אם צריך להקפיד על מצה שמורה כל השבוע.

[הלכה ברורה]

מאמר שקיבלתי כעת מת"ח אחד.

מצה שמורה בשאר ימי הפסח​

הגמ' בפסחים מ' ע"א דנה בביאור הפסוק ושמרתם את המצות, וממתי צריך לשמור על המצות, האם משעת לישה או לפני כן, וסיימה הגמ' בדברי רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי: כי מהפכיתו - הפיכו לשום מצוה[1]. אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן. מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי ע"כ. ונחלקו הראשונים על איזה מצה מדובר.

דעת הגאונים ורוב הראשונים ששמורה זה רק למצת מצוה​

בדברי הגאונים ורוב הראשונים מבואר שדין השימור [משעת קצירה או טחינה או לישה – כל חד כדאית ליה] הוא רק מדין 'לשמה', ורק בכזית של הלילה הראשון, אולם בשאר הימים אין צריך 'שימור' במצה אלא לדאוג שלא יחמיץ משעת הלישה ואילך; כן מבואר בדברי השאילתות פרשת צו סי' ע"ו שכתב: ולא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ לשום מצה מכי נפלין מייא עליה ע"כ. וכ"ה בה"ג: והני תרי לילואתא מיחייבינן למיכל מצה דמינטרא, ולא נפיק איניש ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחמץ. ומיחייבינן לנטורה ללישא דלא תיתי לידי חימעא, שנאמר ושמרתם את המצות ע"כ. והובאו בריצ"ג וברא"ש פ"ב סכ"ו ובעוד ראשונים. וכ"כ הרמב"ן בדף מ' ע"א. וכ"כ תלמידיו ותלמידיהם: ר' דוד, הריטב"א, הר"ן, מהר"ם חלאוה, הרשב"ץ במאמר חמץ, צרור החיים ועוד. וכ"כ חכמי איטליה ומהם הרי"ד, הריא"ז, שה"ל סי' ר"י ועוד. וכ"כ חכמי פרובנס ומהם המנהיג עמ' ת"ס, ספר המנהגות ועוד. וכ"ד חכמי צרפת ואשכנז ומהם רש"י בספר האורה ח"א סי' פ"ד, האו"ז סי' רמ"ט, ועוד רבים מהראשונים. וחלקם כתבו שכך המנהג שרק במצת מצוה מקפידים על שמורה. וכ"פ בפשיטות השו"ע בסי' תנ"ג ס"ד: החטים שעושים בהם מצת 'מצוה' טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק ע"כ. הרי שכל ענין השמורה לדעתו הוא רק במצת מצוה.

דעת הרי"ף והרמב"ם ששמורה זה לכל הפסח​

הרי"ף כתב: ומיבעי ליה לאיניש לנטורי קימחא 'דפיסחא' מעידן קצירה דאמר קרא ושמרתם את המצות. ואמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה, כלומר הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים ע"כ. והנה האו"ז סי' רמ"ט והר"ן בפירושו לרי"ף פירשו בדבריו שרק למצת מצוה יש דין לשמור משעת קצירה, אבל לשאר המצות לא עי"ש. וכ"נ מדברי שא"ר שלא כתבו שדעת הרי"ף שונה מדעתם.

אולם נראה שהרמב"ם והמ"מ הבינו לא כך, שכתב הרמב"ם בפ"ה ה"ט: משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ, לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר 'בדגן שאוכל ממנו בפסח' שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ עי"ש. וכתב המ"מ שם: ולא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו שום חלוק בין המצה של לילה הראשון למצה שאדם אוכל בשאר ימי הפסח, אלא שבסוף ערבי פסחים כתב הרב אלפסי ז"ל היכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמינטרא אלא כזית בלחוד דמנטר הוא דאית ליה אכיל ברישא. וכן כתב רבינו ספ"ח מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כו'. הורו ז"ל שהשמור אינו מעכב, ולכתחלה ראוי לעשותו בכל הדגן אלא שאינו מעכב אלא בלילה הראשון שהוא חובה לאכול מצה המשומרת וזה הכרח לפרש בדבריהם וכן משמע הסוגיא שם בכל שעה עי"ש. הרי שדייק מדברי הרי"ף והרמב"ם שהשימור משעת קצירה צריך להיות לכתחלה בכל המצות של הפסח.

