מאכל איסור שהותר באכילה ע"י ביטול ברוב וכדו', מטמטם את הלב?

  • יוזם האשכול יוזם האשכול חיי עולם
  • תאריך התחלה תאריך התחלה
מה שנפסק עליו להיתר, הפך להיות היתר גמור וממילא אינו מטמטם, אף אם הוא בוודאי חזיר, כגון שהותר ע"י ביטול. כי לא עצם המאכל מטמטם אלא האיסור.

וכן משמע מהגמ' ביומא (ל"ט): "עבירה מטמטמת לבו של אדם", עבירה דייקא, ולא הנבילה, כי בזה שהתורה אסרה את המאכל, האיסור שאכל מטמטם את לבו, ולכן ברגע שהותר המאכל על ידי ביטול ברוב, כבר לא יטמטם לבו.

וכן כתב המהר"ל (תפארת ישראל פ"ח): "ללמדך שאין התורה ספר רפואות, ולא נאסרו מאכלות אסורות משום שהם בעצמותם מטמטמים את הלב, אלא רק משום שנאסרו באכילה, לכן פוגמים הם בנפש".

והשל"ה הקדוש (מסכת שבועות פרק נר מצוה אות צא) ביאר מאמר חז"ל בברכות (ח) "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים", נהנה מיגיעו - שייגע את עצמו בתורה ויודע להכשיר המאכל הזה על פי התורה, הגם שיש בתוך המאכל דבר איסור, והוא שב להיתר על פי כללי התורה, והאוכל המאכל ונהנה ממנו, הנה הוא גדול מן הירא שמים המחמיר.

והמפקפק בזה הוא בחשש מינות, וכן כתב בספר תורת האשם (כלל עו עז) לבעל התוספות יום טוב: "מי שרוצה להחמיר ולנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו האמוראים, כגון באיסור שהתבטל בשישים וכיוצא בזה, צריך לדקדק היטב שלא יהיה נראה כשמץ מינות חס ושלום, ויצא שכרו בהפסדו". וכן כתבו המהר"ם מרוטנבורג והרש"ל (ים של שלמה חולין פ"ח ס"ו), שהמחמיר בדבר שלא הוזכר בתלמוד, הרי זה כמינות.
 
מתוך עלון תורה והוראה
איסור שנתבטל ברוב
יש לחקור בדין איסור שנתבטל ברוב: האם גם כוח הטמטום מתבטל עם הרוב, או שמא עניין ביטול ברוב אינו אלא היתר אכילה, ועדיין יש להימנע מאכילת המאכל, כיון שיש בו דבר האסור. בטור (יו"ד קט) כתב שאיסור שבטל ברוב מותר לאכלו, ואין בו אפילו איסור דרבנן. ב'בית יוסף' הביא בשם הגהות שע"ד, סימן לט, סק"ו מעשה שנפל איסור ברוב היתר, כך שהתערובת - כולל אותה חתיכה שנפלה - הייתה מותרת באכילה. חרף זאת, הרים מהר"ם מתוך התערובת חתיכה כשיעור שהיה האיסור, ונתן לגוי, ותלה שזו החתיכה שהוציא היא האיסור שנתערב. הסיבה לתלייה זו היא מפני שהיה תלמיד חכם וצדיק, והיה זה גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו על-פי דברי הגמרא שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, וכתבו התוספות שמדובר בענייני אכילה שכן גנאי הוא להם. מבואר אפוא זה שמה שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אין זה רק במובן שלא יעברו על איסור, כי מדובר הרי באופן שכבר נתבטל האיסור, וכל התערובת מותרת באכילה. אלא מבור בדבריו שיש גנאי במה שצדיק יאכל מאכל אסור, גם לאחר שנהיה מותר על-ידי ביטול ברוב. אולם לא נראה שלאחר שנתבטל עדיין יש כוח במאכל אסור לפגום בנפש ולטמטם את הלב, שכן עניינו של ביטול אינו כ"היתר אכילה" למאכל אסור, אלא עניינו שכל האיסור מתבטל מן העולם, וכמו שאין בו איסור כך לכאורה אין בו פגם. כך מבואר בדברי הט"ז יו"ד קיב, ט, שכתב שכיון שנתבטל מאכל אסור שוב אינו יכול לטמטם את הלב. אולם ייתכן יש מקום להבחין בין ביטול של יבש ביבש, שיסוד מדין "הליכה אחר הרוב", שאז יש לומר שעדיין יש מקום להחמיר מחמת טמטום הלב שיש במאכלים האסורים, לבין ביטול של לח בלח שהוא דין ביטול גמור. בהקשר הזה יש לציין למה שנחלקו הפוסקים הובאו דבריהם ב'פתחי תשובה', יו"ד קטז סק"י אם מותר לאדם להחמיר שלא לאכול מאכל איסור לאחר שנתבטל ברוב. דעת ה'איסור והיתר' סוף כלל נז שאע"פ שהיתר הוא, מצווה היא להרחיק עצמו מכל דבר כיעור. אולם בספר 'סולת למנחה' )כלל עו, דין ח( כתב )בשם 'תורת האשם'(:"דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי, כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני, הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרוב הפסדו". כיון שהתורה התירה על-פי ביטול ברוב, הרי שמי שמחמיר על עצמו מורה כביכול שאינו סומך על ביטול של תורה. כאמור, ייתכן שדעה זו נאמרה דווקא בביטול לח בלח ולא בביטול יבש ביבש.
ויה"ר שיקויים בנו דברי התפילה: "וטהר לבנו לעבדך באמת".
 
