פרק יט פסוק טז
בין לרש"י בין לרמב"ן יש איסור מיוחד עוד לפני שמספר את דברי הגנאי שרוצה לומר בפועל, לרש"י עצם מה שהולך למקום בו יכול לראות את דברי הגנאי, ולרמב"ן מה שמראה לרבים שיש לו מה לומר גנאי כבר עובר על לאו 'לא תלך רכיל בעמך'.
הסתפקתי אם הלך לראות את דברי הגנות שיוכל לספר לאחרים אלא שבסופו של דבר לא סיפר דבריו מכל סיבה, או שלא קיבלו השומעים את דבריו ולא רצו לשמוע ממנו לשון הרע או שחזר בתשובה והחליט לא לספר, האם יעבור רק על 'לא תלך' או לא?
אמרו לי האברכים החשובים שדיברתי עמהם בזה שמסתבר לומר שכל זה רק אם בסופו של דבר סיפר את הדברים, אבל אם לא סיפר את דברי הגנאי לא יעבור על אותו לאו.
וכן להיפך יש לדון, אם לא הלך במיוחד כדי לראות, ובאקראי ראה מעשה גנות ואחר כך סיפרו, בזה אולי נאמר שלא יעבור על לאו זה אלא רק על 'לא תשא שמע שוא' או נאמר שיעבור שכעת התברר שהליכתו אז הייתה לראות וכך היא הצורה שאסרה תורה, ללכת לראות דברי גנאי אצל אחרים?
כעין זה יש להסתפק גם כן במי שכתב דברי גנות על חבירו במכתב, וודאי הוא שאם יתן לאדם אחר לקרוא מכתב זה יעבור על איסור דיבור לשון הרע [וכמבואר להדיא בח"ח כלל א סעי' ט] - מה הדין אם כתב אבל עדיין לא נתן לאחר לקרוא, האם נאמר דבהכ"ג עבר על 'לא תלך רכיל בעמך', שלכאורה דומה הדבר ממש למי שהולך לראות מעשיהם של אנשים שיהיה לו מה לספר, וגם כאן מכין הוא את דברי הגנות שיוכל לספרם בבוא העת?
לאחר כותבי כל זאת מצאתי שכבר עמדו על נקודה זו ממש, ב'חפץ חיים' (כלל ב סעיף יב בהגהה) בשם השל"ה הביא שהתורה הקדושה ציוותה 'לא תלך רכיל בעמך' שגם על הליכה יש איסור, לבד עוון הרכילות, וביאר עוד השל"ה שזהו הפך ממה שעשו בני ישראל במצרים בקרבן פסח שאמרה תורה 'וילכו ויעשו' שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר גם על ההליכה. והביאו שם במהדו' דרשו בשם רבינו האילת השחר להסתפק אם עובר על האיסור אם בסופו של דבר לא סיפר את דברי הגנאי. וע"ש עוד.
ולאחר שעלה בדעתי לדון בכה"ג, חשבתי ומצאתי שספק זה קיים גם בעוד מצוות שציוותה התורה, ויש להסתפק בהם אם עובר עליהם מיד בשעת המעשה או שהאיסור תלוי ועומד אם השני שבעבורו עשה את מעשה האיסור שיתף פעולה או לא.
בראש ובראשונה יש לדון גבי לאו הכללי 'לפני עיוור לא תתן מכשול', האם עובר על הלאו מיד כשנותן מכשול לפני חבירו, דהיינו שמגיש יין לפני נזיר ואפילו אם הוא לא שתה את היין, כגון שנשפך לו וכדו' או שרק אם חבירו נכשל בפועל עובר.
וכבר עמד בספק זה בספר יד מלאכי (מערכת ל סי' שסז) והעלה שעובר כבר בעת שנתן את המכשול אף שעדיין לא עבר על הלאו וגם אם לא עבר כלל. והביא ראיה שעובר בכה"ג מהא דאיתא במועד קטן (יז.) גבי אמתא דבי רבי דחזיתיה לההוא גברא דהווה מחי לבנו גדול אמרה להווי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עיוור לא תתן מכשול, דתניא לפני עיוור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. ופירש רש"י שם וז"ל; דכיוון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוי ליה איהו מכשילו. ע"ש.
