להסתכל בספר באמצע התפילה - בחרתם להעיר לשני? תסבירו מדוע ולמה...

[נדיב לב]

מאן דהו העיר לי פעם על עיון מתוך ספר (לא בפה!) בשעת התפילה, שזה נחשב הפסק.
ומכיון שהמוכיח בע"מ לא נימק על מה הוא הסתמך, דנתי לעצמי כמצו"ב. אגב, היה עוד אחד שהעיר בצורה מופתית. אבל זה אולי בהודעה נפרדת.

וזה החלי:

אם מדין הרהור כדיבור, הלא כבר כתב בביאור הלכה (סי' ס"ב ד"ה יצא) 'אין ראוי להסתפק בזה' אלא כדעת רוב הראשונים שהרהור לאו כדיבור.
(אגב, זו הפעם היחידה במ"ב שהוא מתבטא בלשון כזו!)

ואם על דרך רבינו הגר"א במהרהר בד"ת (סי' מ"ז סק"ד), הרי שזה אינו. כי שם טעמו שהרהור גם נחשב מצווה, הגיון הלב. אבל אינו מדין דיבור.

ואם עפמש"כ בשו"ע (סימן ס"ב סעיף ד') באנוס לומר ק"ש שיכול להרהר ולצאת יד"ח. הלא השו"ע גופיה פסק שם בסעיף קודם, שצריך להוציא את המילים, ובסימן קפ"ה ס"ב כתב שצריך לברך בפיו. ובהכרח שלא יסתור דבריו לגבי ק"ש באונס צ"ל כמו שפירשו המ"ב שאין הכוונה שיצא ממש יד"ח, אלא שהקב"ה ייתן שכר לאנוס על השתדלותו לעשות מה שאפשר, אבל לא שהרהור נחשב ממש לדיבור.

הכלל, אשמח לדעת אם יש מי מהפוסקים כולל אחרוני זמנינו, שהעיר בבירור על עיון בספר בתפילה.

הכלל השני. כשמעירים לשני, לפחות תסבירו מדוע ולמה...

הכללי השלישי. לפעמים המטבע האבוד נמצאת מתחת לפנס...
שו"ע (סימן ס"ח) וז"ל: יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק:
וכתב הרמ"א בהגה וז"ל: ויש אומרים דאין איסור בדבר (הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור) וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר, אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים, וכ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטילה. ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק. וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם וע"ל סימן צ' סעיף י' (מהרי"ל וד"מ):

הכלל הרביעי. לא תמיד מוצאים את המטבע מתחת לפנס...
הרמ"א עוסק באדם שבוחר שלא לומר עם הציבור פיוטים בברכות ק"ש, ואי לכך יש חשש כשהוא מהרהר בספר הוא יבוא לדבר (כי כרגע בשונה מהציבור שאומר את הפיוטים הוא מעדיף לעיין בספר ומחריג את עצמו מתפילת הציבור וישש חשש שיגיע לידי דיבור ועל כן כתב הרמ"א שעדיף לומר את הפיוטים ולא לפרוש), אבל באופן שאדם סיים לומר פסוד"ז וכעת ממתין לש"צ, בזה י"ל אדרבה עדיף שיהרהר ויתעסק בספר מאשר יבהה באוויר ויבוא לדבר או לידי הפסק. ויש לעיין. בכל מקרה המוכיח לא צדק במה שטען שזה הפסק. אלא שיכול לבוא לידי הפסק.

 

[שמעון טרבלסי]

באיזה שלב בתפילה זה היה?
בפס"ד, בברכות ק"ש, בק"ש עצמה, בתפילת שמו"ע, בחזרת הש"ץ?

 

[אור יעקב]

מאן דהו העיר לי פעם על עיון מתוך ספר (לא בפה!) בשעת התפילה, שזה נחשב הפסק.

