כידוע המשנה אינה מגלמת את ההלכה למעשה, והמורים הלכה מתוך משנתן מבלי עולם, כי הרבה פעמים דין המשנה מתפרש לא כפשוטו או רק במקרה מסוים. נקודה נוספת- המשנה לא לקחה על עצמה את העול 'לכתוב' את כל פרטי הדינים שבתורה, אלא ישנם פרטי דינים יסודיים שנשנו רק בברייתות או בתלמוד, וראינו להעלות כאן כמה נושאים בס"ד.
א. אוקימתות במשנה.
ב. השארת הלכות למסגרות אחרות.
ג. מה מסתירים.
ד. כיצד מסתירים.
ה. על פי מה בחר התנא מה לשנות במשנה ומה להשאיר לתוספתא ולמסורת.
ו. עוד בענין מגמות המשנה.
כפי הנראה חז"ל נמנעו מלערוך את המשנה כספר שאפשר להסתמך עליו בלימוד ההלכות, משום שעל ידי זה עלולים לסבור שזה סוף הוראה, והאמת שספר הלכות לעולם אינו סוף הוראה, אלא צריך ללמוד הדברים משרשם, ורק על ידי זה אפשר לדעת את ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה, גם במקרים רבים ההלכה הכתובה בשו"ע וכדומה אינה נכונה, כי במקרה זה יש לעשות פיצול, [כלומר מה שאמר השלחן ערוך ש... הני מילי ב... אבל בנידון דידן אין נראה כן.] ופיצולים אלה אין להם קץ וסוף בכדי להעלותם על הכתב, והדרך היחידה לדעתם הוא ע"י חכם חי.
לכן פעמים רבות המשנה מחסירה את פרטי המקרה, ויש לצמצם את דין המשנה למקרה מסוים, או להרחיבם לעוד מקרים למרות שפשטות המשנה שהם רק במקרה מצומצם.
יש סבורים שלעולם אנשים שהם בדרגת חכמה גבוהה [כמו התנאים ותלמידיהם] יוכלו בסברתם להוציא מתוך המשנה את ההוראה האמיתית גם בלי מסורות מהצד, ועל זה הסתמכו מחברי המשנה.
אבל יש להוכיח שגם זה לא מדויק, שהרי מצינו בגמרא שמסיבים את דברי המשנה למשמעות דחוקה כדי לאוקמא כתנא מסוים, גם כאשר יש תנא אחר שאוחז כפשוטה של המשנה, ובזה בודאי לא שייך לומר שהתלמיד החכם יבין מסברא שאין המשנה כפשוטה.
דוגמאות לדבר-
א. גיטין כ"א ב' מתני' אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. והנה דין זה עובר את ביקורת הסברא, שהרי באמת הכי סבירא ליה לרבי מאיר, דעדי מסירה כרתי, ואפילו הכי אמרינן בגמרא- אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וכן אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי.
ב. שבת ל"ו ב' משנה כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. והנה דין זה עובר את ביקורת הסברא, שהרי באמת הכי סבירא ליה לתנא קמא דחנניה, שאין משהין על כירה אא"כ היא גרופה וקטומה, ואפילו הכי אמרינן בגמרא (ל"ז א')- חסורי מיחסרא והכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.
ג. שבת כ' ב'. ולא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. ואמרינן בגמרא כ"ד ב' ולא באליה כו' חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. ואטו חכם גדול ככל שיהיה יכול לדעת מסברא מי סובר את דרב ברונא אמר רב, הרי על כרחו של הלומד עליו לקבל שיש שני צדדים שקולים בנושא, והיאך יידע את מה לייחס לתנא קמא ואת מה לחכמים.
(ד. כתובות י"ד ב' מתני' א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רבי יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה. ט"ו א'. ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה. והנה אם המשנה אינה מסתמכת על מסורות מן הצד הרי שנתה דין לא נכון. ויש לומר דסמכה על זה שהחכם יבין שלא יתכן שזה הדין השגרתי, ועל כרחך שהוראת שעה היתה, וקמ"ל מתניתין שבתור הוראת שעה אפשר להתיר בחד רובא.)
ומכל הלין נשמע שהמשנה -כמו המקרא- היא מרכיב מסוים בהעברת הדינים לדורות הבאים, ובר מינה יש גם מסורות חיצוניות וגם כללי יצירת דינים בתורה וכו' המכוונים אותנו כיצד להורות.
