כשאנחנו שותקים ליענקי המסומן וחבריו - הם ממשיכים להסתובב!

פחות מתמצא בנבכי פורמנו הנכבד ואי לכך נטעתי את האשכול שעוסק בנושא חינוכי בפורום הגות ומוסר. כי פורום בנושאי חינוך כמדומני שעוד לא הספיק 'להתחנך' - כך שההחלטה מסורה בידי המנהלים הנכבדים - אם לחנך אותי... ולהעביר את אשכולי למקומו הראוי, או שמא לחנוך באשכול את פורום החינוך...


הסיפור שמוגש לפניכם לא נכתב בחלל ריק. הוא נולד מתוך כאב, ומתוך צורך נואש להדהד את הדברים - בעקבות מקרה טראגי שהתרחש לפני כחודשיים, בו משפחה יקרה איבדה את בנה בנסיבות קשות שאי אפשר לפרטן כאן. התחושה המעיקה שליוותה אותי למשמע הסיפור, מצאה ביטוי בכתיבת השורות הללו. כי אולי, רק אולי, ניתן היה למנוע את האובדן, לו היה זוכה הבחור לקצת יותר יחס, מבט רגיש, כתף תומכת, מילה טובה. אולי.


ג' חשוון. הר נוף.

בשעת ערב מוקדמת. עננים כבדים רבצו מעל השכונה ההומה. גשם ראשון החל לרדת בטפטוף מהוסס, כאילו שואל רשות אם להפר את השגרה.

גם בבית הוריו של יענקי טפטפו טיפות. לא של מים, אלא מין שקט סמיך כזה. שקט של שאלות שתלויות באוויר, של הכרעות חמקמקות, ושל בחור אחד מסתגר שיודע שהגיע הזמן להחליט.

אבל הוא לא בחר. דחה. התחמק, התעסק בכל, רק לא בזה.

זמן אלול עבר, תשרי חלף, והוא עדיין באותה נקודה, מכונס, מתמוסס, דהוי.

מיום שנזרק מהישיבה, מסלול חייו השתנה, נמתח באלכסון, מתעתע בו, בהוריו, בכולם.

פעם אמר, אצא לעבוד, פעם אמר אהיה לוחם. בסוף נשאר במצב המתנה. פוסע בין סימני שאלה, הלוך חזור, ובינתיים מוסיף עוד אפשרות מעורפלת - אולי בכלל ירכוש מקצוע. איזה? לא ידע. וחוזר חלילה, מסתובב בתוך עצמו, בלי לקטוע את לולאת הספיקות. בלי לגבש החלטה, לכאן או לשם.

נוח לו עכשיו להתמזג עם סימני השאלה, למצוא בהם מפלט. זהו אזור הנוחות שלו, ואין בלתו. סימני קריאה, תשובות נחרצות, אינם חלק מעולמו. לפחות לא עכשיו.

הגשם פסק לפני שעה קלה.
הרחובות עוד נשאו את ריח הלחות הטרייה, והוא בלי שום תכנון מוקדם, סתם כדי להעביר את הזמן - עלה על קו 29. גאולה הייתה היעד, אף שלא חיכה לו שם דבר מסוים.

הוא שוטט בבטלה בין החנויות, קרא בעייפות פשקווילים דהויים על פתיחת בתי קולנוע בערבי שבת, סקר ויטרינות נוצצות שהציגו סחורה מתורכיה, והתעכב לרגע אצל האחים חדד.

מפה לשם הקיבה החלה לרטוט. פיצה אורי כבר סגר אז התפשר על קלינטון. פגש במפתיע את ר’ אהרון דב. ומאז, חייו השתנו.

-----

ישיבת כנסת התורה. תמוז. תשפ"ה.

במגירה התחתונה בשידה הקטנה, שמר ראש הישיבה פנקס ישן.
הכריכה סדוקה, הדפים מצהיבים, ובעמוד הראשון, נכתב בכתב יד מעט דהוי, "תלמידים שעזבו - לתפילה".

