (כתובות פרק ז' הלכה ו') היא של ר' יוחנן: "היוצאה בקפלטין שלה אין בה משום ראשה פרוע", וכן בבבלי מימרא זו של ר' יוחנן: "קלתה אין בה משום פרוע ראש", והדעת נותנת שהבבלי והירושלמי התכונו לאותה מימרא של ר' יוחנן.

ומדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת כלים פרק כ"ח) משמע שכיפה ומטפחת היינו הך: "כפח, מטפחת שהנשים לופפות על ראשן". ושם בפרק כ"ט: "וכפח, מטפחת הראש". וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות סוטה (פרק ג' הלכה ה'): שהסוטה עומדת "בבגדיה וכופח (היינו כיפה, וכן הוא בכמה דפוסים ישנים) שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה". והכיפה היתה מכסה שערה, כדמוכח מדברי הרמב"ם בהמשך "ואחר כך כהן אחר בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע עד שהוא מגלה את לבה ומגלה שערה וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה", ומשמע שהיה מסיר הכיפה ממנה ומגלה שערה, וכאשר מובא בגמ' סוטה (דף ח') "כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה".

וכן ביאר רבי תנחום הירושלמי (מן הראשונים) בספרו המדריך המספיק (אלמרשד אלכאפי): "מכרה כופח שעל ראשה, כופח שהיה טמא מדרס, מטפחת או צעיף ודומיהן שמניחות הנשים על ראשן".

ונמצא א"כ שלהרמב"ם פירוש קלתה הוא כיפה של צמר שהוא כמטפחת המכסה ראשה היטב, רק החליף את הסבכה הנהוגה בזמנם לרדיד הנהוג בזמנו, והיינו הך, כי שניהם הם סוג של כיסוי נוסף על הכיפה של צמר.

ולפיכך כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק כ"ד הלכה י"ב) "אלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת", שזוהי דת יהודית האמורה בגמ', מטפחת (קלתה) ועליה רדיד (סבכה), ואם יצאה במטפחת עברה על דת יהודית.

ובמקום אחר (שם פרק י"ג הלכה י"א) הזכיר הרמב"ם "מקום שדרכן שלא תצא אשה בשוק בכפה שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית", ומשמע שיש מקומות שאשה יוצאת בכיפה שעל ראשה בלבד, דהיינו קלתה, ואע"פ כן לא נחשבת כעוברת על דת יהודית, אע"פ שהוא דינא דגמ' שלא תצא בקלתה, ומכאן דייקו האחרונים שדת יהודית תלויה במנהג המקומות.

ואין להתעלם מדברי הרמב"ם עצמו (שכתב בפירוש המשניות שכיפה היא מטפחת) ולחלק בין כיפה שהזכיר הרמב"ם בפרק י"ג, למטפחת שהוזכרה בפרק כ"ד, ולומר שכיפה היא כיסוי אטום, ומטפחת היא כיסוי שקוף או מחורר (ולכן צריך רדיד עליו), דא"כ לא יובן מדוע הצריך הרמב"ם בפרק כ"ד מטפחת ועליה רדיד, הרי יכולה לכסות ראשה בכיפה ותו לא כמו שמשמע מדבריו בפרק י"ג שיש מקומות שנהגו בכיפה לבד, וא"כ היה צ"ל שתלבש כיפה לבדה. אלא מוכרח לומר שכיפה ומטפחת היינו הך, וכמו שכיפה איירי בכיסוי אטום, כך גם מטפחת, וכל ענין הרדיד תלוי במנהג המקום, וכשלא נהגו ליכא דת יהודית. וכן מוכח בפשטות שנקט הרמב"ם לשון "אע"פ", ואם מדובר במטפחת שקופה, מה רבותא איכא, והרי מדינא היא אסורה ואינה כיסוי כלל.