ובדעת הרמב"ם הוא מוכרח; חדא, מהלשון שאוכל ממנו 'בפסח', דמשמע בכל הפסח. ועוד, דידועים דברי המרכבת המשנה [חעלמא] בהקדמתו שאפילו מאן דלא דרש סמוכין בעלמא - במשנ"ה תור"ה דרש עי"ש. וכעי"ז כתב בשו"ת חוט המשולש ח"א סי' י': הנה כל בקי בדרכו יודע שרוב כוונתו נלמד ע"י לדרוש סמוכים בסידורו עי"ש. והנה פרק ה' בהלכות חמץ ומצה עוסק בעניני החימוץ של כל השבוע, ופרק ו' עוסק בעניני כזית מצה של ליל הסדר, ואת דין השימור הביא הרמב"ם בפ"ה, ומבואר דקאי על כל השבוע, ומדין שימור המצה מחמץ. והראשונים שלא פירשו כן בדעת הרי"ף זה משום שלא נחתו לבאר כן בדעת הרמב"ם, ולכן דחקו בדברי הרי"ף, אולם לאחר שמבואר בדברי הרמב"ם שהשימור משעת קצירה לכתחלה הוא בכל ימות הפסח – ודאי שכ"ה בדברי הרי"ף, וכפי שמדוקדק בדבריו שביאר בדעת רבא הפיכו לשום מצה 'כלומר הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים', ומבואר שזהו ה'לשם מצה', ולכן כתב 'כלומר', שלא נפרש כשאר הראשונים דהיינו 'לשמה' ורק במצת מצוה, אלא הכונה היא 'שלא יבא עליהם מים' ולכל השבוע, וכפי שכתב הערוך השולחן סי' תנ"ג ס"כ עי"ש[2].

ויש להוסיף שכ"ה גם בסידור ר"ש ב"ר נתן פ"ט וז"ל וצריכים לשמור החטה שנעשה ממנה מצה מן המים מזמן קצירה ועד לישתו לשם פסח בכל האפשר וכו'. ודע שכל חטה שנופל עליה מעט מן המים נאסר לאוכלה 'בפסח' ולא נשאירה ברשותינו. והמדקדקים אינם משתמשים 'בפסח' אלא בחטה שנשמרה כפי שאמרנו, והיא הקרויה מצה משומרת ע"כ. ומבואר בדבריו שלכתחלה [המדקדקים] לא משתמשים בפסח [היינו בכל ימי הפסח] אלא בשמורה משעת קצירה[3].

ראיה מהמכילתא לדעת הרי"ף והרמב"ם​

והנה כבר עמדו כמה מהאחרונים, ומהם בספר שבות יהודה [נג'אר, ליוורנו תקס"א], המלבי"ם בספרו התורה והמצוה על המכילתא, הערוך השולחן בסי' תנ"ג סכ"ג ועוד, שכדעת הרי"ף והרמב"ם שיש מצוַת שימור לכל המצות של פסח מבואר במכילתא בא מסכתא דפסחא פרשה ט' וז"ל ושמרתם את המצות. שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול. מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן וכו' עי"ש. והיינו לשמרו קודם שיבוא לידי חימוץ דהיינו שיאור וסידוק, אלא כבר כשרואה שרוצה לתפוח תלטוש בצונן. ומבואר שדין 'ושמרתם' נאמר בכל המצות שיש לשמרם שלא יחמיצו, אלא שהמכילתא דרשה כן רק משעת הלישה[4], אולם לדעת רבא בבבלי שהשימור הוא משעת קצירה –על כל המצות יש דין זה.