דרך אגב הרבה לא יודעים אבל יש איסור להרהר אפי' באמצע הקדיש בלימוד תורה. (מ"ב, אחרונים, ה"ב ועוד)

 

[אלישמע]

מאן דהו העיר לי פעם על עיון מתוך ספר (לא בפה!) בשעת התפילה, שזה נחשב הפסק.
ומכיון שהמוכיח בע"מ לא נימק על מה הוא הסתמך, דנתי לעצמי כמצו"ב. אגב, היה עוד אחד שהעיר בצורה מופתית. אבל זה אולי בהודעה נפרדת.

וזה החלי:

אם מדין הרהור כדיבור, הלא כבר כתב בביאור הלכה (סי' ס"ב ד"ה יצא) 'אין ראוי להסתפק בזה' אלא כדעת רוב הראשונים שהרהור לאו כדיבור.
(אגב, זו הפעם היחידה במ"ב שהוא מתבטא בלשון כזו!)

ואם על דרך רבינו הגר"א במהרהר בד"ת (סי' מ"ז סק"ד), הרי שזה אינו. כי שם טעמו שהרהור גם נחשב מצווה, הגיון הלב. אבל אינו מדין דיבור.

ואם עפמש"כ בשו"ע (סימן ס"ב סעיף ד') באנוס לומר ק"ש שיכול להרהר ולצאת יד"ח. הלא השו"ע גופיה פסק שם בסעיף קודם, שצריך להוציא את המילים, ובסימן קפ"ה ס"ב כתב שצריך לברך בפיו. ובהכרח שלא יסתור דבריו לגבי ק"ש באונס צ"ל כמו שפירשו המ"ב שאין הכוונה שיצא ממש יד"ח, אלא שהקב"ה ייתן שכר לאנוס על השתדלותו לעשות מה שאפשר, אבל לא שהרהור נחשב ממש לדיבור.

הכלל, אשמח לדעת אם יש מי מהפוסקים כולל אחרוני זמנינו, שהעיר בבירור על עיון בספר בתפילה.

הכלל השני. כשמעירים לשני, לפחות תסבירו מדוע ולמה...

הכללי השלישי. לפעמים המטבע האבוד נמצאת מתחת לפנס...
שו"ע (סימן ס"ח) וז"ל: יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק:
וכתב הרמ"א בהגה וז"ל: ויש אומרים דאין איסור בדבר (הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור) וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר, אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק כל זמן שהצבור אומר פיוטים, וכ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטילה. ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק. וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם וע"ל סימן צ' סעיף י' (מהרי"ל וד"מ):

הכלל הרביעי. לא תמיד מוצאים את המטבע מתחת לפנס...
הרמ"א עוסק באדם שבוחר שלא לומר עם הציבור פיוטים בברכות ק"ש, ואי לכך יש חשש כשהוא מהרהר בספר הוא יבוא לדבר (כי כרגע בשונה מהציבור שאומר את הפיוטים הוא מעדיף לעיין בספר ומחריג את עצמו מתפילת הציבור וישש חשש שיגיע לידי דיבור ועל כן כתב הרמ"א שעדיף לומר את הפיוטים ולא לפרוש), אבל באופן שאדם סיים לומר פסוד"ז וכעת ממתין לש"צ, בזה י"ל אדרבה עדיף שיהרהר ויתעסק בספר מאשר יבהה באוויר ויבוא לדבר או לידי הפסק. ויש לעיין. בכל מקרה המוכיח לא צדק במה שטען שזה הפסק. אלא שיכול לבוא לידי הפסק.

