כהנא דמסייע
חבר מוביל
- הצטרף
- 27/3/25
- הודעות
- 1,753
א. מעמדם של דברי האריז"ל ודעת הגר"א – יגיעת התורה היא אם הקבלה
אופן קבלת חכמת הקבלה על ידי האריז"ל הקדוש. יש שרצו לומר כי לא כל דבריו נאמרו לו מפי אליהו הנביא ז"ל, אלא רק לעיתים בודדות.
אך אין הדברים כן, וכבר העיד על כך תלמידו הגדול, רבינו חיים ויטאל זצ"ל, אשר דבריו נאמנים עלינו.
1. מקורות להבנת דרך השגתו של האריז"ל:
הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות (עץ חיים): "כל זה השיג שלא ע"י שמוש קבלות מעשיות ח"ו... אמנם כל זה היה מעצמו ע"י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת ".
שער רוח הקודש (למהרח"ו): "ובענין השגתו אמר לי, בתחילת ימי השגתו היה טורח לפעמים שבוע אחד על מאמר אחד מן הזוהר להבין אותו ולא היו אומרים לו פירושו, דאם כן נמצא שלא הייתה התורה ההיא שלו, וצריך שהוא עצמו יחדש בשכלו בתורה מה שקבלה נשמתו בהר סיני... ולכן כאשר היה טורח אז היו אומרים לו בענין פלוני... עיינת ועמדת על האמת אבל עדיין צריך קצת עומק יותר. ולפעמים היו אומרים לו טעית... והיה חוזר ומעיין עד שהיה עומד על האמת".
2. הסברה הלכתית והשקפתית:
מן המקורות הללו עולה בבירור כי יסוד חכמתו של האריז"ל לא היה קבלה פסיבית מן השמיים, אלא יגיעה עצומה ועמל בלתי נתפס בתורה, בשכלו ובהבנתו . גילוי אליהו הנביא, שהיה "תמיד", בא כסיוע, כאישור וככיוון, אך לא כפטור מן העמל השכלי. אדרבה, הגילוי בא דווקא כתוצאה מהעמל והיגיעה.
לאור זאת, מובנת היטב שיטת הגר"א מווילנא זצ"ל. אין הוא חולק על קבלת האריז"ל, אלא מציג את דרכו שלו, אשר אף היא מיוסדת על יגיעה אין-סופית בכל מכמני התורה. כשם שהאריז"ל חידש בשכלו, כך הגר"א, ש"יגע בתורתו רבות בשנים, וצירף וזיקק וביאר", הגיע להשגותיו הוא. התורה אינה מונוליטית, "שבעים פנים לתורה", וכל אחד מגדולי ישראל משיג את חלקו בתורה על פי שורש נשמתו ועמלו.
ב. קדימות קיום המצווה בזמנה על פני רגש ה'דביקות'
זוהי הנקודה המרכזית והמסוכנת ביותר בדיון, והיא הטענה כאילו ניתן או אף ראוי לדחות קיום מצווה מזמנה כדי להשיג "דביקות" או "התעלות" גדולה יותר. זוהי סברה מעוותת והרסנית, העוקרת את יסוד קבלת עול מלכות שמיים, והיא אינה אלא עצת היצר הרע, כפי שזעק על כך הגאון הקדוש רבי חיים מוולוז'ין זי"ע.
1. מקורות הלכתיים והשקפתיים:
ספר נפש החיים, שער ג', פרק ד': דבריו של הנפש החיים הם כאן אבן הפינה, ויש לחזור ולשננם:
"היום יאמר לך, שכל תורה ומצוה שבלא דביקות איננה כלום, וצריך אתה להכין לב... עד שיעבור זמן המצוה או התפלה, ויראה לך פנים שכל תפלה או מצוה שנעשית בכונה עצומה... אף שלא בזמנה, הרי היא יקרה מקיום המצוה בזמנה... וגם הרי הוא הריסת כל התורה בכללה רחמנא ליצלן ... והגע עצמך כגון אם יטריד אדם עצמו לילה הראשונה של פסח בכונת אכילת כזית מצה... וימשיך ההכנה כל הלילה עד לאחר שעלה השחר... הרי כל טהרת מחשבתו פיגול הוא לא ירצה , ומי שאכל הכזית מצה בזמנה אף בלא קדושה וטהרה יתירה, הרי קיים מצות עשה הכתובה בתורה ותבא עליו ברכה... וכי מאי נפקותא בין זה למי שהיה תוקע שופר בכוונה עצומה כליל ראשון של פסח... ואוכל הכזית מצה בראש השנה... ואיה מקום לתורה? "
ספר אמונה וביטחון לחזון איש, פרק ד':
"ומה גדלה אשמתו של איש נלבב לאהבת העבודה לפניו ית', בשעה שמזניח את לבו מלחפש אחר פרטיה ודקדוקיה של המצוה שנאמרה מפי הגבורה לשום חובה על כל אדם מישראל לקיימה דוקא בשלימות הדקדוק, ובחסרו תנאי אחר מתנאי דקדוקיה לא קיים המצוה... ומחלל את השבת מתוך נעימות הזמירות לכבוד השבת וקיומה".