א. אין ספק שהמשנה השאירה הלכות רבות למסגרות אחרות שחוץ למשנה, וכתב הרמב"ם בפיה"מ במנחות פ"ד ה"א- אבל דיני הציצית והתפלין והמזוזות וסדר עשייתן והברכות הראויות להן וכן הדינים השייכים לכך והשאלות שנתעוררו בהן אין ממטרת חבורנו לדבר בכך לפי שאנחנו מפרשים והרי המשנה לא קבעה למצות אלו דברים מיוחדים הכוללים את כל משפטיהם כדי שנפרשם, וטעם הדבר לדעתי פרסומן בזמן חבור המשנה, ושהם היו דברים מפורסמים רגילים אצל ההמונים והיחידים לא נעלם ענינם מאף אחד, ולפיכך לא היה מקום לדעתו לדבר בהם, כשם שלא קבע סדר התפלה כלומר נוסחה וסדר מנוי שליח צבור מחמת פרסומו של דבר, לפי שלא חבר סדור אלא חבר ספר דינים. עכ"ל.
ולא נהירא שהרי אנו מוצאים בברייתות מחלוקות תנאים בדיני ציצית תפילין ומזוזה, וגם מצאנו מכשולות בענינות אלו, עיין מנחות ל"ה א' מעשה בתלמידו של רבי עקיבא כו' מעשה בהורקנוס כו'.
ב. לפעמים אנו מוצאים שבנושא ובפרט שהמשנה מדברת היא משאירה המשך למסורת, כגון שבת פט"ו מ"ב- יש לך קשרים שאין חייבין עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים....??? נדה פ"ו מי"ד- אמר רבי יהושע עד שאתם מתקנין את השוטות תקנו את הפקחות...??? (וע"ע כתובות ט"ו א' הוראת שעה היתה, ובמש"כ לעיל בזה.)
ג. לפעמים אנו מוצאים שהקישור בין הבבות שבמשנה הוא ע"י דינים שלא כתובים במשנה [אלא בברייתא], והיו בליבו של התנא.
1. *פרק ט"ז דשבת על הצלה מפני הדליקה, משום ברייתא דהצלה מיו"כ לשבת ואיפכא, ומתאים לסדרו אחר נידון הצעת המיטה מיו"כ לשבת ואיפכא, ולע"כ. מיהו שם המשנה גופא דנה על לקפל מליל שבת לשבת ושפיר סמיך הצלת סעודות.
2. פסחים אין מבשלין את הפסח לא במשקין כו', אולי משום דין לישת מצה במשקין, עי' תוספתא.
3. כלים פי"ז מ"ג אפיפיירות שעשה להם כו'. תני לה הכא משום שיש נידון באפיפיירות על זה שהוא כלי נקוב, וכדתניא בתוספתא.
א. כמדומה שההסתרות הם בעיקר בגדרי הדין, מה ששייך למורה הוראה, ולא את עיקר הדין. אין למשנה ענין להסתיר דינים יסודיים כגון לא ישב אדם לפני הספר כו'.
ב. האם יש כלל שאין להסתיר באופן שפשוטה של משנה עלול ליתן מכשול גדול[1]?
לא. והראיה לדוגמא א. סנהדרין פ"ט מ"ג רוצח שנתערב באחרים כו' כונסין אותן לכיפה- מי שמקבל את המשנה כפשוטה עלול להכשל באיבוד נפש, בשבת פ"ב המכבה את הנר מפני כו' פטור. – מי שמקבל את המשנה כפשוטה (-פטור אבל אסור) עלול להכשל באיבוד נפש.
ג- כתובות סופ"ק- ואריב"נ אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הר"ז תנשא לכהונה. ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה.
ד- הנודר מן הדגים מותר בציר, אמר רבא וכבר יצא מהן.
ה- משנה- וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה גמרא- תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס.
ו- המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. לרבי יוחנן לדעת כמה ראשונים היינו טמאה מספק. וכן בהמשך המסכת האשה שהיא עושה צרכיה כו' רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. כמדומה שיש מפרשים שהיא טמאה מספק. [וע"ע בפרק ד' ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין, והיינו מטומאה חמורה, אבל ודאי הוי ראשון לטומאה משום נוגע במצורעת.]