ואמנם מפירושו של ר' עובדיה מברטנורא למסכת כלים (פרק כ"ד משנה ט"ז) משמע שכיפה וסבכה היינו הך, כי כתב "סבכות. כיפה שנושאות הנשים על ראשן, עשויה כעין רשת שיש בה נקבים דקין", ובהמשך דבריו הביא פירוש "סבכות שנקרעו ורוב שער האשה יוצא לחוץ, שאינן מקבלות רוב שער ראשה של אשה" ומשמע שהיה זה כיסוי אחד ויחיד על ראשה.

אבל אנן עסקינן בדעת הרמב"ם, ולשיטתו כיפה לחוד וסבכה לחוד, ולכן לא פירש כלל כהרע"ב אלא כתב "שהיתה מיועדת שאם יצאה מחצר לחצר באותו הרחוב עצמו מניחתה על ראשה", והוא מתאים לפירושו שבביתה וחצרה היתה חובשת כיפה של צמר, וברחוב הוסיפה סבכה מדין דת יהודית.

 

[משיב כהלכה]

תשובת הרב מאזוז

הגר"מ מאזוז לא ציטט אלא ילק"י בשם הגר"ע, והרב משה לוי שהוכיח מדברי המאירי (אבל כנ"ל אין שמץ הוכחה משם).

ומה שכתב להביא ראיה לזה מהמשנה במסכת כלים פרק כ"ח, "סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השיער טהורה", ומזה למד שאם מקבלת את רוב השיער ממילא ראויה לכיסוי הראש", אינו נכון כלל. שהרי משנה מפורשת במסכת כלים (פרק כד משנה טז): "שלש סבכות הן, של ילדה טמאה טומאת מדרס, של זקנה טמאה טמא מת, ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום".

והנה הר"ש על המשנה הנ"ל ביאר לנו במה עוסקת המשנה בסבכה שנקרעה: "היינו של יוצאת החוץ דתנן לעיל פ' ארבעה ועשרים גבי שלש סבכות הן".

וכעת, ממה נפשך: אם נפרש כפירוש הראשון של הרמב"ם, שרוב הראשונים לא נקטו כמותו, ש"יוצאת החוץ" פירושה "שהיתה מיועדת שאם יצאה מחצר לחצר באותו הרחוב עצמו מניחתה על ראשה", הרי כתב שם שסבכה היא "כסוי שנותנות הנשים על ראשיהן והיא רשת שנקביה דקין מאד, ולפיכך נקראה סבכה כדי שייראה השער מתחתיה והיא מפורסמת מאד אצל אנשי ארץ ישראל, לפי שכך הוא מלבושם עד היום".

וכי היו הנשים מכסות את ראשן בסבכה שנראה השיער דרך הנקבים?

אלא וודאי כפי שהארכתי בתגובה הקודמת, היתה כיפה של צמר תחת הסבכה שכיסתה את הראש, וממילא לא נראה מאומה דרך נקבי הסבכה, וכך י"ל גם בסבכה שנקרעה, שעדיין לא היה נראה השיער דרכה, בגלל הכיפה של צמר.

ואם ננקוט כפירוש השני של הרמב"ם, "ויש שפירשו יוצאת החוץ מענין היצאנות תרגום הכזונה הא כנפקת ברא", שכן כתבו רוב המפרשים, ממילא אין שום ראיה מ"כיסוי ראש" של פרוצה העשוי מלכתחילה נקבים גדולים כדי שיראה שערה...

וכן כתב ראב"ד (מסכת עדויות פרק ג משנה ד): "ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום פי' יוצאת החוץ היא זונה כדמתרגמינן זונה נפקת ברא והזונה מתכוונת שיהא שערה נראה מתוך הסבכה ועושה אותה בנקבים הזכים".

וכן כתב ר' עובדיה מברטנורא (מסכת כלים פרק כד משנה טז), "יש מפרשים, יוצאות החוץ, תרגום זונה נפקת ברא, כלומר סבכות של זונות". והוא תואם גם לחלוק של יוצאת החוץ (מסכת כלים פרק כח משנה ט): "חלוק של יוצאת החוץ. תרגום זונה נפקת ברא: עשוי כסבכה. שיש בה חלונות חלונות מעשה רשת ובשרה נראה לחוץ".

