מערכות ההנהגה: מערכת טבע ומערכת נס

משכיות כסף

חבר חדש
הצטרף
3/4/26
הודעות
54
[ממו"ר הגרח"י שרייבר שליט"א]
כסבורים היינו שככל אשר יגדל פלאו של נס וככל אשר תגדל בו היציאה מדרך הטבע כה יגדל שבחו של בעל הנס, עד אשר לימדנו אביי בשבת נג: באותו שנעשה לו נס והניק את בנו דכמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית.

והתבונננו בזה אשר בורא העולם הטביע בבריאתו הנהגת אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' אשר בכ"ז אין שינוי בסדרי בראשית, ולכן כאשר הנבראים זכאים לטוב מצד הנהגתם יקבלוהו בסדרי בראשית, ורק כאשר בהנהגתם לא יהא להם זכות ועכ"ז יהא רצון עליון בהצלחתם או אז יבא הנס היוצא מדרך הטבע.

גלגלי הטבע ינועו ע"י ההנהגה הנכונה מצד הברואים, אשר היא תקבע צורת הנהגת העולם בענינים השייכים לתורת המקרה, וכאשר נתבאר הענין בד' רמב"ן בפרשת בחוקותי שהברכות האמורות שם הם ניסים נסתרים באשר אין סיבה בטבעו של עולם הגשמי שבהיות ישראל מקיימים המצוות יבואו הגשמים בעתם עיי"ש באורך, כי ירידת הגשמים בעתם הוא דבר השייך לטבעו של עולם בסדרי בראשית והקביעה אימת יהיה הדבר הזה מסורה בטבעו של עולם ליד עליון המכוונת המקרים ואשר היא נוהגת לפי זכותו של האדם כאמור בפרשת בחוקותי, והעומד בדרגת זכות זו הגיע אל התכלית הנרצה ואל התכנית הנכונה אשר על פיה נברא העולם בהנהגתו המסודרת והיא תתקיים לו, והוא מאמרו של ר' חנינא בן דוסא בברכות לג. אין הערוד ממית אלא החטא ממית אשר בפשוטו אין לשון זה נופל על הנהגה ניסית מיוחדת אשר לא בה הטביע הקב"ה את עולמו -עולם מומתי ערוד, וכבר נמצאו בזה דברים לרמב"ן בפ' בחוקותי עה"פ והשבתי חיה רעה מן הארץ שמתחלה ל"ה בטבעם של החיות להזיק ובחטאו של אדם הושם כן בטבעם וכאשר יהיו ישראל שלמים בלא חטא ישובו החיות לטבעם הראשון וסמך דבריו במאמרו של רחב"ד אין הערוד ממית אלא החטא,[1] הרי שד' רחב"ד יסובו על ההנהגה האמורה בפ' בחוקותי ואשר לא תבא על הנהגה היוצאת מכל טבע אשר אינה צריכה סמוכין מטבע מסוים של קודם חטא, וברש"י שם כ' בשם הלכות גדולות שניסו של רחב"ד היה שנבקע לו מעין מתחתיו וג"ז יראה שענינו היה הנהגה טבעית שהבקעות המעין ל"ה בה אלא הכוונת מקרה לפריצת מים אגורים בבטן הארץ באותו מקום באותה שעה, והיא ההנהגה הקיימת בתכניתה של הבריאה להכוונת המקרים כפי אשר סודרו בפ' אם בחוקותי ובה ייסר רחב"ד בביהמ"ד להראותם שאין הערוד ממית אלא החטא, וכן מה ששנינו שהגשמים בחג סימן קללה מפני הסוכה משמעו שמניעת הגשם[2] כל עוד ישבו בנ"י בצל סוכה -אף אם עונת גשמים הוא- הרי היא הנהגה טבעית ורגילה עד כדי שהפכה יורה על קללה דהיינו חסרון ופחיתות מההנהגה הפשוטה הראויה.

והן הן הדברים האמורים בפ' ראה אשר תחלתה של פרשה הוא גוף נתינת הברכה והקללה לפנינו ואחריה כתוב והיה כי יביאך ד' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל, והיינו אותה ברכה אשר ניתנה בפה במדבר תנתן על הר גרזים, והרי אין כאן מקום ציווי עניני הר גרזים ועיבל אשר נאמרו בפ' כי תבא ולא נאמר כאן אלא ענינה של גוף הברכה והקללה אשר צורתם במדבר בפה ובא"י תהא על ההרים, והן הן הדברים, כי במדבר אשר כל הנהגתם היתה מעבר לבריאה וחיו על מוצא פי ד' הרי הברכות קיימות באותה הנהגה וכאשר נכנסו לארץ והחלה הנהגת טבע[3] החלו את הברכות והקללות בראש ההרים -הר גרזים המבורך מכל טוב והר עיבל השומם,[4] [ואף אם בברייתו של עולם כבר נטבעה הנהגת טוב ורע, ל"ה אותה הנהגה שייכת בתורת ישראל אשר ניתנה להם בסיני, וע"ז באו הבריתות שבבחוקותי ובכי תבא לכרות להם ברית ברכות וקללות על קיום תורה זו, ואותה ברית הונחה בהרי גרזים ועיבל, וראה הערה 6][5].

השכר והעונש אינם דמי מקח אשר יבאו בשומת עמלו של הזכאי כמה ראוי לו להחליף עבור עמלו ולהשתלם זה תחת זה, אלא פריה של מצוה הוא השכר והעונש פרי העבירה, בורא כל עולמים אשר הוא כל יכול וכל מעשיו שלמים בתכלית השלימות אין בהם חסר או יתר ברא בריאה שלימה התואמת את הנרצה בה בתכלית הדקדוק, ואם הנרצה בה הוא שבקיום המצוות יחיה האדם וייטב לו ובעברו עליהם יתייסר וימות כי אז ע"כ זו היא גופה של בריאה והיא היא טבעו של עולם, וכל אמצעי ביניהם והפיכתם לשתי מערכות הוא חסרון בדקדוק הבריאה.

הלא המקרא צווח (איכה ג, לח:) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ובמדרשים והובאו ברש"י שם אר"י מיום[6] שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב, ואם הרעה באה מאליה הרי שהעונש הפך לסדר בריאה[7].