וכדבריו החזיקו הרבה אחרונים, הובאו דבריהם בשדי חמד (כללים מערכת ו כלל כו אות א). אכן הביא שם הרבה אחרונים שחלקו על היד מלאכי וס"ל שאינו עובר אם לא נכשל לבסוף. ע"ש.
גם בנידון שלנו גבי איסור לשון הרע, אם דיבר לשון הרע ואף אחד מהשומעים לא קיבל את דבריו, האם עובר הוא [מלבד הלאוין האחרים] על לאו 'לפני עיוור לא תתן מכשול' או לא. נראה מתוך דברי היד מלאכי הנ"ל שכיוון שרצה להכשיל את חבירו בלשון הרע יעבור על הלאו של לפני עיוור אפילו אם חבירו לא עבר כלל על איסור שמיעת לשון הרע.
ונראה עוד, שיעבור איסור גם אם זה שדיבר אליו את דברי הגנות כלל לא שמע את דבריו, כגון שהיה רעש או שהראה לו כתב יד של חבירו ולא רצה כלל לקוראו. שאם חבירו כן שמע את הדברים רק שלא קיבלם יש בזה איסור של שמיעת לשון הרע, שהנה בחפץ חיים (כלל ו סעיף ב) כתב שאף על שמיעת לשון הרע לבד ג"כ יש איסור מן התורה, אף דבעת השמיעה אין בדעתו לקבל את הדבר. ואמנם יש שלמדו (הובא במהדו' דרשו) מדבריו אלו, שכמו כן לעניין 'לפני עיוור' די בשמיעת לשון הרע כדי לעבור על האיסור, יש להוסיף שלפי הדברים הנ"ל בכל גווני שרצה להכשיל את חבירו יעבור.
אמנם לאידך גיסא החזון איש (יו"ד סי' סב ס"ק כה, הובא בדרשו) כתב שנראה שאינו עובר כשהשני לא נכשל, שהוא כמדליק את הגדיש ובא אחר וכיבהו, וכן הוכיח הקהילות יעקב (עבודה זרה סי' ג) מהתוס' והר"ן (שם טו:).
עוד דן היד מלאכי גבי לאו ד'לפני עיוור' שעובר הלווה בשעה שלווה בריבית, שמכשיל את המלווה בלאו דלא תשימון עליו נשך, וכותב שגם בזה אע"פ שאח"כ הלווה לא ישלם את הריבית עובר הוא על לאו זה. ע"ש.
על פי הדברים אלו יש לפשוט ספק דידן, שלדעת היד מלאכי שעובר בכל אופן על לאו 'לפני עיוור', יש לומר שיעבור על 'לא תלך רכיל' על עצם ההליכה גם אם בפועל לא דיבר כלל, ולחולקים וסוברים שלא עובר גם כאן לא יעבור. אכן, אם לא דיבר מפני שחזר בו ואינו רוצה לחטוא, נראה שחרטה זו מתקנת גם את עצם ההליכה שהתבררה שהייתה לשוא, אבל אם לא דיבר מפני שמנעו אותו מלדבר, רצונו היה לדבר וגם עשה מעשה הליכה לשם כך, לא נוכל לומר שתיבטל ההליכה כלא הייתה.
הנה בספר משמרת חיים (ח"ג עניינים שונים אות ב) הביא דברי היד מלאכי האלו, והקשה על דבריו, וז"ל; והנה אמרי' ביבמות (קיד.) שאסור להאכיל קטן נבילות משום קרא ד'לא תאכלום כי שקץ הם', ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. וכן פסקו הרמב"ם (פי"ז ממאכלות אסורות הכ"ז) והשלחן ערוך (סי' שמג ס"א). ומהלשון להאכיל קטן נבילות בוודאי מוכח דרק אם הקטן אוכל את הנבילה עובר הגדול בלאו דלא תאכילום, אבל אם נתנו לפני הקטן ולבסוף לא אכלו אינו עובר בלאו דלא תאכילום. ולכאו' צ"ב מ"ש לאו דלפני עיוור דעובר אף אם לא נכשל לבסוף מלאו דלא תאכילום דעובר רק אם לבסוף אכלו הקטן.