וכן כתב הרא"ש (מסכת כלים פרק כד משנה טז): "ויש מפרשים נפקת (בר"ה) [צ"ל ברא] זונות מתקשטות בהם ונקביה רחבים". וכן כתב לגבי חלוק של יוצאת החוץ (מסכת כלים פרק כח משנה ט): "מלאה קרעים ובשרה ושערה יוצאת לחוץ עשוי כשבכה מעשה רשת".

וע"כ למעשה כל דבריו של הגר"מ מאזוז, שנשען על הילק"י והרב משה לוי, והוסיף ראיה ותו לא.

ורק אוסיף להעיר על מה שכתב ש"כן מנהגנו מימות עולם" אינו נכון, כי מאז ומעולם מחו חכמי הספרדים בהמגלות אפילו מקצת שערות מחוץ לכיסוי וק"ו בן בנו של ק"ו המגלות מקצת ראשן, והעתקתי לעיל דבריהם החריפים, והמנהג הרע הזה החל רק בעשרות השנים האחרונות ולא קודם לכן, וכאשר תיאר מרן הגר"ש משאש במדוייק:

"ואני זוכר בימי חרפי זה ששים שנה ויותר, שכל הנשים היה להן כתר קטן עשוי מקרטון ומכוסה בבגד על ראשן, ותחתיו יוצאין איזה חוטין שחורים דקין על מצחן באלכסון מכאן ומכאן עד אחורי האזניים ומפשילין אותן לאחוריהן, והיה זה ג"כ להן לתכשיט, ואגב מכסין שערות מן הצד שלפני האזניים, והיה להם רדיד גדול שמכסה ראשן ורוב גופן וגם הכתר בכלל. אחרי זה התחילו להוריד הרדיד מעל ראשן, ונשאר רק על כתפיהן וגופן. ושוב הסירו את הכתר ולבשו מטפחות מרוקמות על ראשן, ונשאר מעט שערן גלוי על מצחן ובצדדין, ושוב הסירו גם הרדיד לגמרי ונשארו כך זמן רב עד שבאו הצרפתים, והריחו ריח החופש, ויצאו מהגלות, וגם מסווה הבושה לא נשאר כ"כ, ואז פרצו גדר לגמרי והתחילו לגלות ראשן לגמרי כמו הנוצריות. וחשובות שבהן, כדי לעשות בהיתר ויהיו לרוח הזמן, לבשו פאה נכרית ממה שהביאו הנוצרים עמהם להתייפות, ומעט מעט השתרבב המנהג אצל החשובות לצאת בפאה נכרית, ואשה מתקנאת מחברתה, ועוף לא צווח, צפור לא צפצף מן הרבנים להוכיח ע"ז, כי מלבד שוודאי ידעו שיש להן על מי לסמוך, הם הפוסקים האדירים אשר בית ישראל נשען עליהם, גם ידעו שפשט המנהג למעשה אצל האשכנזים ללבוש אותה באין פוצה פה ומצפצף, ובוודאי לאו קטלי קני באגמא נינהו, ומזה נתפשט המנהג להתיר".

ולבסוף גילה הגר"מ מאזוז דעתו כשאר הכותבים בזה, שהקולא בזה היא מחמת חומרא שלא ללבוש פאה נכרית, ושלא יבואו לטעון שפאה עדיפה על מקצת גילוי ראש. ומכאן גם תשובה לשואלים כיצד הקלו באיסור דאורייתא (גילוי הראש) והחמירו באיסור דרבנן (פאה נכרית).

 

[משיב כהלכה]

מצורף גם שו"ת ברכת יהודה. (או שאולי גם הוא "נגרר" אחרי מרן זצוק"ל...)

הרב ברכת יהודה האריך הרבה לבאר שמהר"ם אלשקר דיבר ברה"ר (ופשוט, וכנ"ל), וכך האחרונים הבינו בדבריו וכו'.

