פרשת יתרו א :
גדר קדושת השבת במרה ובסיני: בביאור נוסח "ציווי פעליה כראוי"
א. יסוד ה'לבוש': בין כפיית ההר להנחלה באהבה
בגמרא (שבת פו., סנהדרין נו:) מובא כי מצוות השבת היא מן המצוות שנצטוו עליהן ישראל עוד בהיותם במרה, קודם שהגיעו להר סיני. בביאור עניין זה כתב ה'לבוש' (או"ח תפ"ז) יסוד עמוק ביישוב נוסח התפילה והקידוש.
הקשה ה'לבוש': מדוע אנו מדגישים "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו", והרי ידועים דברי רז"ל (שבת פח.) שעל כלל התורה "כפה עליהם הר כגיגית"?
ומבאר ה'לבוש', שמצוות שבת חלוקה מכללות התורה, שכן כיוון שניתנה כבר במרה – קודם המעמד הנורא בסיני – קיבלוה ישראל עליהם ברצון ושמחה ללא צורך בכפייה, ועל כן היא מוגדרת כמתנה שניתנה "באהבה".
עוד הוסיף לבאר, דאף שבמועדים אנו מזכירים "באהבה", אין זה סותר, שכן כלל התורה ודאי התקבל באהבה בתחילה (בשלשת ימי הגבלה), אלא שכששמעו בסיני את ריבוי המצוות ופרטותיהן נזדעזעו והוצרכו לכפייה. לכן, בשבת שניתנה כ"פרט" כבר במרה – מציינים את קבלתה באהבה אף כלפי הפרט, מה שאין כן במועדים שניתנו בסיני, ששם האהבה היא על ה"כלל", (ועיי"ש עוד במה שמבאר עוד בזה).
ב. הקושיא בנוסח מוסף: "אז מסיני נצטוו"
אולם לפי דברי ה'לבוש', שעיקר יסוד הנחלת השבת וקניינה בלב ישראל נבע מהציווי המוקדם במרה, ילה"ק טובא במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח תפילת מוסף: "תכנת שבת... אז מסיני נצטוו ציווי פעליה כראוי".
והדברים צריכים עיון: אם הציווי המכונן היה במרה, מדוע תלו את עיקר הציווי במעמד סיני? ומהו הדיוק בלשון "ציווי פעליה כראוי", המורה שעד סיני לא היה הציווי בשלימותו הראויה?
(ועיין בזה ב'לבוש' או"ח רפ"ו ובערוה"ש שם).
וכעין זה הקשה ה'שואל ומשיב' בס' 'דברי שאול' (בשלח, מהדו' רביעא; ועיין בשו"ת 'גנזי יוסף' סימן נ"ו) על הנוסח בשחרית: "ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת". והרי כבר שמרו שבת במרה, ואם כן מה נתחדש בכך שנכתבה שמירתה על הלוחות בסיני?
והוא צריך עיון.
ג. יישוב הדברים עפ"י חקירת ה'מקנה' בשינוי סדר הנהגת הזמנים
ונראה ליישב המבוכה על פי יסוד כביר שחידש בעל ה'מקנה' (קידושין לא., וכ"ה בס' 'פנים יפות' פרשת נח).
דחקר ה'מקנה' ביישוב המאמר (יומא כח:) ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה", ותמה: איך הותר לו לשבות והלא "גוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח:), ואברהם קודם מתן תורה היה לו דין בן נח (לכה"פ לסוברים כן, ואכמל"ב) ?
ותירץ, שקודם מתן תורה היה סדר היום בעולם שונה מהנהגתו כיום: הלילה היה הולך אחר היום (היום קודם ללילה), כדכתיב בפרשת נח: "יום ולילה לא ישבותו" – ודרשו חז"ל שקאי על בני נח. רק במתן תורה נתחדש הדין שהלילה קודם ליום, כפי שנאמר בפרשת אמור "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". אברהם אבינו, ברוח קודשו, שמר שבת כפי שתהיה לאחר מתן תורה (לילה ואח"כ יום), ובכך נמצא שעשה מלאכה בסוף הלילה לפי מניינם של בני נח, ולא עבר על איסור "לא ישבותו".
ד. סיכום: "ציווי פעליה כראוי" – התחדשות השבת לדורות
מעתה נפתחים השערים לביאור נוסח התפילה: אמנם במרה כבר נצטוו ישראל על עצם השבת, אך הייתה זו "שבת של בני נח" שבה היום קודם ללילה. רק במעמד הר סיני, עם ירידת הלוחות והחלת הקדושה המוחלטת על עם ישראל, השתנה סדר הזמנים והתקדש הלילה לפני היום כזכר למעשה בראשית (שבו נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר").
ובזה מיושבים הנוסחים על נכון:
במוסף אנו משבחים: "אז מסיני נצטוו ציווי פעליה כראוי" – דהיינו שרק בסיני קיבלו את צורת השבת הראויה והמתוקנת לדורות, המתחילה מן הערב. וכן בשחרית אנו מזכירים שעל הלוחות נכתבה "שמירת שבת", כי שמירה זו שעל הלוחות היא השמירה החדשה של "מערב עד ערב", שהיא חותם היותנו עם סגולה המורם מעל חוקי הטבע.
נמצא איפוא, שבמרה ניתנה השבת באהבה, אך בסיני ניתנה היא כראוי.