אחר שהתבונננו בזה ראינו כי בפרשת המילה אשר בסדר לך לך כ' רמב"ן שבהנהגה הזו האמורה בפ' בחוקותי תתנצח מערכת המזלות ובה השם המורה על משדד המערכות, הרי שגם בהנהגת המקרים כפי הראוי בשכר ועונש יש יציאה מסוימת מאשר נטבע בבריאה בצורת מערכת המזלות, אשר המה ינהיגו המקרים וינהיגום בהשוואה מסוימת פעם כה ופעם כה, ומעליהם הנהגת ניצוח.

והנה בסדר וירא עה"פ כי ידעתיו למען אשר יצווה הנחילנו הרמב"ן יסוד גדול אשר ההשגחה העליונה משגחת על הכללים ואילו הפרטים נתונים למקרה ואף בני האדם כן עד עת בא פקודתם[8] זולת הצדיקים אשר השגחתו דבקה בהם בפרטיהם, והנה דבריו ברורים כי אלו אשר לא זכו למדרגת הצדיקים הרי הנרצה בהם בענינו של שכר ועונש הוא שתהא בהם הנהגת מקרה שהרי זו היא באמת ההנהגה בהם ולכן זה טבעו של עולם בהם, בענין הנהגת המקרה שני הנהגות בעולם[9] האחד ע"י מערכת המזלות והשניה המנצחתה בהשגחה מיוחדת והיא קיימת לכללים ולצדיקים[10] כאמור בפ' בחוקותי[11] [וראה שם ברמב"ן שביאר החילוק בין יחיד לרבים בענין הפרסום ואכ"מ], ובכ"ז אין שינוי מטבעי הבריאה עצמה אלא בהנהגת המזלות.

ומאליו אתה למד כי לדעת החכמים מחייבי ההשגחה הפרטית בכל דבר או בכל אדם ואדם [כדעת המורה בפי"ז מח"ג שההשגחה נתונה לכל אדם ולא לשאר החיים] הרי הנהגת פרשת בחוקותי אשר ענינה הכוונת המקרים היא ממש סדרי הנהגת עולם.

בין כך ובין כך אין בפרשת בחוקותי יציאה מטבעי בראשית, ומאחר שהובטחנו בה לכל טוב הרי מי שסדרי בראשית לא ייטיבו עמו ע"כ שמצד הנהגתו אין לו זכות באותה פרשה, וכאשר יהיה רצון עליון בטובו רצון אשר הוא גבוה ממערכי הנהגת עולם ואינו כבול למשפטיו או אז יבא לו אותו נס אשר סדריו אינם סדרי בראשית ומשפטיו אינם משפטי ההנהגה המסורה בעולמינו.

ועדיין יש לנו לשאול באותו שזכה רק מחמת הרצון הגבוה הלא הוא הרצון הניסי למה לא יפעיל לו הנס מערכת הנהגת טבע כאשר יפעיל אצל הצדיקים אשר זכו לכך מצד ההשגחה.

ותשובת שאלה זו ברורה, כי אם הבריאה מונהגת בהנהגת אם בחוקותי הרי שקיום המצוות המה גלגלי הטבע, ואילו ההנהגה הניסית אין לה שייכות לאותם גלגלים ולא הם כלי מבטאה וצורת השפעתה, כי הכח העליון בעל ההצלה הניסית נעלה ממערכי הבריאה הקיימים ובא מעליהם כבורא בריאה חדשה ואינו משועבד לכללי הבריאה הקיימים וממילא כל אנפי שוים אצלו,[12] [יתר ע"כ הרי הצורה המיוחדת אשר בה נתגלה הנס היא היא בדווקא כלי מבטאו ובבואתו הגשמית של הרצון בהווייתה ויתבאר לפנינו בפרק שני].

אחר כל זאת עדיין השכל מחייב כי מי אשר זכה ברצון עליון בקיומו הרי זה בעצמו יחשב לו לזכות וכח תביעה גם בעולמינו זה, זכות ותביעה הראויים לבא בחשבון גם בהנהגת פרשת בחוקותי, ואם עדיין הנהגתו מחוץ למערכי הבריאה ע"כ שהפקעתו מטוב בפרשת בחוקותי גדולה עד כדי שגם זכות זו לא תושיענו שם.

והן הן דברי אביי כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית, כי עם היות בו הרצון הנפלא בעל כח השינויים הכבירים בבריאה עכ"ז לא זכה לדבר פעוט כהשגת פרוטה לשכירת מינקת והנו תלוש עד כדי כך בפרשת בחוקותי עד אשר הוצרכו לשנות עליו סדרי בראשית.[13]

ואמנם לא בכל מקום אשר תראה הנהגה על טבעית נדוננו לגנאי, שהרי לא יאמר אביי את דברו על רחב"ד באותו מעשה של מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק (תענית כה.) ועוד מעשים כבירים אשר נעשו עמו, ומקורם באשר בכח מעלתו הגדולה פשטה ידו מעבר לכל מערכי הבריאה והנו בן בית אצל האומר לשמן וידלק[14] [ואף שמנו דולק בבחינת מי שאמר וידלק לכן מה לי שמן מה לי חומץ] וידע אביי במעשה הנעשה באותו אדם שאין הדבר בא מכוחו הגדול אלא מהצורך הגדול לאותה הצלה ואשר אם לא פעלה במערכי הבריאה לגנאי יחשב לו.

ובפסחים קיח. למדנו בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש אמר גבריאל לפני הקב"ה רבש"ע ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר לו הקב"ה אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל את היחיד, עוד שם דרש רבי שמעון השלוני בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמו שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס אמר לו הקב"ה רד, והנה שלש הנהגות נאמרו כאן הנהגת שר ברד הלא היא שדוד מערכות המקרה אשר לפתע פתאום ירד ברד ויכבה האש, והנהגת שר אש אשר היא כבר שינוי מדרכי הטבע אבל עדיין מסורה להנהגת הבריאה שהרי היא בידו ובכוחו של מלאך נברא ממונה במערכות הבריאה והיא מכונה בשם מצנן מבפנים, והנהגת יחיד בעולמו אין לה כינוי וצורה אלא כי תלך במו אש לא תכווה, וחמו"ע היו ראויים להנהגת שר ברד היא הנהגת בחוקותי אבל היה שם רצון בהתגלות גבורתו של הקב"ה, ואילו אאע"ה היה צריך להנהגת שר אש, כי עם כל גדלו הרי עולמו שבו היתה הנהגתו הטבעית נמסר ביד רשע, והוא אשר לא עלתה ידו עדיין לבער הרע הקיים בעולם על כרחו הנו נשלט בהנהגה זו ע"י כוחות הרשע הן במערכת סדרי הנהגת הטבע והן בכוחו של שר הברד השולט בטבע זה בשדוד מערכות, אבל פשט כחו של אבינו ע"ה לצאת מבריאה זו עד כדי לכוף את האש עם שרה להתבטל לפניו[15] לשנות טבעה של האש, ואילו כח יחידותו הביאו להתעלמות מוחלטת מהאש כי יחידו של עולם מנהיגו בלא שום יחס להוויית האש[16].

