אשכול בדיני שכנים, במה לדיון

[כהנא דמסייע]

הנושא המרכזי: הלכות נזקי שכנים

מבוא ושאלות פתיחה

• השיעורים מתמקדים בסוגיות משמעותיות בהלכות שכנים שיש להן הרבה נפקא מינות מעשיות.
• מקרה 1: יהודי בכפר גידל חציר (מזון לפרות) בחצרו לשנה מראש. החציר גרם לעכברושים להיכנס לחצר שלו למחסה, והם יצאו בלילות לבתי השכנים והפחידו את הילדים. השכן שאל האם בעל החציר חייב להוציא את החציר או שאינו מחויב. זוהי שאלה הקשורה לסוגיה הנידונה.
• מקרה 2: אדם בבית משותף גידל אפרוחים במרפסת, שהפכו לתרנגולים. שכנו מלמעלה הוטרד מהקריאה של התרנגול לפנות בוקר ובחצות היום. השאלה היא האם השכן יכול לדרוש ממנו "אפיקו לי קורקור מהכא" (הוציאו לי את הדבר שמקרקר מפה).
• מקרה 3: אדם קיבל אישור מהעירייה להרחיב את דירתו ולבנות מרפסת מתחת לחדר השינה של שכנו. השכן טען שהרעש ממשחקי הילדים במרפסת בשבת בצהריים יפגע במנוחת השבת שלו. בנוסף, הוא חשש ממיקום מנוע המזגן במרפסת שיגרום לרעש בביתו. השאלה היא האם בית הדין יכול או צריך להוציא צו מניעה לעצור את הבנייה או למנוע את מיקום המזגן.
• מקרה 4: אדם מחזיק כלב קשור ושמור שאינו כלב רע, אך לעיתים הוא נובח בלילה ומעיר תינוקות שכנים. האם השכנים יכולים לדרוש ממנו "אפיקו לי קורקור מהכא".
• מקרה 5: מקרה שהתרחש באחת השכונות החרדיות בישראל: הורים מאמצים ילד עם מוגבלות שכלית שלעיתים צועק וצורח בלילה. השכנים אומרים שזה מפריע להם לישון ודורשים שיחזירו אותו לשירותי הרווחה או ימצאו לו מקום אחר, למרות שההורים אינם יכולים לעשות זאת. השאלה היא האם זו טענה הלכתית תקפה.

שאלות אלו מייצגות מקרים שכיחים בהלכות נזקי רעש.



מקור דין הרחקות נזיקין (דאורייתא או דרבנן(

• נדון האם חיוב הרחקת נזיקין הוא מן התורה (דאורייתא) או מדרבנן.
• היראים מביא שתי סיבות לחיוב דאורייתא: "ואהבת לרעך כמוך" ו"לפני עיוור לא תיתן מכשול".
• היד רמה מסביר ש"גרמא בנזיקין אסור" קשור ל"לפני עיוור" ו"ואהבת לרעך כמוך".
• הרמב"ם בהלכות דעות מסביר ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל לדאוג לממון חברו כמו לממון עצמו. אדם שמזיק את ממון חברו מבטל מצוות עשה זו.
• התורה העירה על הצורך למסור את חיוב הרחקות לחכמים, והם ידעו מתי להוציא את הדברים לפועל (על פי "ועשית על פי הדבר שיגידו לך"). כל התורה שבעל פה נמסרה בתורה שבכתב.
• המושג אסמכתא (היסתמכות על פסוק מהתורה לדין דרבנן) נדון. הפרי מגדים מחלק בין אסמכתא חזקה שיש לה דין דאורייתא (אף ספק לחומרא) לבין אסמכתא בעלמא שהיא רק לזיכרון.
• רוב הראשונים (ראש, יראים, ייתכן שגם רמב"ם) סוברים שדיני הרחקת שכנים מקורם בתורה (מדאורייתא), גם אם הנפק"מ למעשה מפורטת ע"י חכמים. יש שיטה יחידאית (מאירי) שסוברת שאפילו מזיק בידיים הוא מדרבנן. החזון איש והחתם סופר סוברים שדיני הרחקות הם מדרבנן.