הוא לא אהב לפתוח אותו. הפנקס הזה כאב לו, אבל הרגיש מחויב. פעם בשנה, לקראת סוף הזמן, היה פותח את הפנקס, מדפדף בזמן... כמו לוח שנה ישן, מהסוף להתחלה ושוב מהתחלה לסוף. מוסיף. שמות. תאריכים. ועדים. מחזורים.
לא בחר במילים גדולות. לא "יצא לתרבות רעה", לא "עזב את הדרך", לא "ירד מהפסים". רק תיעד, הזכיר, התפלל.

יצחק ל. מחזור ב, עזב בוועד ראשון - כיום עוזר שר בהמתנה...
אהרן ב. מחזור ג' עזב בוועד שני - כיום רואה חשבון, יצא לחפש פרנסה כשרה.
משה ח. מחזור ד', עזב בוועד שלישי - כיום נהג אוטובוס, אמר שהוא שומע דף היומי בהפסקות.
דוד נ. מחזור ד' (היה מחזור קשה...) עזב בוועד ראשון - כיום נגר אומן. עשה מדף מיוחד לש"ס שוטנשטיין בבית.
שלומי מ. מחזור ח', עזב בוועד שלישי - כיום בין מילואים למילואים, ועבודות מזדמנות ביניהם.
שמאי ש. מחזור י', עזב בוועד ראשון - כיום עובד במשרה זמנית במשרד לאיבוד זכויות.
יהודה ל. מחזור י', (היה קורונה...) עזב בוועד ראשון - כיום הייטקיסט. פיתח אפליקציה שמגדירה כל ענין בצווי דינים.
חיימי ק. מחזור י"א, (הקורונה ממשיכה...) עזב בוועד שני - כיום לומד במכללת 'קמח בלי תורה'...
לוי ח. מחזור י"ג, עזב בוועד ראשון - כיום חייל בגדוד נצח בשחור-לבן...
חנניה ט. מחזור י"ג (השביעי באוקטובר...) עזב בוועד שני - כיום כונן באיחוד הצלה.
בעמוד האחרון: פלוני אלמוני, מחזור ט"ו - טרם החליט עדיין מהסס. אולי לצבא. נכתב בעיפרון לא בעט.
דף ועוד דף, חיים אחרים. חיים שהמשיכו, רק לא כאן.

פעם אחת, ראה בפנקס את השם יעקב. שם בודד, ללא שם משפחה, בלי פרטים נוספים. נכתב בעיפרון לא בעט.
הוא דפדף קדימה ואחורה. לא מצא פרט מסגיר, שום זכר. יעקב? מי זה היה?

במראה ממול (גדלות האדם....) ראה פתאום את עצמו, צעיר יותר, מבולבל, עיניו נבוכות, ומעל ראשו סימני שאלה קופצים, משתוללים,
עליו מדי זית שצצו כמו מתוך זיכרון ישן שלא קרה, אבל אולי היה יכול לקרות. אולי.

הוא נזכר שוב במבט החומל של ר’ אהרון דב מלפני ארבעים שנה בקלינטון, באוזן שהקשיבה באמת, במילה אחת טובה שנזרקה לעברו. ומאז, משהו בו התיישר.

ראש הישיבה ר' יעקב סגר את הפנקס.
ובכה.

----

יש הרבה 'יענקים' כאלה. צעירים נבוכים שמסתובבים בין "אולי" ל"אולי". תקועים בין שאלות לתשובות שלא מגיעות.
סבוכים בלולאה של התלבטות, בלי לקטוע, גם בלי לבחור. בלי הכוונה, בלי החלטה. מסתובבים במעגל, מחכים שמשהו יקרה. שמישהו יראה. איזה אהרון דב אחד.

ובינתיים, הזמן עובר. הם עוברים.