וכל מה שהאריך לא קשור כלל לנדון דידן של גילוי מקצת הראש, אלא לגילוי השיער היוצא מחוץ לכיסוי, כאשר כל הראש מכוסה, שזה הנדון של מהר"ם אלשקר כמפורש בדבריו, והאחרונים כתבו דברים חריפים ביותר למי שרצה ללמוד ממנו גילוי הראש או מקצתו.

ולאחר שהוכיח את ההיתר בשיער שחוץ לצמתה (שלמעשה מבואר כבר בראשונים לברכות כ"ד), כתב שאינו נכון מה שכתב הגר"מ שטרנבוך שעדיף "קולא" של פאה על "חומרא" של גילוי ראש... וכדרך כל מי שכתב בזה, שזו היתה מטרתו בביאור ההיתר של שתי אצבעות.

ועל כגון דא כתב בהגדה של פסח "אהלי תורה" (עמ' 45) להרב שלום מאיר וולך שליט"א, מפי הגראי"ל שטיינמן: "מעשה באדם ששאל את החזון איש זצ"ל אם להחמיר כדברי הזוהר הקדוש באיזה ענין, והורהו שלא יחמיר בו. כי המחפשים חומרות עלולים להקל בדברים אחרים שהם עיקר הדין" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).

וכן בספר "מעונות אריות" (עמ' 506) הביא את עדותו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשם החזון איש: "שמעתי מפיו שדקדק בלשון הוידוי של רבי ניסים גאון הנאמר בערב ר"ח בתפילת יום כיפור קטן, "את אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי". ותמה רבינו החזו"א, שהלא להתיר את האיסור חמור יותר מלאסור את המותר, ולמה פתח תחילה ב'את אשר התרת אסרתי'?

וביאר שפעמים רבות השורש של מי שמתיר איסורים הוא במה שמקדים תחילה ואוסר את המותר. שע"י שאוסר את המותר הוא מקבל דמות של צדיק, ובכח זה הוא הולך להתיר את האסור. ואנשים מקבלים את דבריו, שהרי מסתכלים עליו כמחמיר שאוסר את המותר" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).

לאחר מכן הביא הרב ברכת יהודה את שו"ת אגרות משה שכולם נשענים עליו בזה וכפי שכתבתי, והוא עצמו לא התיר אלא בדיעבד גמור לאדם שרצה להתחתן עם אשה המקלה בזה...

והוסיף שיש כאן ס"ס, שמא הלכה כתרומת הדשן שפריעת ראש דרבנן... רק נעלם ממנו ס"ס זה כשדיבר על פאה נכרית.

ולסיום כתב שרוב הנשים החובשות מטפחת נזהרות שלא לגלות שום שערה, וזה כמובן נגד המציאות שכל אחד יכול לראות בעיניו, ובפרט אשתו של המתיר (הגר"ע יוסף) היתה מפורסמת בזה, וכן בנותיו.

 

[משיב כהלכה]

נותר לנו לברר את דברי "תשורת שי" שהזכירוהו הגר"ע יוסף (בהערות ליבי"א) והרב משה לוי ועוד, כמתיר לאשה לגלות יותר מטפח, ובלבד שרוב ראשה יהיה מכוסה.

והנה במהדורא קמא סימן נ"א כתב לו השואל לחלק בין גילוי מקצת לגילוי כל הראש, כחילוק בין קלתה לבין פריעת ראש גמורה, אבל למעשה זה אינו נכון, גם קלתה היתה כיסוי ראש מלא של מטפחת, רק שמדין דת יהודית הוסיפו ללבוש רדיד עליה בחלק מהמקומות וכאשר מוכח מהרמב"ם. וזה מפני שמטפחת היא כיסוי של עראי, וכגלוי דמי (לשון מהר"ם חאגיז). והיה נחשב אצלם כיסוי ביתי כמו פיג'מה.

והשיב לו שיש ראיה לאסור גם גילוי חלק מהשיער, מהיוצאת בהינומא וראשה פרוע, שכתב על זה השיטה מקובצת שההיתר הוא משום שאינה נשואה, אבל אם היתה נשואה היה אסור ואע"פ שראשה מכוסה.