והרמב"ן כ' בסוף פרשת שופטים עה"פ ופקדו שרי צבאות בראש העם, כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיו"ב, והנה העדר הדרך בהצלה אחרת כבר נתבאר היטיב שענינו במעשי האדם, ובל"ז גם בפועל לא ניתן להאמר אין דרך בהצלה אחרת, והוסיף רמב"ן אשר פעמים ויהיה במטרת הודעת שמו, והוא כבריאה חדשה, ועוד יתבאר במקומו באורך.


[1] ולדבריו צ"ב ענין מיתת הערוד.
[2] ואם יש את נפשך לומר שדווקא בגשמים שנינו כן מפני היות מפתחה ביד הקב"ה, הרי כבר באת בזה לפרשת ונתתי גשמיכם בעתם האמור בפ' בחוקותי.
[3] ואולי זה סוד הדברים אשר אותם ברכות וקללות כאשר נאמרו בפ' ראה לא ניתנו לפרטים אלא כלל אחד להם הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו, ואילו בהר גרזים נפרטו לפרטי עבירות [מלבד האחרון הכללי], כי כאשר הברכות והקללות נהוגות במאמר עליון אין שם אלא ענין אחד והוא אשר תשמעו היא השמיעה אליו והוא היותינו שומעי דברו לעשות רצונו [ובלא תשמעו נוסף שם ללכת אחרי אלוהים אחרים והיינו עזיבת הבורא], ואילו פירוט גוף המצוות החלוקות בחומרתם ובצורתם וההתייחסות לגופה של מצוה וחשיבותה הוא ענין הנתון לבריאה אשר שם באו לנו המצוות בלבושם הנוכחי והנהגת הבריאה תכון עפ"י ההנהגה הנכונה בגוף קיום המצוות.
[4] ואדמה שזה ענין עבודת הכותים בהר גריזים, כי הם בקשו את משפט אלוהי הארץ –משפט ההנהגה בארץ הזו ככתוב בספר מלכים (ב, י"ז), וסנחריב שלח להם כהן ללמדם תורת הארץ ואותה קיבלו כעבודת אלוהי הארץ ועשאוה כעין עבודת אלילים אשר מטרת עבודתם היא עבודת ההנהגה היוצאת, ולכן ייחדו עבודתם להר גריזים ואילו ישראל יעבדו את ד' בהר המוריה ההר בו העלה אברהם את עתידו בעולם הזה לכבודו של הקב"ה.
ואמנם מאז ומעולם היתה א"י יעודה להנהגה קדושה ועליונה אשר ע"כ קאה את הכנעני בתועבותיו, וראה אשר האריך בזה הרמב"ן בפרשת עריות עה"פ ותטמא הארץ ושם הביא את את ענין אלוהי הארץ האמור אצל הכותים, וכ"כ בפ' חיי שרה עה"פ אלוקי השמים ואלוקי הארץ, ובפ' תולדות עה"פ וישמור משמרתי, וכ"ז כבר היה טרם נכנסו ישראל לארץ וטרם כרתו ברית בהר גריזים ועיבל, ומ"מ ודאי שכריתת הברית קבעה את הענין יותר ממה שהיה מתחלה שהרי הוצרכו לברית, והיה המקום מוכן לזה מתחלה בדרגה מסוימת, ותחלת ביאתו של אאע"ה לארץ היה במקום שכם ופירש"י מפני הר גריזים והר עיבל כי כבר היה המקום מוכן מתחלה לאותה ברית.
[ובמקו"א נתבאר לנו באורך ענין שכם והר גריזים שבו אשר ענינו האחיזה הטבעית בא"י אשר לקחתי בחרבי וקשתי].
[5] וכל עיקרם של יעודי השכר והעונש בתורה וכריתת הבריתות עליהם הכל לשם ענין זה של קביעת הנהגה זו.
ואם כי בהשקפה ראשונה היה נראה בפשוטו של מקרא שהתורה כתבה עניני השכר והעונש למען יירא האדם מהעונש ויתפתה מהשכר לקיום המצוות, ועליהם כרתה את הבריתות, אין הדבר כן.
ותדע לך שהרי רב יהודה חידש בשם רב שלעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והביא לזה ראיה מקרבנותיו של בלק ולדעת התוס' בסוטה כב: ענין שלא לשמה הלזה הוא יראת היסורים ואהבת קיבול פרס והיינו ענין שכר ועונש וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"י מתשובה הל"ה וכ"ה בריטב"א יומא עב:, ואם היתה כוונת אותם מקראות לפיתוי קיום המצוות וההרחקה מהעבירות כי אז הלא יפלא מאי חדית לן רב יהודה בשם רב והתורה ברור מללה השמר מן היסורים והתפתה בשכר המצוות, ובאמת שגם מימרתו של רב יהודה לא תושיענו בזה דמאחר שדבריו ברור מללו שהכוונה בהם אינה תכלית המעשה אלא אמצעי לבא בהם לידי לשמה א"א שכל אותם פרשיות וכריתת הבריתות תהיינה על אמצעי שאינו רצוי כלל כתכלית, וכן בפסחים ח. הביאו ברייתא דהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עוה"ב הרי"ז צדיק גמור ולמדו מזה דכה"ג מצוה הוא הרי דלולא ברייתא זו אף לא קרי' ביה מצוה לענין שלוחי מצוה אינן ניזוקין והיתכן כזאת בכל המקראות הרבות ההם.
וע"כ אתה אומר שאין הכוונה בכל אותם פרשיות לפיתוי קיום המצוות וההרחקה מהעבירות ואין ברית התוכחות ברית יסורים לתביעת קיום המצוות, אבל ענינם קביעת גוף דבר זה שהחוטא יענש והצדיק ישולם בשכר טוב, ובכתיבתם יחלו, וכשם שאילולא נכתב על האוכל תרומה שהוא חייב מיתה בידי שמים ל"ה בא עליו ענין זה כי לא נקבע לו עונש זה כך כל עניני שכר ועונש בעוה"ז, וההתראות בזה המה ככל אזהרות העונשים אשר האזהרה נצרכת לעונש, [ואף לדעת הרמב"ם בפ"ט מתשובה שאין יעודי עוה"ז בכלל שכר ועונש, עדיין שייך בהם ענין התראה, והרי לשיטתו ודאי שלא יתפרשו המקראות כאומרות עשה כו"כ עבור כו"כ], והבריתות הם קבלת ישראל הנהגה זו, ואף המקראות אשר כתוב בהם למען ירבו או למען תחיה וכיו"ב ע"כ אין ענינם עשה מצוה למען זאת וכאשר הוכחנו, אבל כוונתם קביעת השכר עבור הטוב.
