משפטים אם כסף תלווה את עמי – מצוות הלוואה לעשיר

[שאינו יודע לשאול]

שיטת הרמב"ם שמצוות עשה מהתורה להלוות מעות, היא דווקא לעני, זה לשונו בסה"מ עשה קצ"ז: להלוות לעני להקל לו מעניו ולהרחיב לו וזה מצוה יותר חזקה ויותר מחייבת מכל מצוות צדקה, והציווי ... אם כסף תלוה את עמי עכ"ל, כך גם ברמזי המצוות ריש ספר משפטים וז"ל הלכות מלו"ל יש בכללן ... א’ להלוות לעני ומך ע"כ, ובהל’ מלו"ל א א: מצוות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך יכול רשות ת"ל העבט תעביטנו וגו’ עכ"ל, ובפ"י ה"ז ממתנו"ע כ’ הרמב"ם "ח’ מעלות בנותני צדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות...עכ"ל.

אך עיין בסוכה מט ע"ב: ת"ר בשלושה דברים גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה צדקה בממונו גמ"ח בין בגופו בין בממונו, [רש"י: בממונו. מלוה לו מעות משאילו כלים ובהמה] צדקה לעניים וגמ"ח בין לעניים בין לעשירים ע"כ, ומבואר דגמ"ח בממונו היא גם לעשירים.

אך זה לק"מ, די"ל דכלל מצוות גמ"ח אינה מסוימת ומוגדרת ואין בי"ד כופין עליה, וא"א לחייב מדאורייתא על לוית המת והכנסת כלה וכיו"ב רק מדרבנן, וגדר הלוואה בגמ"ח אינו מ"ע מסוימת מדאורייתא אלא או מדרבנן או מדרכי ההטבה והחסד.

אלא שבטור ושו"ע ר"ס צז (חו"מ) כתבו שהמצוה דאם כסף תלוה היא גם להלוות לעשיר, ובלבוש כ’ דדין הלוואה לעשיר הוא מדברי קבלה בישעיה "ומבשרך לא תתעלם", אך הסמ"ע דחה דבריו שם וכתב דהרמב"ם ושאר פוסקים דיברו במצוה דאורייתא, ומקור המצוה בתורה הוא מדכתיב "תלוה את עמי" ולא ממעטינן אלא נכרי (מכילתא הובא ברש"י) הא כל שאינו נכרי אע"פ שהוא עשיר בכלל "תלוה" הוא.

ובביאור הגר"א ציין (חו"מ שם) לגמ’ בב"מ עא ע"א הנ"ל דשם איתא "תני ר’ יוסף אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם וכו’, ומלשון "קודם" מוכח דמצוה גמורה היא, וחיוב גמור להלוות לעשיר, אלא שאם יש עני ועשיר העני קודם, והיא קושיא אלימתא לשיטת הרמב"ם ועיין אבן האזל ריש הלכות מלוה ולוה דברים מחודשים מאוד בזה.

 

[שאינו יודע לשאול]

יש מקום לומר שהביאור ברמב"ם הוא על דרך הפשט וכפי שביארו במרכבת המשנה על המכילתא דר’ ישמעאל והח"ח בספרו אהבת חסד (ח"א פ"ו סק"ג) על פי דברי החינוך (מצוה תעט) שמצוות צדקה במי שפושט יד היא גם בעשיר וכגון שאינו במקומו עתה ואין ממונו מזומן לו.

ולעניין עשיר כזה דינו כעני בכל מקום כדקי"ל בפאה ה ד "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול, וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר’ אליעזר וחכמים אומרים עני היה באותה שעה" ואפי’ לר’ אליעזר מיהא יטול ואע"פ שנוטל מתנות עניים, ובעשיר כי האי גוונא חייבה תורה לתת ואי"צ לפרש "עשיר" כיון שעשיר כזה דינו כעני לכל מילי וגם מצדקה גופא נוטל.

ואמנם יתכן שגם בעשיר שממונו מזומן לו ומוצא כדי סיפוקו יש מצוה לתת הלוואה והיא מצוות גמילות חסדים וכמבואר גדרה בסוכה מט ע"ב הנ"ל, אך החיוב ד"אם כסף תלוה" הוא רק בעשיר שנידון כעני לכל דיני מתנו"ע, ולק"מ על הרמב"ם מהגמ’ ב"מ הנ"ל וכן מדוע לא הזכיר עשיר בהדיא.

וכשם שלא הזכיר הרמב"ם עשיר במצוות צדקה גופא ובשאר מתנו"ע, רק עני, אלא שעשיר שאין ממונו מזומן לו להתפרנס בו דינו כעני בכל מקום, ועל זה אמרו בב"מ עא ע"א עני ועשיר עני קודם.

אלא דאם בעשיר אשר כזה איירי צע"ג מדוע העני קודם לו, הלא העשיר חסר ממון כמוהו ממש, ומדוע חייבה תורה להקדים את העני אליו.