ג. מאידך במקום אחד מצאנו שנתנו את הדעת לזה שהפשטיה דמתניתין יהיה ביד כל אדם והאמת תהיה רק ביד יחידים, וז"ש בנדרים כ"ג ב' רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא [היתר מודעא דנדרים בראש השנה לכל השנה] אמר ליה רבא תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא. וזה לכאורה כסתירה לדברינו בסעיף הקודם, ששם מוצג כאילו השונים לא לוקחים למעשה שום דבר מהמשניות. וי"ל דמכל מקום לפני שאדם הולך לנהוג כפשטא דמתניתין הוא מברר אצל חכם אם זה נכון למעשה, והשתא במודעא דנדרים יקבל תשובה חיובית ובטהרה דמפלת יקבל תשובה שלילית.
דבר ברור הוא שההטיות שבמשנה הולכות לכיוון שנמשך אליו ה"שונה", דהיינו זה שגורס וגורס ולא מבין כלום. ויקרא שמו בחיבור זה- "מגושא"[2].
(נמצינו למדין שהמשנה -כמו המקרא- יש לה עוד מגמות מלבד העברת ההלכה למעשה, וכמו במקרא צריך להכיר את מגוון המגמות והכללים כדי לדעת מאיזה חלקים במשנה ניתן ללמוד הלכות וכיצד ומאיזה דיוקים אי אפשר.)
א. בבא מציעא פרק ג משנה ט
המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור: [אמרינן בגמרא שאין הבדל באמת בין יחדו לה הבעלים מקום ללא ייחדו, אלא רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא.]
כששנה התנא רישא ישמעאל וסיפא רבי עקיבא, שנה ברישא לא יחדו לה הבעלים מקום ובסיפא יחדו לה הבעלים מקום, משום דבכך המשנה תפורה יותר טוב לרהיטת מגושא, דסבור הוא דיש להחמיר טפי ביחדו לה הבעלים מקום, אבל אליבא דאמת אין בזה סברא.
ב. חלה פרק א משנה ו
המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין. [אמרינן בגמרא שאין הבדל באמת בין מעיסה לחליטה אלא זה מחלוקת תנאים אם ב"ש לקולא או ב"ה.]
כששנה התנא בתרי תנאי, שנה ברישא המעיסה ובסיפא החליטה, והשונה יסבור דבית שמאי ובית הלל פליגי בעילאה גבר ותתאה גבר.
ג. משנה מסכת מקוואות פרק י משנה ה
כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצוץ מטבילן עד מקום המדה ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולו. שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ושל קטן עשרה מטבילן עד מקום המדה ר' טרפון אומר עד שיטביל את כל הטבעת. ומה ששנה התנא את הדעה האמצעית גבי ידות הכלים ואת הדעה המקילה גבי שלשלת דלי, משום דבכך המשנה תפורה יותר טוב לרהיטת מגושא , דסבור הוא דיש להחמיר ביד מבשלשלת לפי שהיד דבוקה לכלי, אבל אליבא דאמת אין בזה סברא.
ד. הטיה לסיפור בעל תוכן, אך הדין לא נכון שם. א. תרומות פ"י מ"ו- היו לו [ללוי] חבילי תלתן של טבל [הטבול לתרומת מעשר] כותש [-קנסא] ומחשב כמה זרע יש בהם [-הטיית הלשון ע"פ הסיפור המדומה] ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ אם הפריש לא יאמר אכתוש [-הטיית הלשון ע"פ הסיפור המדומה] ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא [כותש ו]נותן העץ עם [-הטיית הלשון ע"פ הסיפור המדומה] הזרע:
ה. נזיר פ"ו מ"א- ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית [וה"ה שיישתה כזית יין] משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין [וה"ה שיאכל רביעית ענבים]. מיהו שם הזכירו את המילים "משנה ראשונה".
מצינו שמגמת זרימת הגירסא ושיפורה והעשרתה גובר על...
בבא קמא ל' א'. השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו, לרב בניטנפו כליו במים, והשופך לא אפקרינהו.
1. נדרים ע' ב' ר"ן. ואיבעית אימא בוגרת דהתם דוקא - דהתם הוא שהתחיל התנא להשמיענו דין בוגרת דמתניתין קמייתא אין תורת סתם עליה אלא איידי דנסיב רישא בזו יפה כח האב מכח הבעל נקט נמי אליבא דחד תנא דבדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב.
2. שבועות ה' א' תוס' הרא"ש. אלא בשבועות נסיב לה אליבא דר"ע וליה לא ס"ל. והאי דסתמה אף על גב דלא ס"ל משום דבעי למיתני שתים שהן ארבע בהדי הדדי.