[ואף כי יתכן לדחות כ"ז ולומר דבאמת מטרת גילוי השכר ועונש הוא למען ירצו בנ"י בקיום המצוות אבל יעשום לשמה, והיינו דמפני שידע שאם לא יעשם כנרצה יענש לכן ייגע בנפשו לבא לאהבת ד' ויראת רוממותו ומפני כן יעשה את העבודה, אין הדברים נוחים כלל וכלל].
גם הדבר ברור שגם אם היתה תכלית אמיתית בקיום מצוות עבור שכר ועונש עדיין אין בהם ענין כתיבה בתורה, שאין תורת ד' ספר סיפורי מעשיות תהא מעלתם גדולה עד מאד, והמסורת דיה לזה.
ומאליו בין תבין מפני מה לא נכתבו יעודי עוה"ב בתורה, כי לא נצרכה בהם לא קביעת הנהגה לא אזהרה ולא ברית קבלה, [והמקרא האומר למען ייטב לך בעולם שכולו טוב והארכת ימים בעולם שכולו ארוך כמבואר קידושין לט:, יתכן ויש בו תוספת שכר על הראוי לכל מצוה בעוה"ב, והיא נצרכת לברית, או תאמר דגם בעוה"ז י"ל קיום למקרא זה, רק פעמים שאין הוא מתקיים אלא בעולם שכולו טוב וארוך, ממילא עיקרו באמת ברית ככל יעודי עוה"ז, ויש לו תשלומין בעוה"ב, ולא יראה כן מסוגיית הגמ' ולשונה בחולין קמב., והנכון דודאי מצאנו בתורה גם סיפורי מעשיות אשר הם תורה ללמדם, וג"ז נכתב עד"ז, אבל לא מצאנו כריתת ברית ותליית קיומה של כה"ת ביעודי עוה"ב, והרי זה מה שהוקשה לראשונים ז"ל, ותשובת קושיא זו כאמור], והדברים כה ברורים עד כי אדמה כי מקום הניחו לנו מן השמים בזה.
[6] אם הלשון מיום הוא כפשוטו הרי שלפני כן ל"ה פני הדברים כן.
ויתכן הכוונה בזה על הטוב והרע המתייחד בקיום תורתינו, וכמושנ"ת לעיל שבבריאת העולם לא נקבע הנהגת טוב ורע אלא עפ"י הטוב שלפני מתן תורה, ובהנתן תורה היתה נצרכת קביעת הנהגה מחודשת לישראל עפ"י התורה, והיא חלה בפרשת ראה כמושנ"ת לעיל, והוא מש"א ר"י שמאותו יום חל ענין זה.
[7] והניסים אשר לא יכללו בבריאה לא יבואו על גמול טוב ורע אלא סיבה אחרת להם, ואם יש בהם טוב ורע, לא עליהם דיבר הכתוב.
[8] ענין בא פקודתם הוא כי סוף דבר הכל יבא בחשבון כי מי שהמקרה הרע עמו ישולם במירוק עוונות או בתוספת שכר וכן להיפך ואין ביד המקרה אלא ההנהגה הזמנית.
וכמדומה שהוא מש"א ר"א בשם ר"ב בויק"ר פל"ד אות ט"ז עה"פ וקורא לך גודר פרץ "אמר הקב"ה הפירצה הזו עלי היה לגודרה עמדת אתה וגדרת אותה חייך שאני מעלה עליך כאותו שכתוב בו לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו", עוד שם אר"י בר"ס עה"פ משובב נתיבות לשבת "העני הזה יושב ומתרעם מה אני מפלוני הוא ישן על מטתו ואני ישן כאן פלוני ישן בביתו ואני כאן ועמדת אתה ונתת לו חייך שאני מעלה עליך כאילו עשית שלום ביני לבינו", והן הן הדברים שהעני מתרעם שזכויותיו שוות לפלוני והלה הטיב עמו המקרה ולו הרע ויש כאן גם פירצה מצד שעל הקב"ה לגודרה בבא עת פקודת העני לשלם לו שכר יסוריו ועל אשר עמד הוא וגדרה נקרא גודר פרץ ועל ביטול התרעומת מה אני מפלוני [כי בל"ז ל"ש תרעומת כי מי הקדימני ואשלם] קראוהו משובב נתיבות.
ואם כנים דברינו הרי לנו בד' חז"ל אלו כשי' רמב"ן ודעימיה בהשגחת הפרטים.
[9] שנינו בברייתא בר"ה יז:, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהן להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן הכל לפי הארץ וכו' הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בר"ה ופסקו עליהן גשמים מרובין לסוף חזרו בהן לפחות מהן אי אפשר שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן, ולמדנו שהגז"ד הניתן בר"ה מתייחס לכמות הגשמים ויש עליו תורת גז"ד בלא שיקבע בו היכן ינתנו הגשמים אשר זה הוא העיקר הנרצה בשובע ורעב, וע"כ שהגז"ד מתייחס להנהגת מקרה אשר בה יש משמעות לכמות הגשמים לטוב ולרע, והנהגה זו עדיין נתונה להנהגת בנ"י בלא שיהא בה שינוי וחזרה מהגז"ד.
[10] ולדבריו, מה שהגשמים בחג סימן קללה הוא מפני שראויה מצות סוכה להשגחה פרטית עד כי העדרה יחשב קללה.