סוגיית "אפיקו לי קורקור מהכא" והקשר לעורבים ויונים

• הביטוי "אפיקו לי קורקור מהכא" מפורש על ידי הרמ"ה כדרישה להוציא אומנים שגורמים להבאת עורבים הצווחים "קורקור" ומעלים אדם מדקלים.
• תוספות מתקשים בדימוי לקוטר בית הכיסא אם מדובר רק בהפסד אילנות (עצי פרי), ומפרשים שזה קשור למייסות אדם (צרות הנגרמת לאדם). העורבים מהווים סרסורים בין היונים בחצר השכן לחצר השכן הניזק.
• הרי"ף, הרשב"א, והריטב"א סוברים שיש להבריח את היונים. הרמ"ה לעומת זאת, אינו כותב שיש להבריח את העורבים/יונים, אלא שהדבר הגורם להבאתם (כנראה היונים) צריך להיות מסולק.
• המאיר"י מסביר שהעורבים באים מצד "אדם או הנבלות וכיוצא בהנו" (ריח בני אדם או פגרים וכדומה). ברגע שהם באים, הם מקלקלים בפירות. לדעת המאירי, העורבים לא עושים נזק בידיים (כמו שמבריחים אותם), אלא הנזק קורה מעצם נוכחותם.
• עלתה שאלה האם קלקול פירות הוא טענה, כיוון שלכאורה דין קוטר בית הכיסא הוא צער דגופה (צער שנגרם לגוף האדם) ולא צער דממונא (הפסד כספי). ראשונים רבים, כמו רבנו גרשום, רש"י (בנוגע לשאר כסות ועונה), הרשב"א והרמב"ן (בנוגע לאיזה קריאה), סוברים שאין חזקה לנזיקין בקוטר בית הכיסא או דברים דומים כי זהו צער דגופה שאינו ניתן למחילה (בניגוד לצער ממון שניתן למחילה).
• עם זאת, לדעת המאירי לכאורה בתחילת דבריו, מי שיש לו דקלים או אילנות אחרים והעורבים באים ומקלקלים בפירות, הוא יכול לעכב על הדבר הגורם לכך. זה מעלה קושיה כי כאן הנזק הוא כספי (הפסד פירות), ולא צער דגופה.
• עוד נקודה שעולה מהמאיר"י היא שהדין חל גם במקום שרשות הרבים שולטת בו.

גידול תרנגולים ונזקים קבועים

• נזקי רעש הם בעיה, אך כשמדובר בצורה קבועה של הדירה או רעש חריג, יש מקום לתביעה.
• אם למשל מזגן ישן עושה רעש חורק מיוחד, יש מקום לחייב את השכן לתקן אותו. אך אם זהו רעש נורמלי של מזגן רגיל שהוא חלק מעיקר תשמיש דירה, אי אפשר לחייב אדם להוציא הוצאות כדי לבטלו.
• אי אפשר לומר לאדם "אל תעשה לי רעש" על תשמישים קבועים ונורמליים של דירה, כמו לדבר בבית.
• הדברים שהם עיקר תשמיש דירה אינם נכללים בדין "אפיקו לי קורקור מאחה", ואי אפשר לבטל אדם מתשמיש רגיל וקבוע של הדירה שלו.