[שינוי] ב"ק כ"ח ב'- הא למה זה דומה לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו אדרבה מה דומה לזה מבעי ליה אלא מאי דומה לזה אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו
אולי- הוחלק אחד במים, -נטנפו כליו. (ב"ק פרק ג'.)
שחיטתה מטהרת את טריפתה-אין שחיטתה מטהרתה. (טהרות פ"א.)
נפרצו עליו (סוכה פ"ג א' ב' ג').
* ב"ק כ"ח א' נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית כו' רבי יהודה אומר במתכוין חייב באינו מתכוין פטור. גמ' כ"ט א' במתכוין לזכות בחרסיה.
ע"ז מ"ד ב' אמר לו אין משיבין במרחץ. ובגמרא. תנא כשיצא א"ל אין משיבין במרחץ.
ה. על פי מה בחר התנא מה לשנות במשנה ומה להשאיר לתוספתא ולמסורת
יתכן שלפעמים התנא בחר לשנות דברים מסוימים שיש עליהם תוספת גמרא, ואילו את הדברים שאין עליהם תוספת גמרא, הוא סמך על מסורת וכדו'.
א. דמאי פ"ב מ"א- תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפה וגריסין הקילקין ועדשין המצריות פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית, משום שידוע שגדלו בחו"ל. (כ"פ הר"ש, וכ"ה לכאורה הפשטות.) המינין הללו ע"י שיש כיוצא בהן בא"י צרכו חכמים ליתן להן סימן -בעל בכי, של רכפה, וכו'. אבל האלצרין והאפסטקין והאצטרובולין ע"י שאין כיוצא בהן בארץ ישראל לא צרכו ליתן להם סימן, אלא בסתמא הם פטורים. אמר רבי אבין הדא מתניתא -דהכא חילופא-דמתניתין דמעשרות, חיוב המינין האלו ע"י שאין כיוצא בהן בחוצה לארץ צרכו חכמים למנותן, יתכן שכוונת הגמרא שמינים אלה נשנו במשנה לפי שצריך למסור עליהם בגמרא סימן, אבל יש עוד מינים שמתעשרין דמאי בכל מקום, ולא נשנו במשנה, משום שאין צריך למסור עליהם בגמרא סימן.
ב. לפעמים יש ללמוד מכך שינוי בחומרת הדין בין מה שכתוב במשנה למה שכתוב בתוספתא. ירושלמי מעשר שני פ"א ה"א על פי הגהת הגר"א- ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא מן מה דתני אין ממשכנין אותו ולא [תני אין] מרהינין אותו הדא אמרה עבר ומשכן [קונסין בו] עבר והרהין [אין] קונסין בו.
א. פתרון תקלות. שלהי מסכת דמאי, פסחים שלהי דיני הפסח (סוף פרק ט'), קינין שלהי קדשים.
ב. למיסבר קראי. עיין סוטה פ"ז אריכות על מעשה הברכות וקללות ודרישת הפסוקים.
ג. מילתא אגב אורחא קמשמע לן. ברכות ב' א' ועוד.
ד. כחא דהתירא עדיף. רש"י ביצה ב' ב'- דהתירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר. [ועיין גיטין מ"א ב' שבדיני ממונות כחא דהוצאה מהמוחזק עדיף ליה.] והענין הוא שהתפקיד של המשנה היא הלימוד, דהיינו האמת, והמיקל יש יותר סיכוי שאומר את האמת. אך בלמעשה כמובן מי שטועה לקולא הוא הרבה יותר חמור ממי שטועה לחומרא.
ה. עדויות פרק א' משנה ד-ו. ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם:
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:
אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת:
[1] נ.ב. בתורה שבכתב ודאי אין כזה כלל, עי' י' דברים ששינו לתלמי, ואילו הקב"ה בתורתו כתב אותם כפי שחפץ ולא התחשב בחשש מכשול. ((וכתיב ויקרא שמו ד' נסי, ועוד. וגם במשנה כתוב ל' ולך מזבח))
[2] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כב עמוד א דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מאי אמר תני תנא ולא ידע מאי אמר.
א. אוקימתות במשנה.
ב. השארת הלכות למסגרות אחרות.
ג. מה מסתירים.
ד. כיצד מסתירים.
ה. על פי מה בחר התנא מה לשנות במשנה ומה להשאיר לתוספתא ולמסורת.