[11] באותו מעשה דרחב"ד עם הערוד סיימו בגמ' שם "באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רחב"ד", ומאחר שלא יבואו בתלמוד פטפוטי מלים בעלמא ע"כ יש במאמר זה כוונה מסוימת, ואשר אחשוב בכוונת המאמר שענינו כעין התנצלות על מוסרו של רחב"ד באמרו ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית, כי בהיות וההשגחה הפרטית מסורה לאנשי המעלה כרחב"ד באה התנצלותם כי לכל אדם אוי לו בפגיעת הערוד והיינו שבפגיעתו יהא אוי ולא בחטא מוקדם כי הוא מסור להנהגת המקרים אשר בהם באה פגיעת ערוד, ואוי לו לערוד זה שהוא הנהגת המקרה כאשר יפגע ברחב"ד אשר ההשגחה שעליו תנצח מערכת המקרה ותמית הערוד, ואילו כלפי רחב"ד ברום מעלתו היה האיש המסור למקרה בעל חטא בהיותו נעדר מעלת ההשגחה.
ואם כנים דברינו כי אז גם בזה למדנו כשי' רמב"ן ודעימיה בהשגחת הפרטים.
ודע כי בשער הגמול להרמב"ן מבואר דההמסרות למקרה אינה אלא במקרים ההווים בנוהג שבעולם שימצא טורח במעשיו לפעמים וכאב גוף ממאכלים שאינם נאותים לו וכן היסורים המבוארים בערכין טז: שנהפך לו חלוקו וכיו"ב אבל יסורים ממש לעולם הם בהשגחה, [ואף דכאשר חילק רמב"ן בפ' וירא בין השגחת המין לבין השגחת הפרט ע"כ היתה כוונתו בעניני כילוי גמור אשר בזה יש השגחה על כללות המין שלא יכחד ואין השגחה על הפרט, חלוק בזה האדם משאר בעלי החיים אשר רק בו יש השגחה מיוחדת על יסורים שאינם בהנהגה ההוה בעולם כמבואר ג"ז בשער הגמול], ממילא צ"ע אם את מעשה הערוד נוכל לראות כנתון למקרה בשאר בני האדם.
[12] בר"ה יז: הק' מאותה ברייתא אשר הובאת לעיל בהערה 9 על מ"ד שתשובה מקרעת גז"ד של אדם, והשיבו שם שאני התם דאפשר בהכי, ואין זה סותר לדברינו כאן, כי התשובה באמת יש לה מהלך גם בהנהגה של הגשמים המועטים שלאחר גז"ד ממילא אין כאן ענין לשנות הגז"ד, משא"כ מי שלא זכה בפ' אם בחוקותי ובא להנהגה חיצונה ברצון המתעלם מאותה הנהגה לו לא יהיו כלי הנהגת בחוקותי.
ודע שלמדנו שם באותה סוגיא דקריעת הגז"ד ע"י תשובה אינו מילתא דממילא לומר שע"י שהתשובה מבטלת העוון בטל מאליו הגז"ד, שאילו כ"ה אין טעם לטענת שאני התם דאפשר בהכי, וע"כ שהיא קריעה חיצונית לגז"ד וכלשון מקרעת גז"ד של אדם, וכן אמרו שם ושב ורפא לו איזהו דבר שצריך רפואה הוי אומר זה גז"ד, הרי דהיא רפואה ולא גמר החולי.
[13] ואם תשאל וכי ח"ו אין הבריאה שלימה ולא תתאם עם הרצון הקודם לה, ולמה זה צורת הבריאה שאין קיום בה לתינוקו של אדם זה בעוד הרצון העליון ידרוש זאת.
אין כאן קושי של כלום, כי הרבה דברים משתנים לפי הבחירה החפשית השלטת בעולמינו, ואם תהא בבריאה זו בחירת חורבן אשר לא תתאים עם מטרתה ע"כ תבא הנהגה עליונה לתיקון המעוות.
לא ידענו ענינו של אותו אדם ותינוקו ואין לנו מושג בסדרי ההנהגה, ולא הבאנו כאן אלא דוגמא אחת מני רבות אשר בהם תוכל להתבאר ההדרשות להנהגה חיצונה
[14] ואולי הדבר כלול בכחו של רחב"ד כפי שגילהו ריב"ז (ברכות לד:) שהוא כעבד לפני המלך, והיינו דעבד המלך אינו פועל לפי חוקים קבועים ומשפטים אלא תפקידו לשרת את המלך בכל אשר יאות לו ולעשות רצונו וזו גם שייכותו אל המלך בהיותו משרת גופו, ואילו השר תפקידיו מוגדרים קבועים ונדרשים בעצמותם לתקון הממלכה והנהגתה, וממילא כל מעלתו היא בקיום ההנהגות כראוי להם בעצמותם, אבל העבד אינו כבול לכללי ההנהגות.
[15] בגמ' שם סיימו דלפי שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה אמר תזכה ותציל שלשה מבני בניו, והנה על היותו משרת קיים לעולם לא יזכה לשכר אשר לא ניתן אלא לבעלי שני לבבות, אבל היתה זו יציאה מגדרו לחדש נס להציל הצדיק לחדש הנהגה שאינה מטבעיות דידיה והנה היא תוספת הנותנת שכר לאיש לבוש הבדים.
[16] ואמנם יש לשאול בכאן הלא מקרא מלא הוא ושמי ד' לא נודעתי להם ופי' רמב"ן שהאבות לא באו לידי הנהגת נסים המבטלים מנהגו של עולם ולא באו אלא לידי הנהגת אם בחוקותי, [ורחוק לומר דכיון שכבר היה אפשר שתהא לו הצלה זו ע"י הנהגת שר אש לא נתמעט בזה מהנהגת שמו הגדול, ועוד כי ד' רמב"ן מורים שלא זכו אלא להנהגת שר ברד בלבד הנהגת שדוד מערכות ונמצא דגם על הנהגת שר אש יקשה].
ואולי הפתרון הוא במאמר נאה ליחיד להציל את היחיד, כי מה שלא נודע להם הוא בהנהגת חפצו בלבד שההתעלמות מההנהגה הראויה הוא בלא שום טענה אשר זה באמת ענין השם הגדול שאין להנהגה זו שום השגה בעולמינו ואינה ראויה בו כלל אבל טענת נאה ליחיד להציל את היחיד היא טענה נכונה גם בעולמינו לדרוש העדר הנהגת בריאה קיימת, [וכן מהנהגת שר אש –אם ד' רמב"ן ממעטים אותם גם מהנהגה זו- לא נגרעו אלא כאשר מצ"ע אינם ראויים להנהגה אחרת אבל בהיותו יחיד בעולמו אשר בו אין כל מאום והרע בא משל אחרים אפשר לא נתמעטו, והעד לדברינו אלה הוא שגבריאל נזעק מעצמו להצילו כדמוכח שם בגמ' וראה לעיל הערה 15 הרי שהיתה כאן טענה ותביעה מתוך הבריאה עצמה אשר גבריאל חלק ממנה].
 