ישנה מודעה שמסתובבת בבתי כנסיות (ספרדים ודאי, אחרים לא יודע),
לפיה החיד"א וכה"ח כתבו שאסור ללמוד ולעיין בספר באמצע התפילה.
ומשם נפוצה לכאו' ההבנה (נתקלתי בזה) שכל זמן שהציבור עוסק במעמד התפילה, אסור שיהיה עוד ספר פתוח, (כי הכל זה תפילה ואסור ללמוד בתפילה).
והנה, עד ברוך שאמר ודאי שמותר ללמוד בפה, וכל החלק ההוא הוא ד"ת.
משם עד שמו"ע, בפה אסור ובהרהור (אם לא בא ע"ח המלל, ובק"ש ע"ח הכוונה) ודאי מותר.
שמו"ע ודאי אסור לגמרי. (רק יש לדון בזמן שמחכה לבעל תוקע מה הדין, לי נראה שאפשר אע"פ שעדיין הוא עומד לפני מלך. - וילע"ע בדברין הנפלאים של נדיב לב מצד הרהור כדיבור דמי).
בחזרה, בשו"ע (קכד ד) צריך לשתוק ולכוין לברכות שאומר הש"ץ ולענות אמן.
וכשהוא ודאי עונה אמן, עיין בבאה"ט (סק"ז) שהביא מח' אם מותר אפי' בדיבור, ובמ"ב (סקי"ז) נטה להחמיר שמא יענה אמן יתומה, וגם מפני עמי הארץ שלא ילמדו ממנו שלא להקשיב לש"ץ וגם יעסקו בשיחה בטלה, ונמצאו מחטיאים את הרבים. ע"כ.
ריהטת לשונו אולי משמע רק בדיבור, שכן כתב "על כן יש ליזהר מלומר תחנונים או ללמד בעת חזרת הש"ץ ואפי' אם מכונים לסוף הברכה" וכו'. הרי דלימוד דומיא דאמירת תחנונים. או אולי יש לדקדק לימוד כל שהוא.
ועוד, זיל בתר טעמא, דלמא יענה אמן יתומה, וזה שייך לכאו' גם בהרהור. או אפשר, שאין חשש זה קיים אלא רק כשפיו עסוק בדיבור תורה ותחינה, משא"כ כשעסוק רק במחשבתו.
וכשהוא אומר "לא יפה הם עושים, שאם הלומדים יפנו ללמודם עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש"צ ויעסקו בשיחה בטלה". משמע להדיא דהעיקר הוא שיחה בפה (שכם לע"ה אין במה לעיין). אמנם בימינו שנתחדש דבר ויש עלונים למאות בבתי הכנסת, ויש לעמי הארץ במה להתעסק אם יראו הת"ח מעיין בספר, והם ודאי לא יקפידו לענות, אפשר שראוי לחוש.
ואפשר שבמקום שבלא"ה עמי הארץ מעיינים בעלונים בעת חזרת הש"ץ, א"כ א"א לתלות בוקי סריקי דוקא בת"ח (חוץ מאלו שנהנים להעיר לבחורי ישיבות ואברכים...), ובכה"ג כל שיודע בעצמו שודאי עונה, עכ"פ בהרהור שרי.
ועיין בכה"ח (סקט"ז) שכתב בשם הגרח"פ שאף בעיון בלבד אסור כי מערב תיקון בתיקון וצריך שיאזין למ"ש הש"ץ. ע"כ. (ומשמע שאם יודע בעצמו שבלא"ה לא יאזין לש"ץ, אולי יותר טוב שילמד).
ונראה שקדיש דומה ממש בכל בחינותיו לחזרת הש"ץ (אולי למעט זו שכתב הגרח"פ), וא"כ דינם שוה.
ונשאר רק לעיין מה הדין בקריאה"ת, ואכמ"ל.

 

[משיב כהלכה]

אבל באופן שאדם סיים לומר פסוד"ז וכעת ממתין לש"צ, בזה י"ל אדרבה עדיף שיהרהר ויתעסק בספר מאשר יבהה באוויר ויבוא לדבר או לידי הפסק

פשוט וברור, וכן כתב בשו"ת שואל ונשאל (סימן ה סעיף י"ד), וכן הגר"מ מאזוז בספרו מקור נאמן (א, קפ"ה) אף התיר התיר ליחיד ללמוד או לקרוא תהילים בין הלחש לחזרה, וכן משמע דעת הגר"ח מוואלוז'ין (כתר ראש אות ל"ג) להתיר בפשטות, ובילקוט יוסף כתב שאע"פ שמותר ליחיד לומר פסוקים ודברי תורה, טוב שיעיין בהרהור הלב, אולם, לשליח ציבור אסור ללמוד בפה אלא רק בהרהור.

כל הערעור הוא על המעיינים בספר בחזרת הש"ץ, וגם להם יש סמך בראשונים.

