יש הרבה ראשי ישיבות ורבנים מפורסמים מאוד,
שהיו בעברם תיכוניסטים או למדו בישוב וכדומה ואז 'נשרפו'.
למשל:
- הרב דוב לנדו
- הרב יגאל רוזן
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק
- הרב נועם אלון
- הרב יהודה סילמן
- הרב שלמה זעפראני
- הרב אקרמן מביתר
- הרב יוחנן דוד סלומון (בעין יהודית)
- הרב משה לוי (כסא רחמים)
- הרב שריאל רוזנברג
- הרב רובין מהר נוף
- הרב גדליה נדל
- הרב נויגרשל
ועוד רבים רבים!
ונשאלת השאלה האם יש קשר להיותם תלמידים שם?
זה עזר להצלחתם?
או הפריע ולמרות זאת בגלל היותם מוצלחים הם הצליחו?
אזהר בדבריי.
כיוון שלא מצאתי את המקור לעת עתה (בלנ"ד אנסה למצוא בש"ק).
זכורני בשם מרן הרב שך שאמר שהוא מחבב את התיכוניסטים
מכמה סיבות - אצלם שעה זה שישים דקות, והם מחויבים למבחנים (וכמדומני גם ציין את היותם יודעים חשבון היטב).
זו הנקודה. ואסביר.
הם מגיעים ממקומות שהחיוב ללמידה הוא מוכרח, לא מדין לימוד תורה אלא מדין רצינות (עיין הסבר למטה).
וכשהם לוקחים את הנתון הזה ובאים עם ההרגלים המבורכים הללו לביהמ"ד, בשיא היסודיות והרצינות,
התוצאה היא - רשימה מרשימה ביותר של גדולי תורה ויראה בקנה מידה שא"א לשער מהי מכורתם (עיין רש"י עה"פ מהי 'מכורה' :)
נ.ב.
להרחיב ממה שהזכרתי באגביות למעלה - "
הם מגיעים ממקומות שהחיוב ללמידה הוא מוכרח, לא מדין לימוד תורה אלא מדין רצינות"
מהגר"י יעקובזון שמעתי כמ"פ שעורר כמה אנשים טועים בחינוך,
כאשר מחנכים חלד לקום בזמן כי 'מגן אברהם', וללמוד ברצינות כי "ת"ת כנגד כולם", וכדו'
והרי זה שקר ועוול!
לקום מוקדם צריך כדי להיחשב בן-אדם נורמטיבי, וללמוד ברצינות צריכים כדי להצליח בחיים,
והיות ו"רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", אם תקום מוקדם ותלמד ברצינות יהיה לך שכר מופלג ביותר.
זו צורת החינוך.
מי שגדל בבית חרדי 'מלומדה', אז באינסטינקט הטבעי שלו יש יצה"ר לא ללמוד כי זו תורה,
למי שגדל במסגרות אחרות אין יצה"ר לא ללמוד, אלא לא ללמוד תורה, ועל זה הוא מתגבר...
מקווה שהצלחתי להעביר פה בקצרה את היסוד העמוק והחשוב הזה.
יכול להיות לתועלת כולנו בבתינו אנו...