ואנחנו, אולי הגיע הזמן שנתקרב, נשאל, נציע, נהיה שם. לא בשביל לשפוט, אלא כדי להאזין.
כי לפעמים די שמישהו יראה, יקשיב, יאמר מילה טובה - וסימן שאלה אחד יתחיל להתיישר.
 
פחות מתמצא בנבכי פורמנו הנכבד ואי לכך נטעתי את האשכול שעוסק בנושא חינוכי בפורום הגות ומוסר. כי פורום בנושאי חינוך כמדומני שעוד לא הספיק 'להתחנך' - כך שההחלטה מסורה בידי המנהלים הנכבדים - אם לחנך אותי... ולהעביר את אשכולי למקומו הראוי, או שמא לחנוך באשכול את פורום החינוך...


הסיפור שמוגש לפניכם לא נכתב בחלל ריק. הוא נולד מתוך כאב, ומתוך צורך נואש להדהד את הדברים - בעקבות מקרה טראגי שהתרחש לפני כחודשיים, בו משפחה יקרה איבדה את בנה בנסיבות קשות שאי אפשר לפרטן כאן. התחושה המעיקה שליוותה אותי למשמע הסיפור, מצאה ביטוי בכתיבת השורות הללו. כי אולי, רק אולי, ניתן היה למנוע את האובדן, לו היה זוכה הבחור לקצת יותר יחס, מבט רגיש, כתף תומכת, מילה טובה. אולי.


ג' חשוון. הר נוף.

בשעת ערב מוקדמת. עננים כבדים רבצו מעל השכונה ההומה. גשם ראשון החל לרדת בטפטוף מהוסס, כאילו שואל רשות אם להפר את השגרה.

גם בבית הוריו של יענקי טפטפו טיפות. לא של מים, אלא מין שקט סמיך כזה. שקט של שאלות שתלויות באוויר, של הכרעות חמקמקות, ושל בחור אחד מסתגר שיודע שהגיע הזמן להחליט.

אבל הוא לא בחר. דחה. התחמק, התעסק בכל, רק לא בזה.

זמן אלול עבר, תשרי חלף, והוא עדיין באותה נקודה, מכונס, מתמוסס, דהוי.

מיום שנזרק מהישיבה, מסלול חייו השתנה, נמתח באלכסון, מתעתע בו, בהוריו, בכולם.

פעם אמר, אצא לעבוד, פעם אמר אהיה לוחם. בסוף נשאר במצב המתנה. פוסע בין סימני שאלה, הלוך חזור, ובינתיים מוסיף עוד אפשרות מעורפלת - אולי בכלל ירכוש מקצוע. איזה? לא ידע. וחוזר חלילה, מסתובב בתוך עצמו, בלי לקטוע את לולאת הספיקות. בלי לגבש החלטה, לכאן או לשם.

נוח לו עכשיו להתמזג עם סימני השאלה, למצוא בהם מפלט. זהו אזור הנוחות שלו, ואין בלתו. סימני קריאה, תשובות נחרצות, אינם חלק מעולמו. לפחות לא עכשיו.

הגשם פסק לפני שעה קלה.
הרחובות עוד נשאו את ריח הלחות הטרייה, והוא בלי שום תכנון מוקדם, סתם כדי להעביר את הזמן - עלה על קו 29. גאולה הייתה היעד, אף שלא חיכה לו שם דבר מסוים.

הוא שוטט בבטלה בין החנויות, קרא בעייפות פשקווילים דהויים על פתיחת בתי קולנוע בערבי שבת, סקר ויטרינות נוצצות שהציגו סחורה מתורכיה, והתעכב לרגע אצל האחים חדד.

מפה לשם הקיבה החלה לרטוט. פיצה אורי כבר סגר אז התפשר על קלינטון. פגש במפתיע את ר’ אהרון דב. ומאז, חייו השתנו.