הטור (אורח חיים הלכות תפילה סימן קכד) כתב: "לאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר ש"ץ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו, וכתבו רב שרירא ורב האי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין ולא משיחין", וכן בשו"ע: "לאחר שסיימו הצבור תפלתן, יחזור ש"צ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר, ויוצא בו; וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"צ לכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף; ואינו מפסיק; ואינו משיח".

ובבית יוסף הסביר מה טעם אמרו הגאונים שצריך לכוון לדברי הש"ץ וכו', שזה הולך על "מי שאינו מתפלל בעצמו אלא יוצא בשמיעתו משליח ציבור קאי, וכן נראה מדברי הכל בו, וזה דבר פשוט דכיון שהוא יוצא ידי חובתו בשמיעה זו צריך שלא להפסיק ושלא לשוח".

ומוכח מכאן שכל ענין הכוונה הוא רק מחמת שיוצא ידי חובה, אבל מי שאינו יוצא ידי חובה אינו צריך לכוון מדינא. ולמעשה השו"ע עצמו כתב זאת בהמשך (סעיף ד): "כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן".

ומוכח מכאן שאין חיוב מדינא לכל יחיד לכוון, אלא חובת הציבור היא שיהיו ט' אנשים שיכוונו לברכותיו של הש"ץ כדי שלא יהיו לבטלה.

והרא"ש (אורחות חיים יום א אות יד) התיר במפורש: "שלא יספר משיתחיל ברוך שאמר עד שיסיים תפלת לחש, ולא בעוד שש"ץ חוזר ומתפלל התפלה, אלא אם כן בדברי תורה או בדבר מצוה או לתת שלום ולהחזיר שלום".

והרמ"ע מפאנו הגדיל וכתב שהלומד אף פטור מלענות אמן, מדין העוסק במצווה פטור מן המצווה... וזה לשונו:

"רוב העולם אינם נזהרים וקורין בסדר קרבנות וכיוצא בשעה שש"צ יורד אף על גב דלא יאות עבדין ובכל כי האי גוונא איכא משום הנח להם - וכיון דגלו דעתייהו שאינן מכוונים לצאת אף על פי שיענו לפעמים ואינם יודעים על איזו ברכה אין כאן אמן יתומה כמפורש בירושלמי הביאו הרב בפרק שלשה שאכלו, ולא עוד אלא שהם פטורים מן הדין מעניית אמן שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואם ענו מצוה קעבדי ובכלל מצווה ועושה נינהו דהא מצווים הם בכך אלא שדבר אחר גורם להם ליפטר לפי שעה והמה מ"מ חוטפים את המצוה ובידם שתים כאבוה של רבי יוסי בן החוטף אפרתי שנזכר במשנה דכלאים בסוף פרק ג' הנקרא כן על שם שהיה חוטף מצות מן השוק ומזכירין אותו לשבח, אבל באלכסנדריא של מצרים יודעים היו על ידי הנפת סודרין אם היא ברכה ראשונה שנייה או שלישית - ואנו מחזיקים עצמנו בקיאים להתחייב בתפלה שלא יהא ש"צ מוציא אותנו וראוי שנספק בעצמנו בבלתי בקיאים שאם לא כיוננו כל הצורך נכוין לצאת בשעה שש"צ יורד ועם זה אנו נכנסים לספק אמן יתומה, ומה טוב שלא לעסוק בדברים אחרים ולכוין ולענות אמן".

וציין להם הגרש"מ עמאר:



גם המגן אברהם הביא דבריו, "עיין בתשובת מ"ע (הרמ"ע מפאנו) על האנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ או אומרים תחנונים - אם מתכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם, אך בספר ווי העמודים קרא תיגר עליהם".

והמעיין בספר ווי העמודים (עמוד העבודה י, לד) יראה שכלל לא דיבר על עיון בספר ולימוד בהרהור, אלא על תפילות ובקשות: "גם בזה אני רגיל למחות לאותם אנשים המתפללים תחינות ובקשות בחזרת הש"ץ, כי ודאי מה שביקשו לא ניתן להם ומה שבידם ניטלה מהם".