ועל זה כתב "ואולי שיעורו טפח"... והוסיף: "ומ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה!"

פירוש הדברים: הוא כתב בדרך אפשר שאולי שיעורו של השיער האסור בגילוי הוא טפח, ללא שום ראיה, והדגיש - לא בגלל שאנו משערים השערות נפסוק להלכה להתיר טפח!

יתירה מכך, כל השקלא וטריא של התשורת שי אינו אלא בשיער היוצא חוץ לכיסוי, כדמוכח מדבריו שראשה היה מכוסה בהינומא ורק שערה מפוזר על כתפיה, ועל זה גופא כתב שאולי יש להתיר שיער יוצא באורך טפח...

אבל מעולם לא התיר גילוי הראש עצמו!

בהמשך דבריו הביא התשורת שי ראיה לדבריו מברכות כ"ד, שטפח באשה ערוה, וממילא גם מהתורה גילוי שיער בטפח, אבל לא קרב זה אל זה - גילוי הראש הוא סוגיא בכתובות ע"ב ואין שם שום רמז להתיר טפח, וק"ש מול שיער הוא סוגיא בברכות כ"ד ושם הותר עד טפח לקרוא ק"ש כנגדו, אבל לא הותר מעולם גילוי ערוה של טפח.

עוד הביא ראיה מהמשנה בכלים פרק כ"ח, וכעין הראיה שהביא הגר"מ מאזוז ודחיתי אותה לעיל, והוסיף לכתוב כפי שדחיתי שמדובר בסבכה של "יוצאת החוץ" שאינה אלא פרוצה ועשוי מלכתחילה נקבים גדולים, רק שהוא הוסיף לדייק מדברי הראב"ד "של יוצאת לחוץ טהורה והם הזונות שמראות את שערן והנקבים גדולים מאד ואין עליהם תורת בגד שאינה ראויה אלא לזונות והרי היא כמו שנקרעה ואינה מקבלת רוב השער" ומזה משמע שאם מקבלת רוב השיער כשרה גם לכשרות...

ועל זה הדגיש - לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה!

אלא שבשו"ת תשורת ש"י מהדורא תניינא סימן לח התייחס למי שהשיג על תשובתו הראשונה, וכתב לו "בלא נראה רוב שערות אין איסור מדינא רק במקומות שקבלו עליהן איסור ונהגו להחמיר כדעת הזהר שהביא מג"א סי' ע"ה סק"ד ואף אני לא אמרתי רק לענין דינא כמבואר שם"

ולכאורה מלשונו משמע שהתיר באופן שרוב השערות מכוסות, אבל היות וסיים "כמבואר שם" ולא חזר בו, נשאר הדין שאין כאן שום היתר אליבא דהתשורת שי.

וגם אם תאמר שיש היתר - אין היתר אלא בשערות היוצאות חוץ לכיסוי, שעל זה כתב להתיר טפח, אבל לא סנטימטר מהראש עצמו.

 

[אור יעקב]

לכן נטייתו היתה לאסור, ולאחר שנטה לאסור לא נותר אלא לאסוף את הפוסקים האוסרים ותו לא. ניתן לראות שהתעלם מהמתירים,

"שהתעלם מהמתירים"...
ראיתי בספר חן וכבוד שהעיר למה ביבי"א לא הזכיר שו"ת מסויים שמיקל, בעוד שאותו שו"ת נדפס רק שש שנים אחרי היבי"א...

ניתן לראות שסתר עצמו ממה שכתב ביביע אומר במקומות אחרים,

בכל תורתו של מרן זצוק"ל לא נמצא שום "סתירה" בין הפסקים ואילו פה גבי "פאה נכרית" יש 8 סתירות בדבריו...

- ועיין בקובץ בית יוסף חלק מו שכתבו "ליישב" על "הסתירות" (כביכול) בתורת מרן זצוק"ל, ועוד כמה הערות של החן וכבוד.