אלא שבמכילתא שם איתא לאחר מכן: ר' יאשיה אומר אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד ע"כ. ופירשו המלבי"ם והערוך השולחן שדעת ר' יאשיה לפרש את הפסוק במצות מצוה עי"ש. ולפ"ז מחלוקת הראשונים הנ"ל היא מחלוקת תנאים. אולם נראה שהביאור בדעת ר' יאשיה אינו כן, אלא הוא דרך דרש אל תקרי, אבל אין זה פשטיה דקרא גם לדעתו. נמצא שבמכילתא מבואר כדעת הרי"ף והרמב"ם.

וא"כ זכינו לדין שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין דין מיוחד לשמור לשם 'מצת מצוה' אלא יש דין כללי לשמור מחימוץ משעת קצירה בכל המצות.

והמ"מ שהעתקנו לעיל דייק היטב מדברי הרי"ף והרמב"ם שהשמירה משעת קצירה היא לא לעיכובא, אלא רק דין לכתחלה, וסיים: ואע"פ שקשה לי למה לא כתבו הא דבצקות של נכרים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וכונתם צריכה לי עיון עי"ש. והערוך השולחן בסכ"א שם כתב ליישב שבאמת הרי"ף והרמב"ם דחו דין דבצקות של נכרים מההלכה, משום שאין זה 'לכתחלה', אלא רק כשאין לו ברירה, שהרי לכתחלה צריך לאכול שמורה משעת קצירה כל שבעה עי"ש.

בדורות האחרונים נהגו רבים מתלמידי החכמים להחמיר כדעת הרי"ף והרמב"ם​

והנה אע"פ שדעת הגאונים ורוב הראשונים שלא צריך שמורה משעת קצירה בשאר ימי הפסח, וכ"ה מעיקר הדין – מ"מ בדורות האחרונים נהגו תלמידי החכמים ורבים מיראי השם להחמיר כדעתם, ובפרט שרבים מהראשונים לא עמדו בבירור דעתם, ויתכן שאם היו עומדים בזה היו גם מסכימים לדבריהם.

בהנהגות חכמי צפת משנת של"ז המובא בראש ספר ראשית חכמה באות י"ג כתוב: כמה בעלי תורה שאוכלים מצה שמורה משעת קצירה כל הפסח ונוהגים כמה חומרות של אשכנזים ע"כ. ובאגרות ר"ש שלומל [הוצאת אהבת שלום עמ' ק"ב] כתב: בפסח נוהגין כל בעלי התורה לאכול מצה שמורה משעת קצירה. ואשר אין ידו משגת מכוון לאכול לכל הפחות לילה ראשונה ממצת שמורים ע"כ. וכ"כ בספר פסח מעובין, מוציא מצה אות רצ"א וז"ל יש מצריכין למצה של מצוה שימור משעת קצירה, ויש מצריכין משעת טחינה, וכן נהגו. ומ"מ המהדרין למצת מצוה, אינן אוכלין כל הפסח כי אם המשומרת משעת קצירה ע"כ. ובשו"ת שערי ישועה [זיין] שער ו' סי' ג' בחלק הראשון [והובא בברכ"י סי' תנ"ג אות ז'] כתב שראוי לכל ירא שמים לנהוג כן, שכל הקמח שאוכל יהיה מחטים שנשמרו משעת קצירה כדעת הרי"ף והרמב"ם עי"ש. וכתב המחב"ר בסי' ת"ס אות ג' שבארץ הצבי רבים נהגו כי כל המצה של פסח תהיה משעת קצירה עי"ש. וכן נהג הגר"א, כמובא בספר מעשה רב הלכות פסח אות קפ"ו: המצות של כל ימי הפסח יהיו מחטים משומרות משעת קצירה, והחמיר מאד בדבר מחמת שבמדינתנו מצוין מאד מי גשמים בימי הקציר והתבואה על פני השדה ועוד כמה חששות דהוי כמו אתחזק ריעותא ע"כ [והובא בקצרה בבה"ל בסי' תנ"ג ס"ד]. וכ"כ החי"א [הובא בכה"ח בסי' תנ"ג אות נ"ט] עי"ש. וכ"כ הערוך השולחן בסי' תנ"ג סכ"ג: נמצא דלהלכה למעשה דמי שרוצה לצאת ידי חובת מצה בפסח כראוי צריך לאכול שמורה שנשמרו החטים משעת קצירה לכל ימי הפסח לצאת ידי דעת הרי"ף והרמב"ם עי"ש. ובספר מועד לכל חי סי' ג' אות ה' כתב [ווהבא בכה"ח באות ס"ג]: אשרי אדם הנזהר לאכול מצה שמורה משעת קצירה, ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום לא תתגודדו, ולא יחוס על הדמים עי"ש. ובמנהגי בגדד לר' יעקב הרופא [נפטר בשנת תרי"ב] שבסוף ספר אהל יעקב אות ג' כתב: המנהג פשוט במצת מצוה שיוצאים בה י"ח בליל הפסח בעינן משעת קצירה. אמנם בשאר מצות רובא דרובא ג"כ נזהרין לאכול משעת קצירה. ויש מהם מקילין שאינם נזהרין אלא משעת טחינה ואילך ע"כ.