ראש השנה יח. היה ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה: מתוך שהיה חוליים שוה ודינם אצל הגרדום שוה ידענו שגם בדיני שמים הושוו, שאל"כ מה שאלה היא זו מפני מה זה ניצל וזה לא ניצל ולמה לא נשאל מפני מה זה נחלה וזה לא נחלה והלא כ"א נדון לפי זכיותיו וחובותיו, וע"כ דכיון שנפל לידי חולי שוב כל אשר יבא עליו מחמתו הוא כבר בכלל הגזירה ואם חבירו מת מתוך חולי זה ידענו כי בכלל גזירת חולי זה המיתה מחמתו[1] ואם זה לא מת ע"כ שנשתנה דינו[2] ע"י משני דין[3].

ולמדנו בזה שהצורה הטבעית בה יופיעו מגלגלי העונשים וסיבותיהם היא בבואת צורת הדין שלמעלה.

והתבונן נא עוד בד' ר"מ שהרי הדבר ידוע ששיעור המתים אינו שוה בכל החלאים יש אשר מתוך כל שנים שעולים עבורו למטה ימות אחד ויש אשר מתוך עשרה ימות אחד או יחיה האחד, ואם ממה שיש אחד אשר מת ממנו (או עכ"פ אחד מתוך כל שנים) למדנו שאין הצלה לחבירו אלא ע"י תפילה כי אז במה נשתנה חולי זה מחבירו וכי מתפללי התפילה ההגונה מרובים במחלה פלונית יותר מבחברתה, וע"כ אתה אומר שיש חולי הנצרך לתפילה יותר הגונה, כי הדין החמור הצריך התאמצות יתירה צורתו בעולמינו הוא חולי מסוים אשר לעינינו יראה כחולי אשר רפואתו רחוקה והדין הקל צורת חולי קל לו, וד' ר"מ לא יכונו אלא בשנים שחוליין שוה כי אם אין חוליין שוה אפשר ששניהם התפללו בשוה וזה די לו בתפילה זו וזה אין די לו באותה תפילה, והנה למדנו שאין בין חולי פלוני לחולי אחר אלא שהוא יבא מדין חמור ומשנהו מדין קל יותר, וכל צורות השינויים הנראות לעינינו הגשמיות בעונשים כולם בבואת שינויי הדינים.

באמרנו שהחולי הוא בבואת הדין, בקשנו למנוע מלראות את הדין כסיבה בלבד, באשר כבר היה אפשר לומר ששני מערכות הם, מערכת הבריאה שלפנינו, ומערכת הדינים אשר נראה אותם כסיבות רצוניות של ההשגחה, שהחוטא אשר נגזר עליו דין מסוים תפעיל בו ההשגחה העליונה חולי מסוים במערכת הטבע חולי אשר שיעורו כשיעור העונש הראוי לו, דיעה זו בקשנו למנוע בביטוי זה שהחולי בבואת הדין, ואמרנו בזה שמערכה אחת היא, כי הדין בעליונים צורתו בתחתונים חולי ושאר מרעין בישין, וכל מהותו של חולי קל אשר ההתרפאות ממנו קלה כל מהותו הוא הצורה התחתונה של הדין הקל.

והדברים מוכרחים מאליהם, כי מאחר שתלינו יציאת החולה ממחלתו בכח תפילתו ואת שינויי החולאים וקלות ההבראה מהם בחומרת הדינים ובכח התפילה הנדרשת כי אז ע"כ אמרנו שכל מהותו של החולי הקל הוא הדין הקל, שהרי היציאה מהחולי מותנית רק בכח תפילתו הנדרשת בדין זה וא"כ ע"כ אין בחולי זה שום שינוי מחבירו בענין קלות ההבראה זולת שינוי זה של התפילה הנדרשת בו, וכאשר על בעל הדין הקל נגזר ליפול לחולי הקל אין זה מפני שמהחולי הקל יוכל להבריא יותר מהר שהרי לעולם ההבראה תלויה בתפילתו בלבד ואם יש איזו מערכת טבע לעצמה בכובד החלאים הרי אינה באה לידי שימוש כלל כיון שלעולם הדבר תלוי בתפילה, וע"כ שאין כאן מערכת לעצמה אלא כל מהות כובד החולי הוא כובד הדין והצורות השונות בחלאים הרבים הנם בבואת הדין על בעלי החולי.

ובמגילה יב. שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה וכו' א"ל מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו, ולכאורה יפלא מאין להם לתלמידי רשב"י שנתחייבו כליה אשר ישאלו ע"ז מפני מה והלא באמת לא כלו ול"ה שם אלא פחדה של כליה, ואם הי"ל מקור מסוים שהיתה שם גזירת כליה משמים כי אז כיצד השיבם רשב"י שהקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, ואין רמז שם שנחלק על עיקר שאלתם.

אבל הוא הדבר אשר למדנו בברייתא דר"מ שצורת סכנת העונש כצורת הגזירה, ומאחר שעמדו בסכנת כליה -שהרי אנו עושים יו"ט על ההצלה- ע"כ שכך היתה גזירתם, ולימד רשב"י שעם היות כי אמת הדבר שהיה כאן מצב סכנה וגזירת כליה מ"מ היה בזה תורת לפנים, וענינו יבואר לפנינו.

ומתשובת רשב"י הוספנו ללמוד שצורת הגזירה כצורת החטא, שלא תאמר שאין בעונשים אלא שיעורם ומדת יסוריהם, אין הדבר כן, אלא יש ענין בצורתם והיא תואמת את החטא, והוא אשר שנינו בפ"ה דאבות שבעה מיני פורעניות על שבעה גופי עבירות ובמס' שבת לב. – לג. למדנו עוד פרטי צורות עונשים המתייחדים לחטאים מסוימים ואין בכל אלו שייכות למדת יסורי העונש אלא לצורתו ובצורה זו תהא מדת היסורים לפי הראוי בחומרתו של החוטא, וזה גם ענינו של מדה כנגד מדה אשר הוא אמור על צורת העונש.