מה אומרים הת"ח?
פשוט שלא.
התורה התירה, אז למה שיטמטם? זה לא משהו בחפצא שמטמטם, אלא זה האיסור.
לכן גם בביטול חד בתרי יכולים שני אנשים לאכול בלי חשש, כיון שכל אחד אוכל היתר!
(וזכור לי שכתוב כן במפורש).
 
בדרשות הר"ן כתב שמה שמאמין ושומע לחכמים שהורו שרוב מתיר - זה עושה רוח טהרה שמונעת את הטמטום, עכ"ד.
ובלא זה הלא מצאנו שאין לתת לתינוק לינוק מאשה נכרית שזה מטמטם משום שהיא אוכלת מאכלות אסורות; וחזינן שאפי' בלא איסור כן הוא.
ועי' דרך שיחה שכתב שזה רק בגלל שיש אפשרות אחרת, משא"כ בפיקוח נפש, וצ"ע.
 
ובלא זה הלא מצאנו שאין לתת לתינוק לינוק מאשה נכרית שזה מטמטם משום שהיא אוכלת מאכלות אסורות; וחזינן שאפי' בלא איסור כן הוא.
ועי' דרך שיחה שכתב שזה רק בגלל שיש אפשרות אחרת, משא"כ בפיקוח נפש, וצ"ע.
לגבי מרע"ה מצינו שהיה בזה מעלה מכיון שפיו הקדוש היה מוסר התורה, ובאמת שם גם היתה אפשרות של מינקת ישראלית כמו שהיה לבסוף
 
ועי' דרך שיחה שכתב שזה רק בגלל שיש אפשרות אחרת, משא"כ בפיקוח נפש, וצ"ע.
נראה לי שראיתי פעם, שאם זה התערב בהיתר ונתבטל, הרי שיש לו שם היתר, ואינו מטמטם.
משא"כ אם הותר לו משום פיקוח נפש וכד', שאז עדיין יש עליו שם איסור, רק שהתירו לו באופן מיוחד.
 
אולי יש לחלק בזה בין איסור תורה לאיסור דרבנן
באיסור תורה שהאיסור הוא בחפצא וגם בשוגג מטמטם
אבל באיסור דרבנן בשוגג האיסור הוא על הגברא ובשוגג לא עבר איסור
הגדרה זו אמר הגר"ש שקופ והסכימו איתו הרבה מהאחרונים ועיין נתיבות ח"מ סימן רלד שהרחיב בזה שבדרבנן אין איסור כלל כשאכל בשוגג
ועיין באחרונים שם.
ושמא אף בנידון זה כיון שהאיסור הוא בעצם אף שהותרא האכילה מ"מ החפצא אסורה
 
זכור מלפני יותר מעשור שיש רע"א שמדבר על זה, אשמח שיחכימו אותי...
 

נושאים דומים:

בין הסדרים:

ראשי תחתית