ו. עוד בענין מגמות המשנה.
א. אוקימתות במשנה
כפי הנראה חז"ל נמנעו מלערוך את המשנה כספר שאפשר להסתמך עליו בלימוד ההלכות, משום שעל ידי זה עלולים לסבור שזה סוף הוראה, והאמת שספר הלכות לעולם אינו סוף הוראה, אלא צריך ללמוד הדברים משרשם, ורק על ידי זה אפשר לדעת את ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה, גם במקרים רבים ההלכה הכתובה בשו"ע וכדומה אינה נכונה, כי במקרה זה יש לעשות פיצול, [כלומר מה שאמר השלחן ערוך ש... הני מילי ב... אבל בנידון דידן אין נראה כן.] ופיצולים אלה אין להם קץ וסוף בכדי להעלותם על הכתב, והדרך היחידה לדעתם הוא ע"י חכם חי.
לכן פעמים רבות המשנה מחסירה את פרטי המקרה, ויש לצמצם את דין המשנה למקרה מסוים, או להרחיבם לעוד מקרים למרות שפשטות המשנה שהם רק במקרה מצומצם.
יש סבורים שלעולם אנשים שהם בדרגת חכמה גבוהה [כמו התנאים ותלמידיהם] יוכלו בסברתם להוציא מתוך המשנה את ההוראה האמיתית גם בלי מסורות מהצד, ועל זה הסתמכו מחברי המשנה.
אבל יש להוכיח שגם זה לא מדויק, שהרי מצינו בגמרא שמסיבים את דברי המשנה למשמעות דחוקה כדי לאוקמא כתנא מסוים, גם כאשר יש תנא אחר שאוחז כפשוטה של המשנה, ובזה בודאי לא שייך לומר שהתלמיד החכם יבין מסברא שאין המשנה כפשוטה.
דוגמאות לדבר-
א. גיטין כ"א ב' מתני' אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. והנה דין זה עובר את ביקורת הסברא, שהרי באמת הכי סבירא ליה לרבי מאיר, דעדי מסירה כרתי, ואפילו הכי אמרינן בגמרא- אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וכן אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי.
ב. שבת ל"ו ב' משנה כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר. והנה דין זה עובר את ביקורת הסברא, שהרי באמת הכי סבירא ליה לתנא קמא דחנניה, שאין משהין על כירה אא"כ היא גרופה וקטומה, ואפילו הכי אמרינן בגמרא (ל"ז א')- חסורי מיחסרא והכי קתני כירה שהסיקוה בקש ובגבבא מחזירין עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.
ג. שבת כ' ב'. ולא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. ואמרינן בגמרא כ"ד ב' ולא באליה כו' חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי. ואטו חכם גדול ככל שיהיה יכול לדעת מסברא מי סובר את דרב ברונא אמר רב, הרי על כרחו של הלומד עליו לקבל שיש שני צדדים שקולים בנושא, והיאך יידע את מה לייחס לתנא קמא ואת מה לחכמים.
(ד. כתובות י"ד ב' מתני' א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רבי יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה. ט"ו א'. ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה. והנה אם המשנה אינה מסתמכת על מסורות מן הצד הרי שנתה דין לא נכון. ויש לומר דסמכה על זה שהחכם יבין שלא יתכן שזה הדין השגרתי, ועל כרחך שהוראת שעה היתה, וקמ"ל מתניתין שבתור הוראת שעה אפשר להתיר בחד רובא.)
ומכל הלין נשמע שהמשנה -כמו המקרא- היא מרכיב מסוים בהעברת הדינים לדורות הבאים, ובר מינה יש גם מסורות חיצוניות וגם כללי יצירת דינים בתורה וכו' המכוונים אותנו כיצד להורות.
ב. השארת הלכות למסגרות אחרות.
א. אין ספק שהמשנה השאירה הלכות רבות למסגרות אחרות שחוץ למשנה, וכתב הרמב"ם בפיה"מ במנחות פ"ד ה"א- אבל דיני הציצית והתפלין והמזוזות וסדר עשייתן והברכות הראויות להן וכן הדינים השייכים לכך והשאלות שנתעוררו בהן אין ממטרת חבורנו לדבר בכך לפי שאנחנו מפרשים והרי המשנה לא קבעה למצות אלו דברים מיוחדים הכוללים את כל משפטיהם כדי שנפרשם, וטעם הדבר לדעתי פרסומן בזמן חבור המשנה, ושהם היו דברים מפורסמים רגילים אצל ההמונים והיחידים לא נעלם ענינם מאף אחד, ולפיכך לא היה מקום לדעתו לדבר בהם, כשם שלא קבע סדר התפלה כלומר נוסחה וסדר מנוי שליח צבור מחמת פרסומו של דבר, לפי שלא חבר סדור אלא חבר ספר דינים. עכ"ל.