סוטה מז. עה"פ ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים, רב ושמואל חד אמר נס וחד אמר נס בתוך נס, מאן דאמר נס יער הוה דובים לא הוו, מ"ד נס בתוך נס לא יער הוה ולא דובים הוו, וליהוי דובים ולא ליהוי יער, דבעיתי, והדברים כמפליאים היד ד' תקצר לתת מרגוע לדוביו בדרך טבעית או הקרובה לה עד כי נצטרך בזה לנס מופלא בבריאת יער.

הצורות המתיחדות לכל נס ונס הנם כלי מבטאו ובבואתו הגשמית של הרצון בהווייתם, ובינה נא, כי גם רצון זה יש לו צורת הבריאה שלפנינו, שהרי אותו אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית ברצון קיום בנו נבראו לו דדי אשה לזאת ולא נעשה הנס בדרך קצרה שיחיה בנו ללא אוכל[4], כי גם הרצון הזה מתאחד עם דרכי ההנהגה הקיימים ומטרותיה, שהרי לא בא בזה רצון חידוש עולם אחר וכל מהותו של הרצון באה ביחס לעולם הקיים כאשר ראוי לשלב בו הנהגה חיצונה, והרי הרצון נתפס ביחס לאדם מסוים זה ותינוקו אשר המה חלק מהעולם הקיים ורצון קיומם הוא חלק מקיום עולם זה אלא שפרט מסוים בהנהגתם נתייחדה לו הנהגה חיצונה ומחודשת, וצורת פעולת הרצון היא לעולם בבואת מהותו של הרצון בהנהגה המחודשת לו בתוככי עולמינו זה, והתפסות אותו רצון היתה בהעמדת דדים לתינוק בלבד, אבל הוא הענין אשר דברנו, שהרי למטרת הטרפות אותם נערים נבראו דובים ולא בא עליהם המוות עצמו בלא סיבה טבעית או בצורה אחרת, וע"כ שכך היה ענינם ועונשם שישלטו בידי חיתו טרף הקיימות בבריאה בכח טריפת הברואים והיה רצון חיצוני בקיום העונש עד כדי שהוזמנו להם אותם חיות שלא בדרך טבעית ומשם ואילך באו לכלל קיום עונשם אשר דרישתו היא הנהגה טבעית של הנשלט בידי חית טרף ובכלל זה בעיתותם של החיות ואשר ממילא הרצון החיצוני בעונשם אותו רצון אשר פעל יצירת הדובים יפעלם בצורת חיה דלא בעיתי בדרך טבעית בלבד[5].



[1] ואין לנו כלי מדה אחרת מה הוא חולי הממית זולת ממה שראינו אחרים מתים ממצב זה ממש, והשנים שעלו למטה יתכן שהאחד היום ומשנהו לפני אלף שנה.
[2] והוא מש"כ התוס' בר"ה טז. ד"ה כמאן דבר"ה נגזר מתי יחלו ולא מתי יתרפאו, והיינו כי החולי לעולם דינו מוות ורפואתו בתפילה המתחדשת בכל יום ויום, וזה אופיו של גז"ד זה דחולי שניתנה רשות לתפילה לצאת ממנו.
[3] ולדיעה האומרת כי יש אשר נגזר על האדם ליפול אל הנהגת מקרה, כי אז לכאורה אין לר"מ כל הכרח למשני דין, וצ"ת.
[4] ואם היתה זכות הנס תלויה בו דווקא שהוא יהיה המפרנס עדיין אין בזה סיבה לייחד צורת הנס להפוך טבעו לטבע אשה אשר משם ואילך יתנהל הכל כבדרך טבעית.
[5] וראה שם לשון רש"י על קו' הגמ' וליהוו דובים ולא ליהוו יער, מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס עכ"ל, הרי דעצם בריאת היער ל"ק לן, כי כשם דל"ק לן למה נבראו דובים אלו עם ארבע רגלים וכל צורת דב כך לא יקשה לנו בבריאת מקום משכנם בהבראות מציאות החיה אשר ראויים נערים אלו להטרף על ידה, אבל כאשר קראוהו נס בתוך נס למדנו שהיה רצון מסוים ביער, ובזה באה השאלה מה צורך בו.
 
בבא מציעא מב. ת"ר ההולך למוד את גורנו אומר יה"ר מלפניך ד' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ואחר כך בירך הרי"ז תפילת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין וכו', והדברים מפליאים, מפני מה טרם התחיל למוד אין תפלתו תפלת שוא במה שונה תפלתו מתפלת המתפלל על עובר במעי אמו וסמוי מן העין שיהא זכר אשר תפלתו תחשב תפלת שוא[1].

במכילתא פרשת השירה סוס ורוכבו רמה בים וכי סוס אחד הוא ורכבו אחד הוא וכו' אלא כשישראל עושין רצונו של מקום אויביהן אין עומדין לפניהם אלא כסוס אחד ורוכבו כיו"ב אתה אומר כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב וכו'. וכ"ה בספרי פ' שופטים שם, ועוד כהנה במדרשים שונים. ולשון ב"ר פרשה צ"ט של"ה כולם לפני הקב"ה אלא כאיש אחד. ולשון תנחומא פ' ראה פרק ט א"ל הקב"ה חייכם כל אלו חשובים לפני כאיש אחד וכרכב אחד. ובפ' שופטים פרק טז שאין נחשבים לפני הקב"ה אלא כסוס אחד וכו' אמר הקב"ה לפניכם הם רבים אבל לפני אין נחשבים אלא כאיש אחד. וכ"ה ברש"י שם ובשירת הים עה"פ כל סוס פרעה. וראה בשופטים פ"ו כאשר טען גדעון במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי, השיבו ד', כי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד. והנה הדברים סתומים, וכי סוס אחד יחשב, הלא כאין נחשבו, ומה הוא קביעת כחם כסוס אחד לפניו יתברך.


מלבד זאת הלא יש לתמוה על מאמרים אלו שהרי מקרא מפורש הוא ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו, ורי הנהגת נס היא, ולא יחשבו בה הנרדפים כאיש אחד.