ובפשוטו יש לומר דמקראי נפקא לן החילוק ביניהם, דהכא כתיב "לפני עיוור" דאנתינה קפיד [וכמ"ש היד מלאכי הנ"ל ע"ש] ולהכי כל שנתנו לפניו אף שלא נכשל בו עובר. משא"כ התם כתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום דבאכילה תליא רחמנא. ומשו"ה עובר הגדול בלאו רק אם אכלו קטן לבסוף.
ונראה עוד בביאור החילוק ביניהם, דגבי לפני עיוור הרי עובר לא רק כשמכשילו בדבר איסור אלא גם כשמכשילו בעצה רעה, והרי בעצה רעה אין בעצה עצמה עבירה, אלא בע"כ מוכרח דעניין העבירה הוא מצד הגברא המכשיל שנותן לפניו מכשול, ולהכי אמרינן דעובר אף כשלא נכשל בו לבסוף כיוון שמצד הגברא המכשיל היה כאן נתינת מכשול, משא"כ בלא תאכילום עניין העבירה היא בזה שהקטן אוכל חפצא של איסור על ידו, וכיוון שכן אם לבסוף לא אכלו הקטן פשיטא דאינו עובר דאז חסר כל העניין העבירה דהרי הקטן לא אכל חפצא דאיסורא על ידו. עכ"ל.
מבואר בדבריו שלא כדעת החזון איש, שחלוק דין לפני עיוור לא תתן מכשול, מדין לא תאכילום, שלפני עיוור לא תתן מכשול עובר מיד כשמכשיל את חבירו בעצה אע"פ שחבירו לא עבר בפועל את העבירה. ויש לעיין בדבריו במשמרת חיים (חלק א עמו' קכד) שלא משמע כן, אלא כהחזו"א.
'לא תלך רכיל בעמך'
וברש"י - אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל. ע"ש. אבל הרמב"ן חולק על רש"י, ומפרש שדרך אותם הולכי רכיל לבא ברבים או לפני המושל ולהשמיע קול וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצירו בהם ויגידו אותם, על כן נקראים 'אכלי קרצין', נוהמים ברמזים. ע"ש.בין לרש"י בין לרמב"ן יש איסור מיוחד עוד לפני שמספר את דברי הגנאי שרוצה לומר בפועל, לרש"י עצם מה שהולך למקום בו יכול לראות את דברי הגנאי, ולרמב"ן מה שמראה לרבים שיש לו מה לומר גנאי כבר עובר על לאו 'לא תלך רכיל בעמך'.
הסתפקתי אם הלך לראות את דברי הגנות שיוכל לספר לאחרים אלא שבסופו של דבר לא סיפר דבריו מכל סיבה, או שלא קיבלו השומעים את דבריו ולא רצו לשמוע ממנו לשון הרע או שחזר בתשובה והחליט לא לספר, האם יעבור רק על 'לא תלך' או לא?
אמרו לי האברכים החשובים שדיברתי עמהם בזה שמסתבר לומר שכל זה רק אם בסופו של דבר סיפר את הדברים, אבל אם לא סיפר את דברי הגנאי לא יעבור על אותו לאו.
וכן להיפך יש לדון, אם לא הלך במיוחד כדי לראות, ובאקראי ראה מעשה גנות ואחר כך סיפרו, בזה אולי נאמר שלא יעבור על לאו זה אלא רק על 'לא תשא שמע שוא' או נאמר שיעבור שכעת התברר שהליכתו אז הייתה לראות וכך היא הצורה שאסרה תורה, ללכת לראות דברי גנאי אצל אחרים?
כעין זה יש להסתפק גם כן במי שכתב דברי גנות על חבירו במכתב, וודאי הוא שאם יתן לאדם אחר לקרוא מכתב זה יעבור על איסור דיבור לשון הרע [וכמבואר להדיא בח"ח כלל א סעי' ט] - מה הדין אם כתב אבל עדיין לא נתן לאחר לקרוא, האם נאמר דבהכ"ג עבר על 'לא תלך רכיל בעמך', שלכאורה דומה הדבר ממש למי שהולך לראות מעשיהם של אנשים שיהיה לו מה לספר, וגם כאן מכין הוא את דברי הגנות שיוכל לספרם בבוא העת?