ולא נהירא שהרי אנו מוצאים בברייתות מחלוקות תנאים בדיני ציצית תפילין ומזוזה, וגם מצאנו מכשולות בענינות אלו, עיין מנחות ל"ה א' מעשה בתלמידו של רבי עקיבא כו' מעשה בהורקנוס כו'.
ב. לפעמים אנו מוצאים שבנושא ובפרט שהמשנה מדברת היא משאירה המשך למסורת, כגון שבת פט"ו מ"ב- יש לך קשרים שאין חייבין עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים....??? נדה פ"ו מי"ד- אמר רבי יהושע עד שאתם מתקנין את השוטות תקנו את הפקחות...??? (וע"ע כתובות ט"ו א' הוראת שעה היתה, ובמש"כ לעיל בזה.)
ג. לפעמים אנו מוצאים שהקישור בין הבבות שבמשנה הוא ע"י דינים שלא כתובים במשנה [אלא בברייתא], והיו בליבו של התנא.
1. *פרק ט"ז דשבת על הצלה מפני הדליקה, משום ברייתא דהצלה מיו"כ לשבת ואיפכא, ומתאים לסדרו אחר נידון הצעת המיטה מיו"כ לשבת ואיפכא, ולע"כ. מיהו שם המשנה גופא דנה על לקפל מליל שבת לשבת ושפיר סמיך הצלת סעודות.
2. פסחים אין מבשלין את הפסח לא במשקין כו', אולי משום דין לישת מצה במשקין, עי' תוספתא.
3. כלים פי"ז מ"ג אפיפיירות שעשה להם כו'. תני לה הכא משום שיש נידון באפיפיירות על זה שהוא כלי נקוב, וכדתניא בתוספתא.
ג. מה מסתירים ומה אין מסתירים
א. כמדומה שההסתרות הם בעיקר בגדרי הדין, מה ששייך למורה הוראה, ולא את עיקר הדין. אין למשנה ענין להסתיר דינים יסודיים כגון לא ישב אדם לפני הספר כו'.
ב. האם יש כלל שאין להסתיר באופן שפשוטה של משנה עלול ליתן מכשול גדול[1]?
לא. והראיה לדוגמא א. סנהדרין פ"ט מ"ג רוצח שנתערב באחרים כו' כונסין אותן לכיפה- מי שמקבל את המשנה כפשוטה עלול להכשל באיבוד נפש, בשבת פ"ב המכבה את הנר מפני כו' פטור. – מי שמקבל את המשנה כפשוטה (-פטור אבל אסור) עלול להכשל באיבוד נפש.
ג- כתובות סופ"ק- ואריב"נ אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הר"ז תנשא לכהונה. ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה.
ד- הנודר מן הדגים מותר בציר, אמר רבא וכבר יצא מהן.
ה- משנה- וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה גמרא- תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס.
ו- המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. לרבי יוחנן לדעת כמה ראשונים היינו טמאה מספק. וכן בהמשך המסכת האשה שהיא עושה צרכיה כו' רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. כמדומה שיש מפרשים שהיא טמאה מספק. [וע"ע בפרק ד' ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין, והיינו מטומאה חמורה, אבל ודאי הוי ראשון לטומאה משום נוגע במצורעת.]
ג. מאידך במקום אחד מצאנו שנתנו את הדעת לזה שהפשטיה דמתניתין יהיה ביד כל אדם והאמת תהיה רק ביד יחידים, וז"ש בנדרים כ"ג ב' רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא [היתר מודעא דנדרים בראש השנה לכל השנה] אמר ליה רבא תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא. וזה לכאורה כסתירה לדברינו בסעיף הקודם, ששם מוצג כאילו השונים לא לוקחים למעשה שום דבר מהמשניות. וי"ל דמכל מקום לפני שאדם הולך לנהוג כפשטא דמתניתין הוא מברר אצל חכם אם זה נכון למעשה, והשתא במודעא דנדרים יקבל תשובה חיובית ובטהרה דמפלת יקבל תשובה שלילית.