ולפ"ז כתבו האחרונים שחומרא זו של אכילת מצה שמורה כל שבעה אינה בגדר 'מילתא יתירתא' של חסידות בעלמא, אלא משום חשש לדעת הרי"ף והרמב"ם שהוא מעיקר הדין לכתחלה, ונ"מ שמי שרוצה לבטל מנהג זה צריך התרה – עי' בכה"ח באות ס"ד, ובספר נהר שלום בסי' תצ"ו ועוד.

מסקנא דמילתא​

דעת רוב הראשונים ששימור למצה הוא רק למצת מצוה ולא לשאר ימי הפסח, וכ"פ השו"ע. אולם דעת הרי"ף והרמב"ם שצריך שימור משעת קצירה לכל ימי הפסח, ובדורות האחרונים רבים מתלמידי החכמים ויראי השם נהגו להחמיר כן, וכן ראוי לעשות.

---

[1] גירסת כל כתה"י בגמ', וכן רוב הראשונים: לשם 'מצה'. וע"ע לקמן.
[2] וכ"כ הקרן אורה במנחות מ"ב ע"א בדעת הרמב"ם, שהשימור הוא רק לשם מצה, דהיינו שלא יבוא לחימוץ, ולא צריך שימור לשם 'מצוה', והוכיח כן מהירושלמי בסוכה פ"א ה"ב שמצה ישנה כשרה לב"ה דומיא דסוכה ישנה, שלא נעשית לשמה, וכתב שזה דלא כהטוש"ע שהצריכו במצה לשם 'מצוה' עיש"ב.
[3] והערוך השולחן בסעיף כ"ב כתב שכך גם דעת רה"ג שהביא הטור בסי' ת"ס, שמצה שאפאה גוי לפני ישראל ע"י שימור כתקונה מותרת לישראל לאוכלה. וכבר טרחו בדברי הגאון דכיון דצריך לשמה איך מותר בכה"ג. אך ברור הדבר דס"ל דאין כאן עניין לשמה כלל אלא שימור מחמץ ולכן אין חילוק מי הוא העושה עי"ש. אולם המעיין בדברי הריצ"ג בעמ' צ"ג, יראה שדעת רה"ג שמועיל לישה של גוי בישראל עומד על גביו וחשיב לשמה עי"ש. וזהו סיבת היתרו.
[4] ויתכן דסבירא לה כדעת הירושלמי בביצה פ"א ה"י בשם ריש לקיש: כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות עי"ש, שמלישה ואילך היא מצות השמירה, וכפי שהביאו הראשונים.