2. הסברה הלכתית והשקפתית:
רצון ה' המפורש הוא שנאכל מצה בליל ט"ו בניסן, ושנתקע בשופר ביום א' בתשרי. המעשה, בזמן הנכון ובצורה הנכונה, הוא העיקר. הכוונה והדביקות הן הנשמה שבתוך הגוף, אך נשמה בלי גוף אין לה קיום בעולמנו, וגוף המצווה הוא קיומה המעשי כהלכתה. הדוחה את המעשה מפני "הכנה" אינסופית, הופך את האמצעי (הכוונה) למטרה, ואת המטרה (רצון ה') לאמצעי, ובכך עוקר את הכל. זו אינה דביקות בקב"ה, אלא דביקות ברגשותיו של האדם עצמו.
הדבר דומה למה שפירש ה עמק דבר (בראשית י"ח, ב') על אברהם אבינו, שהפסיק מהקבלת פני השכינה (שהיא שיא הדביקות) עבור מצוות הכנסת אורחים. ומדוע? "שכך הוא רצונו ית' שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן". אם אברהם אבינו, באהבתו העצומה, הבין זאת, קל וחומר אנחנו.
ג. מהותה האמיתית של מצוות אהבת ה' – דעת שכלית ולא דמיון רגשי
הטעות היסודית של בעלי הגישה ה"רגשית" נובעת מהבנה לקויה של מצוות "ואהבת את ה' אלקיך". הם תופסים אותה כחוויה אמוציונלית בלבד, המנותקת מידיעת ה' ועשיית רצונו. אך גדולי הראשונים, ובראשם הרמב"ם, הגדירו את מהות האהבה באופן שונה לחלוטין.
1. מקורות מן הראשונים:
הרמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה ג': "שציונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה. וזאת היא האהבה המחוייבת". ומביא את לשון הספרי: "שמתוך כך [ההתבוננות בדברי התורה] אתה מכיר מי שאמר והיה העולם".
הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פ"ב ה"ב: "וכיצד היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".
הרמב"ם, הלכות תשובה, פ"י ה"ו: " אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה , אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו".
ספר החינוך, מצווה תי"ח: "וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו ... כלומר, שעם ההתבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח".
הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג' פרק נ"א: "אבל מי שיחשוב באלוה וירבה לזכרו מבלי חכמה , אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד ... הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר האלוה באמת... כי הדבר ההוא אשר בדמיונו... אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו ".
2. הסברה השקפתית:
הדרך לאהבת ה' אינה על ידי רגשות ספונטניים ועיוורים. הדרך היא הדעת . ככל שאדם לומד יותר את תורת ה', מתבונן במצוותיה, חוקר את הלכותיה ומעמיק בהשקפתה, הוא לומד להכיר את רצון ה' ואת חכמתו האינסופית. מתוך דעת זו, צומחת ובוקעת האהבה האמיתית, העזה והאיתנה. אהבה זו אינה מתנגדת לקיום המצוות – היא היא הדוחפת לקיימן בדקדוק ובשלמות, כי זוהי הדרך להתחבר לנותן המצוות. אהבה ודביקות המנותקות מן הדעת והלימוד, אינן אלא "דמיון", כדברי הרמב"ם, עבודת הרגש העצמי ולא עבודת ה'.
ד. ביאור המושג 'עבירה לשמה' ושלילת השימוש המוטעה בו
כדי להצדיק את דרכם, יש הנאחזים במושג "עבירה לשמה". זוהי אחיזה מסוכנת ומעוותת.
1. מקורות הלכתיים:
גמרא, ברכות סג, א: "בכל דרכיך דעהו... אמר רבא: אפילו לדבר עבירה".
רש"י על אתר: "אפילו לעבור עבירה. דעהו. תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה".
הרמב"ם, הקדמה לפרק חלק (פירוש המשניות, סנהדרין): בביאור "בכל דרכיך דעהו" כותב הרמב"ם: "ורוצה לומר שתשים לפועל ההוא תכלית, והוא האמת אף שיש בו עבירה מצד אחד ". ומבואר מדבריו שם שהכוונה היא לפעולה שיש לה תכלית אמיתית, גם אם יש בה צד של עבירה, אך הדבר נמסר לגדולי הדורות, לנביאים בהוראת שעה, ולא לכל אדם על פי הרגשתו.