ד. כיצד מסתירים
דבר ברור הוא שההטיות שבמשנה הולכות לכיוון שנמשך אליו ה"שונה", דהיינו זה שגורס וגורס ולא מבין כלום. ויקרא שמו בחיבור זה- "מגושא"[2].
(נמצינו למדין שהמשנה -כמו המקרא- יש לה עוד מגמות מלבד העברת ההלכה למעשה, וכמו במקרא צריך להכיר את מגוון המגמות והכללים כדי לדעת מאיזה חלקים במשנה ניתן ללמוד הלכות וכיצד ומאיזה דיוקים אי אפשר.)
שיהיה ל"שונים" איזה פירוש לנוסח המשנה, אע"פ שאינו אמת-
א. בבא מציעא פרק ג משנה ט
המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור: [אמרינן בגמרא שאין הבדל באמת בין יחדו לה הבעלים מקום ללא ייחדו, אלא רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא.]
כששנה התנא רישא ישמעאל וסיפא רבי עקיבא, שנה ברישא לא יחדו לה הבעלים מקום ובסיפא יחדו לה הבעלים מקום, משום דבכך המשנה תפורה יותר טוב לרהיטת מגושא, דסבור הוא דיש להחמיר טפי ביחדו לה הבעלים מקום, אבל אליבא דאמת אין בזה סברא.
ב. חלה פרק א משנה ו
המעיסה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין החליטה בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין. [אמרינן בגמרא שאין הבדל באמת בין מעיסה לחליטה אלא זה מחלוקת תנאים אם ב"ש לקולא או ב"ה.]
כששנה התנא בתרי תנאי, שנה ברישא המעיסה ובסיפא החליטה, והשונה יסבור דבית שמאי ובית הלל פליגי בעילאה גבר ותתאה גבר.
ג. משנה מסכת מקוואות פרק י משנה ה
כל ידות הכלים שהם ארוכין ועתיד לקצוץ מטבילן עד מקום המדה ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולו. שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ושל קטן עשרה מטבילן עד מקום המדה ר' טרפון אומר עד שיטביל את כל הטבעת. ומה ששנה התנא את הדעה האמצעית גבי ידות הכלים ואת הדעה המקילה גבי שלשלת דלי, משום דבכך המשנה תפורה יותר טוב לרהיטת מגושא , דסבור הוא דיש להחמיר ביד מבשלשלת לפי שהיד דבוקה לכלי, אבל אליבא דאמת אין בזה סברא.
ד. הטיה לסיפור בעל תוכן, אך הדין לא נכון שם. א. תרומות פ"י מ"ו- היו לו [ללוי] חבילי תלתן של טבל [הטבול לתרומת מעשר] כותש [-קנסא] ומחשב כמה זרע יש בהם [-הטיית הלשון ע"פ הסיפור המדומה] ומפריש את הזרע ואינו צריך להפריש את העץ אם הפריש לא יאמר אכתוש [-הטיית הלשון ע"פ הסיפור המדומה] ואטול את העץ ואתן את הזרע אלא [כותש ו]נותן העץ עם [-הטיית הלשון ע"פ הסיפור המדומה] הזרע:
ה. נזיר פ"ו מ"א- ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית [וה"ה שיישתה כזית יין] משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין [וה"ה שיאכל רביעית ענבים]. מיהו שם הזכירו את המילים "משנה ראשונה".
ד2. הטיות מצויות
מצינו שמגמת זרימת הגירסא ושיפורה והעשרתה גובר על...
א. ..הצלה מטעויות צדדיות
בבא קמא ל' א'. השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו, לרב בניטנפו כליו במים, והשופך לא אפקרינהו.
ב. ..נקיטת השיטה העיקרית לדינא
1. נדרים ע' ב' ר"ן. ואיבעית אימא בוגרת דהתם דוקא - דהתם הוא שהתחיל התנא להשמיענו דין בוגרת דמתניתין קמייתא אין תורת סתם עליה אלא איידי דנסיב רישא בזו יפה כח האב מכח הבעל נקט נמי אליבא דחד תנא דבדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב.
2. שבועות ה' א' תוס' הרא"ש. אלא בשבועות נסיב לה אליבא דר"ע וליה לא ס"ל. והאי דסתמה אף על גב דלא ס"ל משום דבעי למיתני שתים שהן ארבע בהדי הדדי.