-----

ישיבת כנסת התורה. תמוז. תשפ"ה.

במגירה התחתונה בשידה הקטנה, שמר ראש הישיבה פנקס ישן.
הכריכה סדוקה, הדפים מצהיבים, ובעמוד הראשון, נכתב בכתב יד מעט דהוי, "תלמידים שעזבו - לתפילה".

הוא לא אהב לפתוח אותו. הפנקס הזה כאב לו, אבל הרגיש מחויב. פעם בשנה, לקראת סוף הזמן, היה פותח את הפנקס, מדפדף בזמן... כמו לוח שנה ישן, מהסוף להתחלה ושוב מהתחלה לסוף. מוסיף. שמות. תאריכים. ועדים. מחזורים.
לא בחר במילים גדולות. לא "יצא לתרבות רעה", לא "עזב את הדרך", לא "ירד מהפסים". רק תיעד, הזכיר, התפלל.

יצחק ל. מחזור ב, עזב בוועד ראשון - כיום עוזר שר בהמתנה...
אהרן ב. מחזור ג' עזב בוועד שני - כיום רואה חשבון, יצא לחפש פרנסה כשרה.
משה ח. מחזור ד', עזב בוועד שלישי - כיום נהג אוטובוס, אמר שהוא שומע דף היומי בהפסקות.
דוד נ. מחזור ד' (היה מחזור קשה...) עזב בוועד ראשון - כיום נגר אומן. עשה מדף מיוחד לש"ס שוטנשטיין בבית.
שלומי מ. מחזור ח', עזב בוועד שלישי - כיום בין מילואים למילואים, ועבודות מזדמנות ביניהם.
שמאי ש. מחזור י', עזב בוועד ראשון - כיום עובד במשרה זמנית במשרד לאיבוד זכויות.
יהודה ל. מחזור י', (היה קורונה...) עזב בוועד ראשון - כיום הייטקיסט. פיתח אפליקציה שמגדירה כל ענין בצווי דינים.
חיימי ק. מחזור י"א, (הקורונה ממשיכה...) עזב בוועד שני - כיום לומד במכללת 'קמח בלי תורה'...
לוי ח. מחזור י"ג, עזב בוועד ראשון - כיום חייל בגדוד נצח בשחור-לבן...
חנניה ט. מחזור י"ג (השביעי באוקטובר...) עזב בוועד שני - כיום כונן באיחוד הצלה.
בעמוד האחרון: פלוני אלמוני, מחזור ט"ו - טרם החליט עדיין מהסס. אולי לצבא. נכתב בעיפרון לא בעט.
דף ועוד דף, חיים אחרים. חיים שהמשיכו, רק לא כאן.

פעם אחת, ראה בפנקס את השם יעקב. שם בודד, ללא שם משפחה, בלי פרטים נוספים. נכתב בעיפרון לא בעט.
הוא דפדף קדימה ואחורה. לא מצא פרט מסגיר, שום זכר. יעקב? מי זה היה?

במראה ממול (גדלות האדם....) ראה פתאום את עצמו, צעיר יותר, מבולבל, עיניו נבוכות, ומעל ראשו סימני שאלה קופצים, משתוללים,
עליו מדי זית שצצו כמו מתוך זיכרון ישן שלא קרה, אבל אולי היה יכול לקרות. אולי.

הוא נזכר שוב במבט החומל של ר’ אהרון דב מלפני ארבעים שנה בקלינטון, באוזן שהקשיבה באמת, במילה אחת טובה שנזרקה לעברו. ומאז, משהו בו התיישר.

ראש הישיבה ר' יעקב סגר את הפנקס.
ובכה.

----

יש הרבה 'יענקים' כאלה. צעירים נבוכים שמסתובבים בין "אולי" ל"אולי". תקועים בין שאלות לתשובות שלא מגיעות.
סבוכים בלולאה של התלבטות, בלי לקטוע, גם בלי לבחור. בלי הכוונה, בלי החלטה. מסתובבים במעגל, מחכים שמשהו יקרה. שמישהו יראה. איזה אהרון דב אחד.