2. הסברה הלכתית:
"עבירה לשמה" אינה היתר כללי לאדם לבחור לעבור על דברי תורה מתוך כוונה טובה. המושג מתייחס למקרים נדירים ויוצאי דופן, כמו הוראת שעה של נביא (אליהו בהר הכרמל), או למעשים שנעשו לצורך הצלת כלל ישראל וקיום התורה (כיעל עם סיסרא), והם נלמדים ומוגדרים על ידי חז"ל. אין לאדם פרטי, יהיה צדיק וקדוש ככל שיהיה, רשות להחליט על דעת עצמו לדחות מצווה מפורשת או לעבור על איסור, בשם "דביקות" או "כוונה". המחשבה שרגש אישי של "דביקות" יכול להצדיק "עבירה לשמה" היא זלזול מחפיר בכל מערכת ההלכה והיא פתח לאנרכיה רוחנית.
סיכום: אחדות פנימיות התורה וחיצוניותה – המעשה ככלי לאור
באמת ובתמים, אין סתירה בין פנימיות התורה לחיצוניותה, בין ה"אש" של הרגש והדביקות לבין ה"כלים" של המעשה ההלכתי. כפי שאמר מו"ר הגר"ש וולבה זצ"ל, המצוות הן התבניות, והפנימיות היא הזהב הרותח שיוצקים לתוכן. זהב רותח ללא תבנית הופך לגוש חסר צורה וערך. תבנית ריקה היא חסרת תכלית. השלמות היא דווקא בשילוב: קיום המצוות כולן, ככתבן וכלשונן, בדקדוקיהן ובזמניהן, ומתוך כך, ובתוך כך, יציקת הכוונה, הרגש, האהבה והיראה.
המעשה המדויק מעורר את הלב, והלב הבוער מחיה את המעשה. זוהי דרך המלך, דרך עבודת ה' השלמה, בה השכל, הרגש והמעשה פועלים יחדיו בהרמוניה לעשות נחת רוח ליוצרם. כל דרך אחרת המפרידה ביניהם ומעמידה אותם זה כנגד זה, סופה להוביל לשיבוש, לטעות ולהריסת בניין הקודש.
אופן קבלת חכמת הקבלה על ידי האריז"ל הקדוש. יש שרצו לומר כי לא כל דבריו נאמרו לו מפי אליהו הנביא ז"ל, אלא רק לעיתים בודדות.
אך אין הדברים כן, וכבר העיד על כך תלמידו הגדול, רבינו חיים ויטאל זצ"ל, אשר דבריו נאמנים עלינו.
1. מקורות להבנת דרך השגתו של האריז"ל:
הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות (עץ חיים): "כל זה השיג שלא ע"י שמוש קבלות מעשיות ח"ו... אמנם כל זה היה מעצמו ע"י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת ".
שער רוח הקודש (למהרח"ו): "ובענין השגתו אמר לי, בתחילת ימי השגתו היה טורח לפעמים שבוע אחד על מאמר אחד מן הזוהר להבין אותו ולא היו אומרים לו פירושו, דאם כן נמצא שלא הייתה התורה ההיא שלו, וצריך שהוא עצמו יחדש בשכלו בתורה מה שקבלה נשמתו בהר סיני... ולכן כאשר היה טורח אז היו אומרים לו בענין פלוני... עיינת ועמדת על האמת אבל עדיין צריך קצת עומק יותר. ולפעמים היו אומרים לו טעית... והיה חוזר ומעיין עד שהיה עומד על האמת".
2. הסברה הלכתית והשקפתית:
מן המקורות הללו עולה בבירור כי יסוד חכמתו של האריז"ל לא היה קבלה פסיבית מן השמיים, אלא יגיעה עצומה ועמל בלתי נתפס בתורה, בשכלו ובהבנתו . גילוי אליהו הנביא, שהיה "תמיד", בא כסיוע, כאישור וככיוון, אך לא כפטור מן העמל השכלי. אדרבה, הגילוי בא דווקא כתוצאה מהעמל והיגיעה.
לאור זאת, מובנת היטב שיטת הגר"א מווילנא זצ"ל. אין הוא חולק על קבלת האריז"ל, אלא מציג את דרכו שלו, אשר אף היא מיוסדת על יגיעה אין-סופית בכל מכמני התורה. כשם שהאריז"ל חידש בשכלו, כך הגר"א, ש"יגע בתורתו רבות בשנים, וצירף וזיקק וביאר", הגיע להשגותיו הוא. התורה אינה מונוליטית, "שבעים פנים לתורה", וכל אחד מגדולי ישראל משיג את חלקו בתורה על פי שורש נשמתו ועמלו.