לאחר כותבי כל זאת מצאתי שכבר עמדו על נקודה זו ממש, ב'חפץ חיים' (כלל ב סעיף יב בהגהה) בשם השל"ה הביא שהתורה הקדושה ציוותה 'לא תלך רכיל בעמך' שגם על הליכה יש איסור, לבד עוון הרכילות, וביאר עוד השל"ה שזהו הפך ממה שעשו בני ישראל במצרים בקרבן פסח שאמרה תורה 'וילכו ויעשו' שנתן להם הקדוש ברוך הוא שכר גם על ההליכה. והביאו שם במהדו' דרשו בשם רבינו האילת השחר להסתפק אם עובר על האיסור אם בסופו של דבר לא סיפר את דברי הגנאי. וע"ש עוד.
ולאחר שעלה בדעתי לדון בכה"ג, חשבתי ומצאתי שספק זה קיים גם בעוד מצוות שציוותה התורה, ויש להסתפק בהם אם עובר עליהם מיד בשעת המעשה או שהאיסור תלוי ועומד אם השני שבעבורו עשה את מעשה האיסור שיתף פעולה או לא.
בראש ובראשונה יש לדון גבי לאו הכללי 'לפני עיוור לא תתן מכשול', האם עובר על הלאו מיד כשנותן מכשול לפני חבירו, דהיינו שמגיש יין לפני נזיר ואפילו אם הוא לא שתה את היין, כגון שנשפך לו וכדו' או שרק אם חבירו נכשל בפועל עובר.
וכבר עמד בספק זה בספר יד מלאכי (מערכת ל סי' שסז) והעלה שעובר כבר בעת שנתן את המכשול אף שעדיין לא עבר על הלאו וגם אם לא עבר כלל. והביא ראיה שעובר בכה"ג מהא דאיתא במועד קטן (יז.) גבי אמתא דבי רבי דחזיתיה לההוא גברא דהווה מחי לבנו גדול אמרה להווי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עיוור לא תתן מכשול, דתניא לפני עיוור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. ופירש רש"י שם וז"ל; דכיוון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוי ליה איהו מכשילו. ע"ש.
וכדבריו החזיקו הרבה אחרונים, הובאו דבריהם בשדי חמד (כללים מערכת ו כלל כו אות א). אכן הביא שם הרבה אחרונים שחלקו על היד מלאכי וס"ל שאינו עובר אם לא נכשל לבסוף. ע"ש.
גם בנידון שלנו גבי איסור לשון הרע, אם דיבר לשון הרע ואף אחד מהשומעים לא קיבל את דבריו, האם עובר הוא [מלבד הלאוין האחרים] על לאו 'לפני עיוור לא תתן מכשול' או לא. נראה מתוך דברי היד מלאכי הנ"ל שכיוון שרצה להכשיל את חבירו בלשון הרע יעבור על הלאו של לפני עיוור אפילו אם חבירו לא עבר כלל על איסור שמיעת לשון הרע.
ונראה עוד, שיעבור איסור גם אם זה שדיבר אליו את דברי הגנות כלל לא שמע את דבריו, כגון שהיה רעש או שהראה לו כתב יד של חבירו ולא רצה כלל לקוראו. שאם חבירו כן שמע את הדברים רק שלא קיבלם יש בזה איסור של שמיעת לשון הרע, שהנה בחפץ חיים (כלל ו סעיף ב) כתב שאף על שמיעת לשון הרע לבד ג"כ יש איסור מן התורה, אף דבעת השמיעה אין בדעתו לקבל את הדבר. ואמנם יש שלמדו (הובא במהדו' דרשו) מדבריו אלו, שכמו כן לעניין 'לפני עיוור' די בשמיעת לשון הרע כדי לעבור על האיסור, יש להוסיף שלפי הדברים הנ"ל בכל גווני שרצה להכשיל את חבירו יעבור.