ובינתיים, הזמן עובר. הם עוברים.

ואנחנו, אולי הגיע הזמן שנתקרב, נשאל, נציע, נהיה שם. לא בשביל לשפוט, אלא כדי להאזין.
כי לפעמים די שמישהו יראה, יקשיב, יאמר מילה טובה - וסימן שאלה אחד יתחיל להתיישר.

כשמך כן אתה, נדיב לב.
אבל לפעמים קשה לעשות זאת.
יש אנשים שלא יודעים להבחין, יש אנשים שאין להם את האומץ לגשת, יש אנשים שלא יודעים מה לומר, ויש אנשים שחושבים אולי אני אפגע בו, אולי אני צעיר מדאי, אולי הוא אינו מעוניין, וכעזה"ד.
אתה נוגע בנקודה חשובה מאד, אבל בכ"ז זה לא כ"כ קל.
תאר לעצמך שפעם אחת מישהו אכן אזר אומץ וניגש, וההוא התייחס בצורה מאד לא יפה ופוגענית. זהו, פעם הבאה זה כבר לא יקרה.
יש עוד הרבה סיבות, אם כי אין להקל ראש בעצם דבריך.
ובקצרה, גם אלו שלא ניגשים הם בעצם במצוקה כלשהי מעצם המפגש.
עכ"פ שוב ושוב ייש"כ.
 
הסיפור הקצר הזה נכתב בדיוק כדי לעורר מודעות, להזכיר לנו כמה חשוב לצאת מאזור הנוחות, לנסות ליצור קשר אמיתי וחיובי, כזה שיכול לקשור נפשות לאביהם שבשמים.

אמנם כפי שהערת, ובצדק, לא מעט אנשים חוששים שאם ניגש לבחור אומלל ונאמר לו מילה טובה, או נביע התעניינות במצבו, הוא עלול לפרש זאת כחפירה מיותרת. החשש מובן, אך מניסיוני הדל, המציאות עולה על כל דמיון.

כך, למשל, הכרתי בחור בן עשרים שלמד בעבר בישיבות נחשבות, ולאחר שהחל להידרדר מצא את מקומו בישיבה לא קונבנציונלית, חצי יום לומדים וחצי יום עובדים. בשלב הראשון, כשניסיתי להתקרב אליו, הוא הגיב בחשדנות. בעיני זה היה צפוי. אבל ככל שהרעפתי עליו מילים טובות והפגנתי התעניינות כנה, הוא הלך ונפתח. המפנה הדרמטי... היה בליל שבועות כשהוא ניגש אלי כבדרך אגב ושאל בנונשלנטיות... נו, מה הנייעס…? (בשפת הבחורים מה אתה לומד עכשיו?). ישבנו ולמדנו יחד חצי לילה, ומאז נרקמה בינינו ידידות אמיתית. היום הוא משתף אותי מעולמו הפנימי ברמה שלא העליתי על דעתי.
המקרה הזה רק חידד אצלי את ההבנה, כמה כוח יש במילים טובות, במעט אומץ, ובהבנה שתגובה ראשונית של חשדנות היא טבעית, אך דווקא היא מהווה קרקע פוריה להצמיח קשר, לטפח, ולעזור להרים נפשות שלא שפר עליהן גורלן.

בנוסף, כולנו מכירים את הסיפור עם הבחור מפוניבז' שרגע לפני שקיבל החלטה לפרוש מעולם הישיבות, שינה את החלטתו בעקבות מאן דהו שסידר את צווארון חליפתו. מילה אחת טובה, מבט מאיר, התעניינות אגבית, יכולה לחולל נפלאות.

בכ"מ תודה רבה על התגובה המחכימה.
 
ראשי תחתית