חבל שאינך נכנס לנידון המדובר...
א. אכן, אם יש מקום להחמיר בדיני לשה"ר הח"ח העדיף להחמיר ולא להקל. זה נושאים כ"כ חמורים שאם יש ספק חומרא העדיף להחמיר בהם.
ופוק חזי, שאע"פ שיש מקומות שלפי שיטת הפסיקה יש מקום להקל, מ"מ לא מוציאים ספרים החולקים על הח"ח בגלל רגישות העניין. וה"ה הכא. (לא שהוא מחמיר סתם, אלא שאם יש אפשרות להקל ואפשרות להחמיר יעדיף להחמיר).
ב. תראה את הנידון המדובר.
כשמישהו אמר לי שהח"ח כותב שיש "לא תיקום" גם לא בממון, מיד קפצו והקשו עליו, הרי הגמ' במפורש אומרת: "והכתיב לא תקום ולא תטור, ההוא בממון הוא דכתיב" וכו', אז איך אפשר לומר נגד הגמ' שזה גם לא בממון.
ואחר העיון בבאר מים חיים, הובן מחמת מה פסק כן, ועדיין נשארנו בצ"ע על דבריו שפסק להלכה דיוק בראשונים אחרת מגמ' מפורשת וראשונים אחרים מפורשים, ואחר העיון בדברי האחרונים מצינו שכבר דחו דבריו.
[אולי בהמשך אפתח נושא חדש בעניין "לא תיקום" בשאר דברים שאינם ממון, ושם נדון בביאור הדברים ובפרטן].
לגבי הנדון המדובר, ודאי שדברי הח"ח צ"ע, שהרי פשט לשון הגמרא כן הוא, וגם בראשונים מבואר כן, אלא שהוא מדייק מדברי החינוך (רעה או צער, ומעשה דשמעי) והרמב"ם (שלא הזכיר בהדיא) שדעתם להחמיר בכל גוונא. ועל דברי הגמ' הוא מיישב ב'אולי אפשר לומר' וכו' (שלמסקנה יש מהלך אחר).
ואכן דיוקיו הנ"ל צ"ע, כי בשלמא אם היו כותבים בהדיא שהוא גם שלא בממון, היה עלינו להכנס במשעול הכרמים ולידחק בפירוש הגמ', אבל כיון שאינו אלא דיוק בדבריהם, אדרבה נדחה את הדיוק, ונאמר שכוונת החינוך צער של ממון, ומעשה דשמעי לא הובא אלא לומר שאפילו בדבר שאינו ממון מצינו שלא נטר לו. אבל לא שחובה לעשות כן או שהוא מכלל הלאו. או כלך לדרך זו, כיון שדרך החינוך להביא טעמי המצוות, הרי בודאי טעם המצוה שייך גם בדבר שאינו ממון, אבל לא נחת לענין הלכה לומר אימתי עובר בלאו ואימתי הוא מידת חסידות או הרחבה של הכתוב לפי פשוטו של מקרא.
ולענין הרמב"ם, הנה אמנם סתם הדברים בתחילה, אבל כתב בפירוש כיצד היא הנקימה וכו', והדוגמאות הן של ממון בלבד. וכן סיים הלשון שזו הדעה הישרה שיתכונן בהם משאן ומתנן שלבני אדם. ומשמע שהכל הוא בממון. [וכן החינוך הנ"ל הביא את דוגמאות הממון, ואם איתא היה לו לומר בהדיא 'ולא לענין ממון בלבד אמרו, אלא אפילו' וכדו'.]
ואף שעדיין יש קצת דוחק שלא הגבילו בממון, אבל כנגד הדיוק הנ"ל מוטב לסבול הדוחק הקל הזה.
אלא שההערה שלי אינה על הנדון עצמו, אלא על שני דברים אחרים:
א) הח"ח לא 'פוסק נגד גמרא מפורשת', אלא 'נראה לו שיש דעות בראשונים שלא נקטו כדברי הגמ' [וזו כבר 'בעיה של הראשונים', ואתה הראת לדעת שהיה די לו בתירוץ של 'אולי' בלבד, ואפילו לא היה מביא תשובה לדבריהם, מסתבר שהיה חושש להם].
ולכן זה לא הענין, ואסור להציג זאת באופן שכזה. הרי זה כאומר שנעלמה מהח"ח לשון הגמ'.
אלא אם ירצה הרוצה, יוכל להביא בשתיקה דברי הגמ' והראשונים שפירשו על ממון, ולבאר שכן צ"ל בדברי הרמב"ם והחינוך, ולהוסיף בהערה שהגם שדעת הח"ח בדבריהם אינה כן, יש להשיב ע"ד.
ב) הח"ח לא 'רוצה להחמיר', אלא כפי שהבהרת אח"כ, הוא חושש מספק, והכלל ההלכתי הוא שמספק מחמירים.
אלא שכבודו חולק על הצגת הדבר כספק, אלא פשוט לו שאין בזה ספק, וממילא אינו מחמיר בזה.
נמצא שאין שום משמעות לכך שהוא 'רוצה להחמיר', אלא עיקר הענין הוא דהח"ח 'משוי ליה ספיקא'. וא"כ זו הלשון שצריכה להיכתב.
לדעת הח"ח יש ספק בדבר ולפיכך החמיר, ברם נראה שאין ספק בזה.
אולי ייראו לך אלה הערות קנטרניות, אבל לדעתי חשיבות גדולה יש בהם.