וכן במחצית השקל ביאר שכל החשש הוא ענין צדדי: "רצונו לומר, דחיישינן שמא ילמדו אחרים ממנו, ולא יטו אוזן לתפילה, אפילו לא ילמדו ולא יאמרו תחנונים".

ויש מהאחרונים שקראו לביטול החזרה (עכ"פ במנחה ובמוסף) וכאשר כבר התריע הרמב"ם (סימן רנ"ו): "ומה שחייב אותי לעשות זאת הוא, שהאנשים כולם בשעת תפלת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר, אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה. וכל מי שאינו בקי, כאשר הוא רואה תלמידי חכמים וזולתם מסיחין וכחין ורקין ומתנהגין כמי שאינו מתפלל בשעת תפלת שליח ציבור, עושה גם הוא כזה ונקבע בלבות האנשים כולם, שאין תפלה אלא בעת הלחש. ואנו אומרים באיסורי תורה עת לעשות לד' הפרו תורתך ומכל שכן בתקנת התפלה ובזה יש משום הסרת חלול השם, שחושבים בנו שהתפלה אצלנו שחוק ולעג, (ובדבר שיש בו) כדי להוציא האנשים כולם מידי חובה, כפי שזה גלוי לעין. אבל כשנתפלל בשאר ימות החול באנשים מועטים בקיאים, אנו מקיימים התקנה הראשונה ומתפללים לחש ובקול רם".

ומצ"ב דברי מרן הגר"ש משאש:



ולסיום, אחד מתלמידי הגר"ש אויערבאך סיפר שהלך להתייעץ איתו האם לקחת 'שטעלע' של משגיח בישיבה שהציעו לו, ותוך כדי השיחה אמר לו "רק דע לך, שאם תהיה משגיח, תצטרך להפסיק ללמוד בחזרת הש"ץ"...

 

[נדיב לב]

רבותיי. אתם כותבים טוב. נוהגים בי בסבר פנים יפות. ומשתדלים להשיב בהרחבה לפרטי פרטים בנוגע להפסק בכל שלבי התפילה.

באיזה שלב בתפילה זה היה?
בפס"ד, בברכות ק"ש, בק"ש עצמה, בתפילת שמו"ע, בחזרת הש"ץ?

אבל חשוב שנתמקד. ולייתר דיוק אמקד. (למרות שכבר כתבתי בהודעה באיזה שלב בתפילה מדובר). לא שאלתי מה הדין בחזרת הש"ץ, כי הדיון בזה הוא די ברור. יש מ"ב מג"א באר היטב ורמ"ע מפאנו מוכרים וידועים [מ"ב מחמיר. הרמ"ע מפאנו שהובא באחרונים מצדד להקל בדיעבד (הנח להם לישראל) כי היום אנחנו מוחזקים לבקיאים בנוגע לתפילת לחש], כפי שראיתי שכבר הוזכרו כאן, ואף הרחיבו כיד ה' הטובה עליהם מראשונים ואחרונים נוספים.
גם לא שאלתי על הפסק בק"ש, או קדיש (שאגב חומרתו יותר משל חזרת הש"ץ אבל זה דיון לאשכול נפרד).

בדבריי התמקדתי בדעת הרמ"א בשם המהרי"ל. האם דברי הרמ"א הללו בנוגע לאדם שבחר לא לומר פיוטים עם הציבור בברכות ק"ש, שעליהם כתב: "ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק", זו סיבה להכריח שכל עיון בספר בין הברכות בק"ש או בפסד"ז (ביניהם ובין ישתבח ליוצר ובשחרית כמו בערב) לא ראוי מחשש שיבוא לידי הפסק, או כפי שחלקתי בין הדברים.

ולכן מה שנכתב:

משם עד שמו"ע, בפה אסור ובהרהור (אם לא בא ע"ח המלל, ובק"ש ע"ח הכוונה) ודאי מותר.

כדאי לעיין בלשון הרמ"א שהוזכר כאן כי זה עצמו הדיון. מדוע פשיטא למר "ודאי מותר". אלא אם פשוט בעיניו החלוקה שנכתבה בהודעה הפותחת.

