בהעלותך אל נא רפא נא לה

[משיב כהלכה]

רש"י:

"מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה [דבר אחר שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה]".

ולכאורה שני הפירושים סותרים זה לזה: אם טוב ומשובח להאריך בתפילה על מי שנמצא בצרה, לא מובן הפירוש הראשון. ואם לא טוב להאריך בתפילה, לא מובן הפירוש השני (ואולי מפני זה הוכנס בסוגריים).

ואח"כ מצאתי להגראי"ל שטיינמן באיילת השחר שהקשה כך:

"פרש"י מפני מה לא האריך בתפלה שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה. צ"ב מה יותר טוב מלהרבות בתפילה עבורה, ובאמת צ"ב מה השאלה מפני מה לא האריך בתפילה, הרי אם אין צורך להאריך למה שיאריך".

ובאלשיך איתא:

"אמר משה אוי לי אם אקצר, שיאמרו שלא חש על צרת אחותו, ואדרבא מתנקם על דברה נגדו. ואם אאריך, יאמרו אחותו בצער והוא מאריך. על כן מה עשה להורות כי צר לו עליה. לא התפלל בנחת רק ויצעק, כצועק מכאב לב כי נפשו מרה לו. וקיצר במלות לתקן הכל".

ולפירושו מובן יותר, כי מדובר בליצני הדור שעל כל דבר יש להם מה לומר, ובכל מה שיעשה ימצאו כיצד לדבר בו סרה. ועל כן מצא עצה.

 

[משיב כהלכה]

ואחד סיפר על רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון:

"בלומדי בישיבה, סיפר רד"כ לבחורים שאכלו אצלו בשבת שפעם בא אליו בחור לשאול אותו מה ילמדו זמן הבא,
ר"ד ענה שילמדו גיטין, פרק המביא
הבחור תקף "הסיבה שילמדו המביא כי גם בחברון גאולה לומדים המביא"
ענה ר' דוד "בחברון גאולה ילמדו הזורק"
הבחור: "אהה, אז לכן ילמדו המביא"
נענה ר"ד: "עכשיו הבנתי פשט ברש"י בבהעלותך. שרש"י אומר: "מִפְּנֵי מָה לֹא הֶאֱרִיךְ מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: אֲחוֹתוֹ עוֹמֶדֶת בְּצָרָה, וְהוּא עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִּתְפִלָּה?!. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל: בִּשְׁבִיל אֲחוֹתוֹ הוּא מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, אֲבָל בִּשְׁבִילֵנוּ אֵינוֹ מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה".
שלכאו' צ"ע מה רצו ישראל, שיאריך עליהם או שלא?
ועכשיו הבנתי, שיש כאלו שלא משנה מה תגיד להם הם ירצו הפוך".