אמנם לאידך גיסא החזון איש (יו"ד סי' סב ס"ק כה, הובא בדרשו) כתב שנראה שאינו עובר כשהשני לא נכשל, שהוא כמדליק את הגדיש ובא אחר וכיבהו, וכן הוכיח הקהילות יעקב (עבודה זרה סי' ג) מהתוס' והר"ן (שם טו:).
עוד דן היד מלאכי גבי לאו ד'לפני עיוור' שעובר הלווה בשעה שלווה בריבית, שמכשיל את המלווה בלאו דלא תשימון עליו נשך, וכותב שגם בזה אע"פ שאח"כ הלווה לא ישלם את הריבית עובר הוא על לאו זה. ע"ש.
על פי הדברים אלו יש לפשוט ספק דידן, שלדעת היד מלאכי שעובר בכל אופן על לאו 'לפני עיוור', יש לומר שיעבור על 'לא תלך רכיל' על עצם ההליכה גם אם בפועל לא דיבר כלל, ולחולקים וסוברים שלא עובר גם כאן לא יעבור. אכן, אם לא דיבר מפני שחזר בו ואינו רוצה לחטוא, נראה שחרטה זו מתקנת גם את עצם ההליכה שהתבררה שהייתה לשוא, אבל אם לא דיבר מפני שמנעו אותו מלדבר, רצונו היה לדבר וגם עשה מעשה הליכה לשם כך, לא נוכל לומר שתיבטל ההליכה כלא הייתה.
הנה בספר משמרת חיים (ח"ג עניינים שונים אות ב) הביא דברי היד מלאכי האלו, והקשה על דבריו, וז"ל; והנה אמרי' ביבמות (קיד.) שאסור להאכיל קטן נבילות משום קרא ד'לא תאכלום כי שקץ הם', ודרשינן לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. וכן פסקו הרמב"ם (פי"ז ממאכלות אסורות הכ"ז) והשלחן ערוך (סי' שמג ס"א). ומהלשון להאכיל קטן נבילות בוודאי מוכח דרק אם הקטן אוכל את הנבילה עובר הגדול בלאו דלא תאכילום, אבל אם נתנו לפני הקטן ולבסוף לא אכלו אינו עובר בלאו דלא תאכילום. ולכאו' צ"ב מ"ש לאו דלפני עיוור דעובר אף אם לא נכשל לבסוף מלאו דלא תאכילום דעובר רק אם לבסוף אכלו הקטן.
ובפשוטו יש לומר דמקראי נפקא לן החילוק ביניהם, דהכא כתיב "לפני עיוור" דאנתינה קפיד [וכמ"ש היד מלאכי הנ"ל ע"ש] ולהכי כל שנתנו לפניו אף שלא נכשל בו עובר. משא"כ התם כתיב לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום דבאכילה תליא רחמנא. ומשו"ה עובר הגדול בלאו רק אם אכלו קטן לבסוף.
ונראה עוד בביאור החילוק ביניהם, דגבי לפני עיוור הרי עובר לא רק כשמכשילו בדבר איסור אלא גם כשמכשילו בעצה רעה, והרי בעצה רעה אין בעצה עצמה עבירה, אלא בע"כ מוכרח דעניין העבירה הוא מצד הגברא המכשיל שנותן לפניו מכשול, ולהכי אמרינן דעובר אף כשלא נכשל בו לבסוף כיוון שמצד הגברא המכשיל היה כאן נתינת מכשול, משא"כ בלא תאכילום עניין העבירה היא בזה שהקטן אוכל חפצא של איסור על ידו, וכיוון שכן אם לבסוף לא אכלו הקטן פשיטא דאינו עובר דאז חסר כל העניין העבירה דהרי הקטן לא אכל חפצא דאיסורא על ידו. עכ"ל.
מבואר בדבריו שלא כדעת החזון איש, שחלוק דין לפני עיוור לא תתן מכשול, מדין לא תאכילום, שלפני עיוור לא תתן מכשול עובר מיד כשמכשיל את חבירו בעצה אע"פ שחבירו לא עבר בפועל את העבירה. ויש לעיין בדבריו במשמרת חיים (חלק א עמו' קכד) שלא משמע כן, אלא כהחזו"א.
