מתוך עלון תורה והוראה
איסור שנתבטל ברוב
יש לחקור בדין איסור שנתבטל ברוב: האם גם כוח הטמטום מתבטל עם הרוב, או שמא עניין ביטול ברוב אינו אלא היתר אכילה, ועדיין יש להימנע מאכילת המאכל, כיון שיש בו דבר האסור. בטור (יו"ד קט) כתב שאיסור שבטל ברוב מותר לאכלו, ואין בו אפילו איסור דרבנן. ב'בית יוסף' הביא בשם הגהות שע"ד, סימן לט, סק"ו מעשה שנפל איסור ברוב היתר, כך שהתערובת - כולל אותה חתיכה שנפלה - הייתה מותרת באכילה. חרף זאת, הרים מהר"ם מתוך התערובת חתיכה כשיעור שהיה האיסור, ונתן לגוי, ותלה שזו החתיכה שהוציא היא האיסור שנתערב. הסיבה לתלייה זו היא מפני שהיה תלמיד חכם וצדיק, והיה זה גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו על-פי דברי הגמרא שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, וכתבו התוספות שמדובר בענייני אכילה שכן גנאי הוא להם. מבואר אפוא זה שמה שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אין זה רק במובן שלא יעברו על איסור, כי מדובר הרי באופן שכבר נתבטל האיסור, וכל התערובת מותרת באכילה. אלא מבור בדבריו שיש גנאי במה שצדיק יאכל מאכל אסור, גם לאחר שנהיה מותר על-ידי ביטול ברוב. אולם לא נראה שלאחר שנתבטל עדיין יש כוח במאכל אסור לפגום בנפש ולטמטם את הלב, שכן עניינו של ביטול אינו כ"היתר אכילה" למאכל אסור, אלא עניינו שכל האיסור מתבטל מן העולם, וכמו שאין בו איסור כך לכאורה אין בו פגם. כך מבואר בדברי הט"ז יו"ד קיב, ט, שכתב שכיון שנתבטל מאכל אסור שוב אינו יכול לטמטם את הלב. אולם ייתכן יש מקום להבחין בין ביטול של יבש ביבש, שיסוד מדין "הליכה אחר הרוב", שאז יש לומר שעדיין יש מקום להחמיר מחמת טמטום הלב שיש במאכלים האסורים, לבין ביטול של לח בלח שהוא דין ביטול גמור. בהקשר הזה יש לציין למה שנחלקו הפוסקים הובאו דבריהם ב'פתחי תשובה', יו"ד קטז סק"י אם מותר לאדם להחמיר שלא לאכול מאכל איסור לאחר שנתבטל ברוב. דעת ה'איסור והיתר' סוף כלל נז שאע"פ שהיתר הוא, מצווה היא להרחיק עצמו מכל דבר כיעור. אולם בספר 'סולת למנחה' )כלל עו, דין ח( כתב )בשם 'תורת האשם'(:"דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי, כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני, הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרוב הפסדו". כיון שהתורה התירה על-פי ביטול ברוב, הרי שמי שמחמיר על עצמו מורה כביכול שאינו סומך על ביטול של תורה. כאמור, ייתכן שדעה זו נאמרה דווקא בביטול לח בלח ולא בביטול יבש ביבש.
ויה"ר שיקויים בנו דברי התפילה: "וטהר לבנו לעבדך באמת".