בריכות מים: נברכת הכובסים, מחמצן ונדיין

• עלה לדיון דין אדם שבונה בריכה בחצרו שילדים משחקים בה.
• הגמרא מחייבת הרחקה בנברכת הקובסים: 3 טפחים למחמצן ו-4 אמות לנדיין.
• רש"י מסביר: מחמצן הוא בריכה שבה שורים בגדים בחומר חריף (כמו תורה של כלבים) ליום או יומיים. נדיין היא בריכה שבה משפשפים את הבגדים, ונקראת כך מלשון נדנוד או זיה (התזה).
• החילוק בין מחמצן לנדיין לדעת רש"י וראשונים נוספים (רבנו גרשום, הרמ"א, מאירי) הוא שמנדיין מים נתזים למרחוק, ולכן דורש הרחקה גדולה יותר (4 אמות).
• על פי זה, בריכה שילדים משחקים בה ומתיזים מים יכולה להיחשב כנדיין.
• נדון מקרה של שופכי גגות (ניקוז מים מהגג) לעבר כותל שכן או רשות הרבים. השאלה היא האם הטיפות הניתזות נחשבות כנדיין שמחייב הרחקה של 4 אמות.
• הרשב"א מסתפק האם שופכי גגות כאלה נחשבים נדיין או מחמצן, ונוטה לומר שקרוב הדבר להיות כנדיין (חיוב 4 אמות). הוא מחלק בין צינור לבין ניטף (טיפות).
• הגר"א (בביאורו לשולחן ערוך) מבין את ספק הרשב"א באופן שונה. הוא סובר שלפי שולחן ערוך שפוסק כרמב"ם ומאיר"י (שגם בפירוש רב שירא גאון), הגדרת נדיין היא דווקא כשיש צינורות מים נתזים (פתוח וניצב צינורות). אם זה רק טיפין נתזים, אין לזה הגדרה של נדיין. ממילא, לדעת הגר"א, ספק הרשב"א הוא האם זה נחשב רק מחמצן (3 טפחים) ולא נדיין.
• עלתה שאלה בנוגע לדין הרחקה מבור סמוך לכותל חברו. המשנה והגמרא דנות בכך. רש"י מסביר ש"כותל בורו" הכוונה לכותל העשוי מאדמה של הבור עצמו ולא כותל אבנים בנוי.
• הרמב"ם מביא דין שאם חבר חפר בור סמוך לשדה חברו, ואז החבר רצה להפוך את השדה שלו לשדה העשויה לבורות (כלומר, לייעד אותה גם לבורות), עליו להרחיק מכותל הבור הקיים 3 טפחים נוספים, כך שסה"כ ההרחקה מהחלל של הבור היא 6 טפחים. הרמב"ם מבדיל בין הרחקה מבור לבור (6 טפחים בלי סִיד), להרחקה עם כותל אבנים בנוי בבור (שמחייב גם סיד).

גירא דממונא, גרמא וגרמי וחיוב תשלומים

• עלה דיון על המושג גירא דממונא (נזק הנגרם על ידי הממון של אדם). לדעת הרמב"ן והר"ן, קיים מושג כזה. למשל, גפת שממשיכה להוציא הבל לאחר שהונחה. ברגע שהמים ירדו על הגג ונכנסו לרשותו (נקנו על ידי החצר), הם נהיים ממונו, והנזק שהם גורמים הוא גירא דממונא.
• גרמא (נזק עקיף) פטור מתשלום בדיני אדם (אך חייב בדיני שמיים). גרמי (נזק שהוא תוצאה ישירה יותר, אך לא בידיים ממש) לעיתים חייב.
• דוגמה לגרמא: מי ששם קרי (זבל) ליד קיר חברו והקיר נפל. לדעת חלק, אם הקרי לא יחלה (יזיק) אלא לאחר זמן, זה גרמא.
• דוגמה נוספת לגרמא/גרמי: אדם הכניס פירות לחצר חברו ללא רשות, ובהמה של חברו אכלה אותם וחלתה. הוא פטור מתשלום על נזקי הבהמה כי זה גרמא.
• נזק מים מהגג לעבר שכן, אם יש הרחקה מספקת, הנזק הראשוני פטור, אך אם הבעלים התייאש מלגדור (לתקן את ההגנה), הממון שלו יוצר נזק מיידי וישיר בקרקע של השכן, וזה יכול להיחשב גרמי המחייב.
• הבחנה בין גרמא לגרמי: גרמי הוא כשאדם שולח את הגורם המזיק (כמו אש, שודדים, או בית המלך) לכיוון הבית, וזה כמו לשלוח חיצים. גרמא הוא כשמסלק הגנה (זרק קרש שהגן), והנזק קורה אחר כך.
• יש מחלוקת ראשונים לגבי חיוב תשלומים על נזקים שנגרמים מדברים המחייבים הרחקה (כמו גפת, זבל, והבל).
• הראב"ד סובר שכל הנזקים האלה נחשבים גרמא ואין חיוב תשלום, למעט נזק מתנור.
• הרמב"ם מחייב תשלום על נזק שנגרם בשעת נדנוד (כביסה בנדיין). אם מחצבה מרעידה את האדמה וגורמת לנזק, חייבים לשלם כי זה נעשה בידיים (גירא ממש).
• לגבי הבל, גפת וזבל, הרמב"ם אינו מזכיר חיוב תשלום. לחם משנה מבין שהרמב"ם פוטר בנזקים אלו כמו בנמיה (נזק של נמלים).
• האם מי שהיה צריך להרחיק וגרם נזק חייב לשלם?. חיוב הרחקה פירושו למנוע את הנזק מלכתחילה. חלק מהראשונים (מאירי, רמב"ן) מתמקדים בשאלה אם הבעלים היה פושע (לא שמר כראוי). אם מדובר בדבר שהליך הנזק שלו נראה וניתן לשמור עליו (כמו שלהבת אש מתנור), הוא מחויב לשמור כל הזמן, ואם הזיק חייב. בדברים שתהליך הנזק לא נראה, ברגע שעשה את ההרחקה סיים את השמירה ופטור.
• השולחן ערוך בסימן קנו סעיף כג מביא מחלוקת: יש מי שפוטר מתשלום נזק שנגרם לאחר שהיה צריך להרחיק וגרם הנזק, ויש מי שמחייב. הנתיבות משפט מסביר שהדבר תלוי בסוג הנזק (גפת, זבל לעומת קוטר, ריח רע).