ב. קדימות קיום המצווה בזמנה על פני רגש ה'דביקות'
זוהי הנקודה המרכזית והמסוכנת ביותר בדיון, והיא הטענה כאילו ניתן או אף ראוי לדחות קיום מצווה מזמנה כדי להשיג "דביקות" או "התעלות" גדולה יותר. זוהי סברה מעוותת והרסנית, העוקרת את יסוד קבלת עול מלכות שמיים, והיא אינה אלא עצת היצר הרע, כפי שזעק על כך הגאון הקדוש רבי חיים מוולוז'ין זי"ע.
1. מקורות הלכתיים והשקפתיים:
ספר נפש החיים, שער ג', פרק ד': דבריו של הנפש החיים הם כאן אבן הפינה, ויש לחזור ולשננם:
"היום יאמר לך, שכל תורה ומצוה שבלא דביקות איננה כלום, וצריך אתה להכין לב... עד שיעבור זמן המצוה או התפלה, ויראה לך פנים שכל תפלה או מצוה שנעשית בכונה עצומה... אף שלא בזמנה, הרי היא יקרה מקיום המצוה בזמנה... וגם הרי הוא הריסת כל התורה בכללה רחמנא ליצלן ... והגע עצמך כגון אם יטריד אדם עצמו לילה הראשונה של פסח בכונת אכילת כזית מצה... וימשיך ההכנה כל הלילה עד לאחר שעלה השחר... הרי כל טהרת מחשבתו פיגול הוא לא ירצה , ומי שאכל הכזית מצה בזמנה אף בלא קדושה וטהרה יתירה, הרי קיים מצות עשה הכתובה בתורה ותבא עליו ברכה... וכי מאי נפקותא בין זה למי שהיה תוקע שופר בכוונה עצומה כליל ראשון של פסח... ואוכל הכזית מצה בראש השנה... ואיה מקום לתורה? "
ספר אמונה וביטחון לחזון איש, פרק ד':
"ומה גדלה אשמתו של איש נלבב לאהבת העבודה לפניו ית', בשעה שמזניח את לבו מלחפש אחר פרטיה ודקדוקיה של המצוה שנאמרה מפי הגבורה לשום חובה על כל אדם מישראל לקיימה דוקא בשלימות הדקדוק, ובחסרו תנאי אחר מתנאי דקדוקיה לא קיים המצוה... ומחלל את השבת מתוך נעימות הזמירות לכבוד השבת וקיומה".
2. הסברה הלכתית והשקפתית:
רצון ה' המפורש הוא שנאכל מצה בליל ט"ו בניסן, ושנתקע בשופר ביום א' בתשרי. המעשה, בזמן הנכון ובצורה הנכונה, הוא העיקר. הכוונה והדביקות הן הנשמה שבתוך הגוף, אך נשמה בלי גוף אין לה קיום בעולמנו, וגוף המצווה הוא קיומה המעשי כהלכתה. הדוחה את המעשה מפני "הכנה" אינסופית, הופך את האמצעי (הכוונה) למטרה, ואת המטרה (רצון ה') לאמצעי, ובכך עוקר את הכל. זו אינה דביקות בקב"ה, אלא דביקות ברגשותיו של האדם עצמו.
הדבר דומה למה שפירש ה עמק דבר (בראשית י"ח, ב') על אברהם אבינו, שהפסיק מהקבלת פני השכינה (שהיא שיא הדביקות) עבור מצוות הכנסת אורחים. ומדוע? "שכך הוא רצונו ית' שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן". אם אברהם אבינו, באהבתו העצומה, הבין זאת, קל וחומר אנחנו.
ג. מהותה האמיתית של מצוות אהבת ה' – דעת שכלית ולא דמיון רגשי
הטעות היסודית של בעלי הגישה ה"רגשית" נובעת מהבנה לקויה של מצוות "ואהבת את ה' אלקיך". הם תופסים אותה כחוויה אמוציונלית בלבד, המנותקת מידיעת ה' ועשיית רצונו. אך גדולי הראשונים, ובראשם הרמב"ם, הגדירו את מהות האהבה באופן שונה לחלוטין.
1. מקורות מן הראשונים:
הרמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה ג': "שציונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה. וזאת היא האהבה המחוייבת". ומביא את לשון הספרי: "שמתוך כך [ההתבוננות בדברי התורה] אתה מכיר מי שאמר והיה העולם".
הרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פ"ב ה"ב: "וכיצד היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".
הרמב"ם, הלכות תשובה, פ"י ה"ו: " אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה , אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו".
ספר החינוך, מצווה תי"ח: "וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו ... כלומר, שעם ההתבוננות בתורה תתישב האהבה בלב בהכרח".
הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג' פרק נ"א: "אבל מי שיחשוב באלוה וירבה לזכרו מבלי חכמה , אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד ... הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר האלוה באמת... כי הדבר ההוא אשר בדמיונו... אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו ".
2. הסברה השקפתית:
הדרך לאהבת ה' אינה על ידי רגשות ספונטניים ועיוורים. הדרך היא הדעת . ככל שאדם לומד יותר את תורת ה', מתבונן במצוותיה, חוקר את הלכותיה ומעמיק בהשקפתה, הוא לומד להכיר את רצון ה' ואת חכמתו האינסופית. מתוך דעת זו, צומחת ובוקעת האהבה האמיתית, העזה והאיתנה. אהבה זו אינה מתנגדת לקיום המצוות – היא היא הדוחפת לקיימן בדקדוק ובשלמות, כי זוהי הדרך להתחבר לנותן המצוות. אהבה ודביקות המנותקות מן הדעת והלימוד, אינן אלא "דמיון", כדברי הרמב"ם, עבודת הרגש העצמי ולא עבודת ה'.
ד. ביאור המושג 'עבירה לשמה' ושלילת השימוש המוטעה בו
כדי להצדיק את דרכם, יש הנאחזים במושג "עבירה לשמה". זוהי אחיזה מסוכנת ומעוותת.
1. מקורות הלכתיים:
גמרא, ברכות סג, א: "בכל דרכיך דעהו... אמר רבא: אפילו לדבר עבירה".
רש"י על אתר: "אפילו לעבור עבירה. דעהו. תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה".
הרמב"ם, הקדמה לפרק חלק (פירוש המשניות, סנהדרין): בביאור "בכל דרכיך דעהו" כותב הרמב"ם: "ורוצה לומר שתשים לפועל ההוא תכלית, והוא האמת אף שיש בו עבירה מצד אחד ". ומבואר מדבריו שם שהכוונה היא לפעולה שיש לה תכלית אמיתית, גם אם יש בה צד של עבירה, אך הדבר נמסר לגדולי הדורות, לנביאים בהוראת שעה, ולא לכל אדם על פי הרגשתו.
2. הסברה הלכתית:
"עבירה לשמה" אינה היתר כללי לאדם לבחור לעבור על דברי תורה מתוך כוונה טובה. המושג מתייחס למקרים נדירים ויוצאי דופן, כמו הוראת שעה של נביא (אליהו בהר הכרמל), או למעשים שנעשו לצורך הצלת כלל ישראל וקיום התורה (כיעל עם סיסרא), והם נלמדים ומוגדרים על ידי חז"ל. אין לאדם פרטי, יהיה צדיק וקדוש ככל שיהיה, רשות להחליט על דעת עצמו לדחות מצווה מפורשת או לעבור על איסור, בשם "דביקות" או "כוונה". המחשבה שרגש אישי של "דביקות" יכול להצדיק "עבירה לשמה" היא זלזול מחפיר בכל מערכת ההלכה והיא פתח לאנרכיה רוחנית.
סיכום: אחדות פנימיות התורה וחיצוניותה – המעשה ככלי לאור
באמת ובתמים, אין סתירה בין פנימיות התורה לחיצוניותה, בין ה"אש" של הרגש והדביקות לבין ה"כלים" של המעשה ההלכתי. כפי שאמר מו"ר הגר"ש וולבה זצ"ל, המצוות הן התבניות, והפנימיות היא הזהב הרותח שיוצקים לתוכן. זהב רותח ללא תבנית הופך לגוש חסר צורה וערך. תבנית ריקה היא חסרת תכלית. השלמות היא דווקא בשילוב: קיום המצוות כולן, ככתבן וכלשונן, בדקדוקיהן ובזמניהן, ומתוך כך, ובתוך כך, יציקת הכוונה, הרגש, האהבה והיראה.
המעשה המדויק מעורר את הלב, והלב הבוער מחיה את המעשה. זוהי דרך המלך, דרך עבודת ה' השלמה, בה השכל, הרגש והמעשה פועלים יחדיו בהרמוניה לעשות נחת רוח ליוצרם. כל דרך אחרת המפרידה ביניהם ומעמידה אותם זה כנגד זה, סופה להוביל לשיבוש, לטעות ולהריסת בניין הקודש.