ד3. למה נוסח זה יותר זורם
כי זה לשון רגיל יותר.
כי זה לשון רגיל יותר.
[שינוי] ב"ק כ"ח ב'- הא למה זה דומה לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו אדרבה מה דומה לזה מבעי ליה אלא מאי דומה לזה אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו
כי זה לשון יותר מקביל.
אולי- הוחלק אחד במים, -נטנפו כליו. (ב"ק פרק ג'.)
שחיטתה מטהרת את טריפתה-אין שחיטתה מטהרתה. (טהרות פ"א.)
נפרצו עליו (סוכה פ"ג א' ב' ג').
שנו את הדין האמיתי בלשון הדין שהתלמיד השטחי משער שזה מה שיהיה כתוב.
* ב"ק כ"ח א' נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית כו' רבי יהודה אומר במתכוין חייב באינו מתכוין פטור. גמ' כ"ט א' במתכוין לזכות בחרסיה.
ע"ז מ"ד ב' אמר לו אין משיבין במרחץ. ובגמרא. תנא כשיצא א"ל אין משיבין במרחץ.
ה. על פי מה בחר התנא מה לשנות במשנה ומה להשאיר לתוספתא ולמסורת
יתכן שלפעמים התנא בחר לשנות דברים מסוימים שיש עליהם תוספת גמרא, ואילו את הדברים שאין עליהם תוספת גמרא, הוא סמך על מסורת וכדו'.
א. דמאי פ"ב מ"א- תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפה וגריסין הקילקין ועדשין המצריות פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית, משום שידוע שגדלו בחו"ל. (כ"פ הר"ש, וכ"ה לכאורה הפשטות.) המינין הללו ע"י שיש כיוצא בהן בא"י צרכו חכמים ליתן להן סימן -בעל בכי, של רכפה, וכו'. אבל האלצרין והאפסטקין והאצטרובולין ע"י שאין כיוצא בהן בארץ ישראל לא צרכו ליתן להם סימן, אלא בסתמא הם פטורים. אמר רבי אבין הדא מתניתא -דהכא חילופא-דמתניתין דמעשרות, חיוב המינין האלו ע"י שאין כיוצא בהן בחוצה לארץ צרכו חכמים למנותן, יתכן שכוונת הגמרא שמינים אלה נשנו במשנה לפי שצריך למסור עליהם בגמרא סימן, אבל יש עוד מינים שמתעשרין דמאי בכל מקום, ולא נשנו במשנה, משום שאין צריך למסור עליהם בגמרא סימן.
ב. לפעמים יש ללמוד מכך שינוי בחומרת הדין בין מה שכתוב במשנה למה שכתוב בתוספתא. ירושלמי מעשר שני פ"א ה"א על פי הגהת הגר"א- ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא מן מה דתני אין ממשכנין אותו ולא [תני אין] מרהינין אותו הדא אמרה עבר ומשכן [קונסין בו] עבר והרהין [אין] קונסין בו.
ו. עוד בענין מגמות המשנה
א. פתרון תקלות. שלהי מסכת דמאי, פסחים שלהי דיני הפסח (סוף פרק ט'), קינין שלהי קדשים.
ב. למיסבר קראי. עיין סוטה פ"ז אריכות על מעשה הברכות וקללות ודרישת הפסוקים.
ג. מילתא אגב אורחא קמשמע לן. ברכות ב' א' ועוד.
ד. כחא דהתירא עדיף. רש"י ביצה ב' ב'- דהתירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר. [ועיין גיטין מ"א ב' שבדיני ממונות כחא דהוצאה מהמוחזק עדיף ליה.] והענין הוא שהתפקיד של המשנה היא הלימוד, דהיינו האמת, והמיקל יש יותר סיכוי שאומר את האמת. אך בלמעשה כמובן מי שטועה לקולא הוא הרבה יותר חמור ממי שטועה לחומרא.
ה. עדויות פרק א' משנה ד-ו. ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם:
ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין:
אמר רבי יהודה אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת:
[1] נ.ב. בתורה שבכתב ודאי אין כזה כלל, עי' י' דברים ששינו לתלמי, ואילו הקב"ה בתורתו כתב אותם כפי שחפץ ולא התחשב בחשש מכשול. ((וכתיב ויקרא שמו ד' נסי, ועוד. וגם במשנה כתוב ל' ולך מזבח))
[2] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כב עמוד א דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מאי אמר תני תנא ולא ידע מאי אמר.