שאלה חשובה מאוד!
ובפרט בזמננו שביהמ"ד הוא לא רק בית כנסת שאחרי התפילה ננעל על מנעול ובריח אלא אף מקיימים בו חיי קהילה תוססים. והדבר מעשי ודורש התייחסות נכונה ולא שטחית, הן מצד גדרי ההלכה החמורים שמצינו בפשט דברי הפוסקים, והן מצד המציאות הקהילתית החשובה שהתחדשה בזמננו.
מעיוני בעבר בסוגיא זכור לי שלדידן בני ספרד אין חילוק בין אכילת קבע לעראי. אלא בין סעודת מצוה לאינה של מצוה.
ההיתרים שהוזכרו בהלכה הם:
בשעת הדחק המוזכר בדברי מרן. ויש לעיין מהי?
ותו היתר המוזכר בדברי המג"א משום ביטול תורה. והיינו בפשוטו שאם יצטרך לצאת ע"מ לאכול חוץ לביהמ"ד ויגרם לו מחמת כך ביטול תורה שרי לו בזה לאכול בביהמ"ד. והוא דבר שמצוי בזמן הלימוד בכולל.
בפשוטו אכילת קוגל בקידוש שחרית אין בה משום אכילת מצוה,
וכן בקידוש להולדת הבת אין משום מצוה(אך עיין בדברי היש"ש בריש פ' מרובה).
מ"מ בתרוויהו יתכן ואיכא משום ביטול תורה ותלוי במציאות.
בדור הקודם הפולמוס היה בעיקר על הברכות שהיו מביאים בבית הכנסת ביום האזכרה(יארצייט) לעילוי נשמת הנפטר שבדבר זה אין משום מצוה ופעמים גם לא משום ביטול תורה. למעט אם באותה שעה יש שיעור מהחכם כגון בין מנחה לערבית ואם יצטרכו לצאת כדי לטעום איכא משום ביטול תורה.
והפוסקים נלאו למצוא הפתח היתר בדבר. [וגם אלו שהליצו נראו שלא כתבו אלא ליישב המנהג].
כמו"כ יש לגבאי הקהילות לעיין וליתן דעתם טובא אם מחמת חומרת האיסור המוזכר בדברי מרן, ובפרט לדידן בני ספרד שתנאי לא מהני, שמא עדיף לעשות כמנהג אחינו החסידים ולא ליתן למקום שם ביהמ"ד אלא "קלויז" או "שטיבל" וכנזכר באורך בפסקי תשובות, אלא שאז מפסידים קדושת ביהכנ"ס [ויש לעיין מה עדיף אם קדושת ביהכנ"ס או להציל את הציבור מאיסור]
כתבתי מזכרוני ושמא טעיתי בדבר הלכה. אשמח בתקנת חברי!
