בגדר דין שימור למצות מצווה

[גרינפלד]

בפשטות המוזכר בקדמונים על דין שימור במצה - הוא שצריך לעשות את כל הפעולות הנצרכות לאפיית המצות, ואולי גם לשמור אותן מחמץ, לשם מצווה.

אך מצאנו לכאורה שנכלל בזה ענין נוסף; והוא:
בקונטרס המועדים מתורת בריסק (עמ' סג) הובא מבית אב סי' מה, (וכ"ה בחידושי הגר"ח פסחים מב א):​

ואמר הגרי״ז זצ״ל בשם הגר״ח זצ״ל כי זולת שמצה שיוצאים ידי חובה חלוקה משאר המצות מה שצריכים לשומרה לשם מצת מצוה, עוד חלוקה בגוף דין שמירתה מחימוץ, כי שאר המצות העיקר שלא תהיה בהן חימוץ, אבל מדין ושמרתם למדים שצריך שתהיה לעיסה זו שמירה שלא תוכל להחמיץ, והנה נמסר לנו שיעור חימוץ שהוא שיעור מיל, וע״כ כל שלא מניחה שיעור מיל אינה מתחמצת, אבל כל זה באויר קר ובמים קרים והוא מים שלנו, אבל מים שלא לנו אין אנו בטוחים אפילו בתוך השיעור שלא תוכל להתחמץ אלא שאח״כ נוכל לברר שלא נתחמצה ומצה זו כבר לא היתה בגדר שמורה, ע״כ שפיר ס״ל להעיטור שדין מים שלנו הוא דין מסויים במצה למצוה להיות נחשבת שמורה עי״ז וכמושנ״ת.​

וכעי"ז הביאו שם ממועדים וזמנים ח"ג סי' רס"ג בשם הגרי"ז שמצות "ושמרתם" נתחדש שלא מספיק לסמוך על סימנים שהבצק לא החמיץ, אלא צריך לשמור כל הזמן שלא יהיה חשש חמץ.

ומעין זה מצאנו במשנ"ב בכמה מקומות שאם יש חשש קלוש של חמץ בקמח, אמנם כל הפסח לא חוששים - מ"מ לדין "ושמרתם" זה לא טוב:
א. ביאור הלכה סי' תנ"ג ס"ד:​

ולפחות משעת טחינה: ואם מותר לשלוח קמח שמורה על הבאהן בלי שומר ישראל עיין בספר תוספות ירושלים שמסתפק בזה דאף דלא נחוש לאיחלופי ולירידת הגשמים מ"מ שמירה להדיא לא הוי ורחמנא אמרה ושמרתם וא"כ אפשר דאין כדאי לשלוח בלי שומר.​

ב. שער הציון שם ס"ק ס"ז: לענין חשש אם נשאר פירור של חמץ בריחיים​

ובאמת מן הנכון שלא להקל כל הני קולות של דיעבד על כל פנים לענין כזית של מצת מצוה, דנהי דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, מכל מקום שמור גמור לא הוי.​

ג. משנה ברורה סי' תס"ו ס"ק י"ז, לגבי חשש אם נרטב חלק מהקמח - שלגבי שאר הימים יכול לקחת קצת מהקמח, ולאכול קודם פסח, ולתלות שהחמץ בזה, בצירוף ביטול ברוב;
והוסיף המשנ"ב "ומ"מ יקח מצות אחרות ללילות ראשונות דעכ"פ אין זה שמור כהוגן וה"ה בכל היכי דמכשרינן מטעם ספק ספיקא וכדומה".

והנה במשנ"ב מצאנו זאת כמדומה רק בחששות שבקמח - ויתכן משום שיש ראשונים ששימור זה רק מטחינה ואילך;
אך בדרשו הובא בכמה מקומות גם לגבי החיטים, ואחד מהם בסי' תנ"ג הע' 36 בשם השואל ומשיב לגבי ספק ספיקא או ספק רחוק; ובשבט הלוי חילק מעין החילוק הנ"ל, ורק משעת לישה; ע"כ.


וע"פ כל זה יתכן לבאר דברי המגיד משנה שלתחילה צריך שימור כל הפסח, שאין זה משום שיש מצווה קיומית לאכול מצות -כידוע בשם הגר"א-
אלא שיש ענין לאכול מצות שנשמרו מחמץ, ולא לאכול מצות שאין וודאות גמורה שאינם חמץ.​

 

[גרינפלד]

חיי אדם כלל קכח סעיף ל:
ואף שמצד הדין א"צ שמירה זו אלא לכזית של חובה מ"מ נוהגין החרדים וכן ראוי שיהיו כל המצות משומרים משעת קצירה שיש כמה חששות מביאת מים על החטים וגם לפעמים שמניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקצור וזו שקורין שמורה עכ"פ ממהרין לקצור בעוד שהם לחים קצת (סימן תנ"ג) ואדונינו הגר"א החמיר מאוד בזה שלא לאכול רק מה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח והיינו מטעם הזה ומכל שכן כשמוליכין החטים יורד לפעמים גשמים מרובים על השקים עד שכמעט נשרה כל השק במים ואסור מדינא כדלעיל כלל קכ"ו:

ומפורש שהגר"א הקפיד שלא לאכול ממצה לא משומרת מחמת חשש חימוץ.
[ור' שמואל סלנט אמר שיש להקפיד לאכול מצה משומרת בשביל המצווה קיומית,
אבל לפי החיי אדם - יש ענין שלא לאכול מצה אחרת].​

 

[גרינפלד]

ביאור הלכה סימן תס סעיף א ד"ה מצת מצוה:
והאי בצקות של עכו"ם דמבואר בש"ס דאדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה היינו מעיקר הדין או במקום שאין לו אלא כזית אחד וכההיא דסימן תפ"ב עיי"ש בט"ז וש"א ועיין בח"א שכתב דהגר"א היה מקפיד מאד אשימור בכל המצות שאוכל בכל הפסח ונראה דהוא כסברת הרב המ"מ הנ"ל.

ובדרשו (שם, הע' 17):
מבואר מדבריו שהגר״א החמיר לשמר לשם מצה גם במצות של שאר הימים. והגר״ש סלנט והגרא״ז מלצר (עבד המלך שמות יב, יז) הוסיפו לבאר בחומרת הגר״א, שהיא כפי דעתו שהובאה במשנ"ב לקמן (סי׳ תעה ס״ק מה, וסי׳ תרלט ס״ק כד) שיש מצוה לאכול מצה בשאר ימי הפסח, ורק שאינו חיוב, שלפי זה מה שכתוב בתורה "ושמרתם את המצות" נאמר על המצות של כל ימי הפסח. וכעין זה כתב הדמשק אליעזר (סי׳ תנג ס״ק יד).
אמנם, בביה״ל לעיל (סי׳ תנג ס״ד ד״ה טוב) כתב בטעם הדבר שהגר״א החמיר מאד על שימור משעת הקצירה אפילו במצות של שאר הימים, שהוא מחשש ירידת מים על התבואה במחובר לאחר שהתיבשה, שאז היא מחמיצה גם במחובר [ולא משום מצות 'שימור לשם מצה']. וכך הובא במעשה רב (אות קפו), וכן משמעות דברי החיי אדם (שהובא בביה״ל כאן).​