ואדרבה חסרון העשיר עמוק וכואב יותר מחסרון העני, שהרי הוא מבירא רמא לבירא עמיקתא והעני לא כן, וכדקי"ל בכתובות סז ע"ב מקרא ד’די מחסורו אשר יחסר לו’ אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו, דהיינו מחסורו והכי קי"ל (רמב"ם ז ג ממתנו"ע, טושו"ע יו"ד ר"נ), אם כך כששניהם חסרים לכאורה חסרון העשיר שאין לו קודם לחסרון העני שאין לו.

 

[ממדבר מתנה]

אלא דאם בעשיר אשר כזה איירי צע"ג מדוע העני קודם לו, הלא העשיר חסר ממון כמוהו ממש, ומדוע חייבה תורה להקדים את העני אליו.

נראה לענ"ד ליישב בשני אופנים.
חדא, דמטבע האדם קל לו יותר להלוות כספו לעשיר, שמרגיש בטוח שיפרע. מה שאין כן בעני, הסיכון שלא יושב לו כספו גדול יותר.
ודמי להא דקי"ל דמצוה בשונא כדי שיכוף יצרו.
ועוד אפשר, שאף שחסרון העשיר שאין לו שווה לחסרון העני, מ"מ דוחקו מועט, שיוכל להשיג הלואה די בקלות. אבל העני דוחקו גדול, ובדר"כ קשה לו למצוא מי שילוה לו, ולכן הוא קודם.

 

[שאינו יודע לשאול]

נראה לענ"ד ליישב בשני אופנים.
חדא, דמטבע האדם קל לו יותר להלוות כספו לעשיר, שמרגיש בטוח שיפרע. מה שאין כן בעני, הסיכון שלא יושב לו כספו גדול יותר.
ודמי להא דקי"ל דמצוה בשונא כדי שיכוף יצרו.
ועוד אפשר, שאף שחסרון העשיר שאין לו שווה לחסרון העני, מ"מ דוחקו מועט, שיוכל להשיג הלואה די בקלות. אבל העני דוחקו גדול, ובדר"כ קשה לו למצוא מי שילוה לו, ולכן הוא קודם.

בעצם כת"ר מסכים עם היישוב שניסיתי לטעון קודם, שמדובר בב"מ עא בעשיר העובר ממקום למקום, וטענת כת"ר היא - שעשיר זה יש פחות חסרון מצד זה שקל לו להשיג הלוואה כי בידו לפרוע משא"כ עני, ואת סברא זו גופא העמיד מר בשני פנים, או מצד חובת הלב של הנותן שיכוף יצרו להלוות דווקא למי שאפשר פחות לסמוך עליו, או מצד חסרונו של המקבל שהעני יותר זקוק לעזרה כי לא יעזרוהו.
[אני הקטן הרבה יותר מתחבר לנוסח השני, משום שבחסד ההסתכלות הפשוטה היא על המקבל ולא על הנותן, לכל הפחות בדיני קדימה, כך מסתבר].
אלא שלפי דברי כת"ר בנוסח השני יוצא חידוש נפלא מאוד, שאם באמת הוא יודע שרק הוא יכול להלוות, והעשיר [אם מפני בושתו, אם מפני שאין כאן עוד מי שיתן] לא יפנה לאף אחד, בזה אכן העשיר קודם, מפני שמצוקתו גדולה יותר, ורק באופן שיש לתלות שהעשיר יקבל הלוואה ממקום אחר אז העני קודם.
וזה חידוש נפלא מאוד.

 

[ממדבר מתנה]

ועיין אבן האזל ריש הלכות מלוה ולוה דברים מחודשים מאוד בזה.

אע"פ שדבריו אכן מחודשים, סוף סוף נראה לי שהוא הפשט הנכון יותר ברמב"ם.
שהרי לפי היישוב שכתב כת"ר דההיא דב"מ מיירי בעשיר שאינו במקומו, עדיין תקשי למה השמיט הרמב"ם לגמרי דין זה, והלא היה לו להשמיענו דבכה"ג עני גמור קודם. ולדברי האבן האזל אתי שפיר, דר' ישמעאל דס"ל שמצוה זו חובה ויליף ליה מהעבט תעביטנו, מוקי לקרא בעני גמור, ופליג על ההיא ברייתא דבב"מ.
ותדע, דגם את שאר דיני הקדימה שהובאו שם בברייתא לענין הלואה השמיט הרמב"ם, ואילו בפ"ז מהלכות מתנות ענים (הי"ג) כתב דינים אלו לענין מצות צדקה. ומקורו שם הוא מהספרי כמו שציין הרדב"ז שם, וכדמוכח מדיליף ליה מדכתיב "לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". (ומרן בכס"מ ציין לההיא דב"מ, וצ"ע)