ואגב (כפש"נ לא זה הדיון. שלי) מה שנכתב:

ועיין בכה"ח (סקט"ז) שכתב בשם הגרח"פ שאף בעיון בלבד אסור כי מערב תיקון בתיקון וצריך שיאזין למ"ש הש"ץ. ע"כ. (ומשמע שאם יודע בעצמו שבלא"ה לא יאזין לש"ץ, אולי יותר טוב שילמד).

אבל כמדומני שדיוקו אינו נכון. הכה"ח שציינת בא להחמיר, ולא להקל. לשלול גם מקרה כזה שלא מוציא מפיו אלא רק מעיין. אבל הסיבה הבסיסית שלא לעיין בספר, כי מוטלת עליו חובה לשמוע את חזרת הש"ץ (ולא בגלל שמערב תיקונים. שזו רק סיבה משנית). וממילא אין שום סיבה והגיון לפתור אדם מחיובו בגלל שלא עומד בחיובו... (וזאת בשונה מהחילוק שכתבתי לעיל, שמדובר כשכבר סיים את חלקו).

והרא"ש (אורחות חיים יום א אות יד) התיר במפורש: "שלא יספר משיתחיל ברוך שאמר עד שיסיים תפלת לחש, ולא בעוד שש"ץ חוזר ומתפלל התפלה, אלא אם כן בדברי תורה או בדבר מצוה או לתת שלום ולהחזיר שלום".

ציטטתי מה שנוגע לעניינו.
יישר כח על ציטוט לשון הרא"ש. אם כי ברור מדבריו שדעתו חלוקה ע"ד הרמ"א הנז'. אמנם בדעת הרמ"א יש לדון וכפי שנ' לעיל לחלק.

 

[אלישמע]

משם עד שמו"ע, בפה אסור ובהרהור (אם לא בא ע"ח המלל, ובק"ש ע"ח הכוונה) ודאי מותר.

כדאי לעיין בלשון הרמ"א שהוזכר כאן כי זה עצמו הדיון. מדוע פשיטא למר "ודאי מותר". אלא אם פשוט בעיניו החלוקה שנכתבה בהודעה הפותחת.

לא כ"כ הבנתי, יש צד שאסור להרהר בד"ת בפסוקי דזמרה ?

ועיין בכה"ח (סקט"ז) שכתב בשם הגרח"פ שאף בעיון בלבד אסור כי מערב תיקון בתיקון וצריך שיאזין למ"ש הש"ץ. ע"כ. (ומשמע שאם יודע בעצמו שבלא"ה לא יאזין לש"ץ, אולי יותר טוב שילמד).

אבל כמדומני שדיוקו אינו נכון. הכה"ח שציינת בא להחמיר, ולא להקל. לשלול גם מקרה כזה שלא מוציא מפיו אלא רק מעיין. אבל הסיבה הבסיסית שלא לעיין בספר, כי מוטלת עליו חובה לשמוע את חזרת הש"ץ (ולא בגלל שמערב תיקונים. שזו רק סיבה משנית). וממילא אין שום סיבה והגיון לפתור אדם מחיובו בגלל שלא עומד בחיובו... (וזאת בשונה מהחילוק שכתבתי לעיל, שמדובר כשכבר סיים את חלקו).

הכה"ח מהיא את מח' הפוסקים (הרמ"ע וכו') אם מותר בדיבור או בהרהור, ומסיק שאע"פ שלפי הנגלה מי שיודע בעצמו שלא מפספס אמן מותר עכ"פ בהרהור, מ"מ יש לאסור מצד אחר (שצריך להאזין לש"צ).
אני בא ומוסיף על דבריו, מי שיודע שבלא"ה לא יאזין לש"צ, ובמקום לרחף במחשבותיו אנה ואנה הולך לעיין בדבר מה, מותר (זה לא דין בקריאה, זה דין בשימת לב למה שהש"צ אומר, ולכן מה לי אם יבטלו ע"י שיהרהר בנאייעס ומה לי אם יבטלו ע"י שיהרהר בסוגיות אביי ורבא, ואדרבה עדיף טפי).