מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (יד ל)
במכילתא וכי מתים היו, אלא מתים ולא מתים, היינו שנפלטו ליבשה בעודם מתים והולכים ולא לאחר מיתתן.
ויש לעיין לצורך מה נפלטו מהים כשהם עדיין קודם מיתה.
ובפשוטו דברי המכילתא הם המשך למה שנאמר מקודם לכן שם, שהיו ישראל נותנין עיניהם בהם ומכירים אותם ומוכיחין אותם, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך, ולצורך זה היו צריכים להיות חיים.
ומהרי״ל דיסקין זצ״ל ביאר, משום שהיה צריך שיכירו את מי ששעבד בהם ושוב לא ייראו מהם, וקי״ל ביבמות קכא. דמת לאחר שנפלט מן המים הוא משתנה ושוב אי אפשר להכירו, לכן היו צריכים להפלט חיים, ואז אפשר להכירם גם לאחר זמן רב.
ויש לבאר עוד דהנה כתיב "ארדוף אשיג אחלק שלל, תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי", ובתרגום יונתן שם, "מן בתר כדין אשלוף חרבי ואשיצי יתהון", דהיינו שכוונת המצרים היתה להורגם רק לאחר נטילת ממונם, וכן מדוקדק מסדר הכתוב עצמו שהקדים חלוקת השלל להריגתם, וזה כדי לצערם שיראו שנוטלים את ממונם.
ובמכילתא (מובא בפירוש אחד הראשונים על פיוט "אחר שלישים"), כל מה שחשבו המצרים על ישראל אירע להם עצמם, הם חשבו לאבדם במים לפיכך נאבדו במים, הם אמרו אחלק שלל לפיכך נתחלק שללם לישראל. וממילא כשם שהם חשבו ליטול שללם של ישראל מהם בחייהם כדי לצערם, כך אירע להם, שבעודם בחיים נטלו ישראל מהם את הבזה, ורק אח"כ מתו.
וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (יד ל)
במכילתא וכי מתים היו, אלא מתים ולא מתים, היינו שנפלטו ליבשה בעודם מתים והולכים ולא לאחר מיתתן.
ויש לעיין לצורך מה נפלטו מהים כשהם עדיין קודם מיתה.
ובפשוטו דברי המכילתא הם המשך למה שנאמר מקודם לכן שם, שהיו ישראל נותנין עיניהם בהם ומכירים אותם ומוכיחין אותם, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך, ולצורך זה היו צריכים להיות חיים.
ומהרי״ל דיסקין זצ״ל ביאר, משום שהיה צריך שיכירו את מי ששעבד בהם ושוב לא ייראו מהם, וקי״ל ביבמות קכא. דמת לאחר שנפלט מן המים הוא משתנה ושוב אי אפשר להכירו, לכן היו צריכים להפלט חיים, ואז אפשר להכירם גם לאחר זמן רב.
ויש לבאר עוד דהנה כתיב "ארדוף אשיג אחלק שלל, תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי", ובתרגום יונתן שם, "מן בתר כדין אשלוף חרבי ואשיצי יתהון", דהיינו שכוונת המצרים היתה להורגם רק לאחר נטילת ממונם, וכן מדוקדק מסדר הכתוב עצמו שהקדים חלוקת השלל להריגתם, וזה כדי לצערם שיראו שנוטלים את ממונם.
ובמכילתא (מובא בפירוש אחד הראשונים על פיוט "אחר שלישים"), כל מה שחשבו המצרים על ישראל אירע להם עצמם, הם חשבו לאבדם במים לפיכך נאבדו במים, הם אמרו אחלק שלל לפיכך נתחלק שללם לישראל. וממילא כשם שהם חשבו ליטול שללם של ישראל מהם בחייהם כדי לצערם, כך אירע להם, שבעודם בחיים נטלו ישראל מהם את הבזה, ורק אח"כ מתו.