חזקת נזיקין

• באופן כללי, יש חזקה (זכות קניין על ידי שימוש במשך זמן ממושך, שלוש שנים) בנזיקין, כלומר שכן לא יכול למחות על נזק שהיה קיים שלוש שנים ולא מחה עליו.
• אולם, בנזקי צער דגופא אין חזקה. כלומר, גם אם הנזק (כמו רעש המונע שינה, או ריח רע מבית כיסא) קיים הרבה שנים, השכן יכול למחות בכל עת.
• יש מחלוקת האם חזקה של שלוש שנים חלה רק כאשר השכן שתק, או גם אם הייתה הסכמה מפורשת (שזה נקרא מחילה).
• נדון מקרה של מישהו שנתן לחברו להשתמש בקרקע שלו באופן זמני "לפירות". אם השכן טען אחרי זמן שזה שלו, הוא נאמן כי יש לו חזקת מרא קמא (חזקת בעלות ראשונית) ויכול לטעון שההיתר היה זמני.
• הטענה ששתיקה של שנה ראשונה ושנייה היא "כפיד" (הסכמה זמנית / לא מלחמה), ורק בשנה השלישית זה נחשב חזקה.
• הראשונים (ראש, ריב"ש, קצות החושן) נחלקו האם חזקה של שלוש שנים דרושה תמיד, או רק בשתיקה, וביד או בפה (הסכמה מפורשת) ייתכן שחזקה חלה מיידית או בזמן קצר יותר.
• הריב"ש סובר שלשיטת הרמב"ם אין חזקה בשתיקה מחמתה, ורק בקניין חלה חזקה, בניגוד לקצות החושן שמבין ברמב"ם שיש חזקה בשתיקה מחמתה לשלוש שנים.
• עלתה שאלה בנוגע למעבדה ביתית שהעשן של השכן הורס בה בדיקות הדורשות אוויר נקי. אם זה צער דממונה (הפסד כספי) ולא צער דגופה, לכאורה אין טענה. אולם, אם ההפסד הוא גדול (סגירת המעבדה ופרנסה), וזהו שימוש חריג בדירה, ייתכן שיכול למחות. אם זהו תשמיש מקובל בעיר, ופתיחת המעבדה היא השימוש הלא מקובל, לא יכול לדרוש מהשכן להפסיק.

סיכום כללי

• הדיונים סקרו מקרים מעשיים רבים של נזקי שכנים, כגון רעש, ריחות רעים, נזקי מים, ונזקים מבעלי חיים.
• הוסברו מושגי יסוד הלכתיים כגון: נזקי רעש, צער דגופה מול צער דממונה, חזקת נזיקין, גרמא מול גרמי, גירא דממונא, וההבחנה בין סוגי בריכות כביסה והשלכת מים (מחמצן, נדיין, שופכי גגות).
• הוצגו מחלוקות ושיטות שונות של ראשונים רבים (רש"י, תוספות, רמב"ם, רמב"ן, ר"ן, רשב"א, ריטב"א, מאיר"י, ראש, רבנו גרשום, גר"א, ועוד) בהבנת הסוגיות ובפסיקת ההלכה.
• נדונו היבטים מעשיים של פסיקת ההלכה כיום.
• הדגש ניתן על חשיבות ההבנה העיונית של הסוגיות לצד הידיעה המעשית.