ואמנם בהנהגת סוס ורוכבו רמה בים הדברים מבוארים שלא יגדל הנס בהיותו ברבים, כי אם אך הסכימה דעת עליון לבטל כחה של טבעי הבריאה ולנצח סוס ורוכבו אין בזה כל ערך להכפלת מנינם [כל עוד צירוף ריבוים לא יחשב כח מתחדש בבריאה אשר לניצוחו תתבקש הנהגה מחודשת של ביטול הכח המתחדש], שהרי אין הריבוי בעל משמעות אלא למי שגם היחיד פוגם קצת בכחו כי אז יצרפו הרבים להחלישו לגמרי אבל מי שהיחיד לפניו כאין מה יוסיפו כנגדו עוד יחידים, והוא מאמר הכתוב לא ייעף ולא ייגע, כי כאשר באה הנהגת ההתגברות על דבר מה בבריאה לא ישאר רושם כל שהוא ולא ימנע הדבר את הכפלת ההנהגה כמעשהו בראשון כך מעשהו בשני לא ייעף ולא ייגע, וראה בב"ר שם בפרשה צ"ט אשר למאמרם של"ה כולם לפני הקב"ה אלא כאיש אחד הביאו את המקרא הן גוים כמר מדלי ואמרו ע"ז ומהו הן לשון יוני הן אחד, והלא המקרא צווח שגם האחד הוא כמר מדלי ואין כאן אפי' איש אחד ובסמוך לו בא המקרא כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, אבל הוא אשר דברנו כי ביחס להנהגה להיות האחד כאין נגדו אין ערך לרבים, הן גוים אחד הוא להנהגת כמר מדלי ואין צורך אלא בהכרעת היותו כמר מדלי, אין לפניו אלא שיקול צד המנעות מביטול כחו של נברא אבל בהעדר אותה מניעה כבר שב הכל להיות כאין.

בד"א בהנהגה אשר אינה תלויה בכח נבראים והיא נעשת עבור העתיד לבא וכיו"ב, אבל הנהגה התלויה בזכותם של הזוכים לה ולהם תוסיף אומץ ותוספת האומץ היא גוף הנהגת הנס, כי אז יש בה מקום לחשבון שיעור אומץ אשר ינתן להם והגדלתו כתוספת בכחו של נס, ולכן בפרשת אם בחקתי אשר כולה כחם של ישראל בהיותם זכאים בה ניתן שיעור לכחה של רדיפת האויבים, ולא כן בסוס פרעה אשר לא זכותם של ישראל [במעשיהם שעברו] הטילתו לים שם כולם חשובים כסוס אחד.

וע"כ אתה אומר שבחינה אחרת היא ההתגברות על הסוס מההתעלמות ממספרו, וטרם באנו לידי הנצחון על הסוס כבר ידענו שאין ערך למנינו, וכמאמרם ז"ל לפניכם הם רבים אבל לפני אין נחשבים אלא כאיש אחד,

טרם נוצר האדם המרגיש כבר היו חמשת ימי בראשית עם כל הנברא בהם, הרי שבריאתם קיימת כלפי יוצרם, ולו יהי שתאמר שבריאתם קיימת כלפי עצמם כי שומעי מאמר הם מאמרות הבריאה [ואף כי את מוצא שפתינו לא יאזינו קשובים הם למאמרו של הקב"ה ומקיימים אותו בהווייתם], הרי עדיין אתה אומר שיש אוזן שומעת ומקיימת את בריאתה כלפי עצמה, ולמדונו רבותינו שהמנין אינו קיים לפניו, כי בין אם תאמר שכל הנבראים ברואים כלפי מרום אין בזה אלא גוף בריאתם ולא מנינם, כ"ש לכשתאמר שבריאתם קיימת כלפי עצמם בשמעם את פקודת הווייתם שאין בזה תורת מנין שהרי לא נאמרה בריאה של מנין, ואם עצמים רבים שמעו ויבראו אין האחד קיים כלפי זולתו הדומם כדי שתאמר שעמהם נברא המנין עד אשר ירגיש בו אותו נברא, ולא לחנם לא נזכר במעשה בראשית מדה ומנין כמה עצי פרי הציצו ביום השלישי ומה מנין עשב השדה כי אין מספר בבריאתם, והכוכבים אשר נזכרו כרבים הלא כבר אחז"ל שהרבה צבאם כדי לפייס את הלבנה הא למדת שהיה נברא המרגיש במנינם והמנין קיים לפניו[2], לפניכם בלבד הם רבים.

ולכן המנין אשר לא שזפתו עין[3] אינו בריאה קיימת אשר בקשת השינוי בה תחשב תפלת שוא, וכל עובד אדמתו נתחייב בתפלה זו, לא הוגבלה הבקשה לר' חנינא בן דוסא וחביריו בעלי נס ומשדדי מערכות[4], כי בריאת המנין מתקיימת רק בראיית עין, ואילו בריאת זכר ונקיבה קיימת במעי אמם ובקשת השינוי בהם תפלת שוא.

כענינו של המספר כך ענינו של מדת אורך רוחב ותפיסת מקום אשר כולם השגות הקיימות בעולמנו בלבד, אי לכך מקום ארון אינו מן המדה, אשר לא ידענו מה צורך בשינוי טבע זה אשר לעינינו יראה כשבירת כללי הטבע הרבה יותר מהפיכת מים לדם, אבל הוא אשר דברנו כי אמנם כך יראה לעינינו אבל אין כאן אלא כללי השגת הברואים, ובארון העדות המוצב בקדש הקדשים לא תשלט השגתם, וכאשר השכינה שורה בישראל לא כבה נר מערבי נותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים, אין כאן דרישת שינוי טבע לצורך מסוים אלא אדרבה כך טבעם של דברים אלו אשר השגתם מסורה להשראת השכינה בם, אין כאן ארון עץ ונר שמן אלא התגלות עליון בעדות שבכתב ובאור מעטה לבושו[5].





[1] ואף אם ההיא דהולך למוד מיירי בבא לעשר שכבר הובטח בברכה, עדיין הדעת נותנת שהנהגה אשר מצויה בברכת המעשר לא תחשב במקו"א תפלת שוא אל שומע תפלה, כ"ש דעיקרה של תפלת הולך למוד אינה שייכת דווקא לבא לעשר עי' בסמוך הערה 25.

[2] וגם כי מן הסתם אין ריבוים ריבוי מנין בלבד אלא ריבוי תוכן יש בו, לא הרי זה כהרי זה.

[3] בשמ"ק שם בשם תוס' רא"ש ותוס' שאנץ דאין העין שולטת בו בא למעט מידי דשלטא ביה עינא בישא, וכוונתם רק במה דתנא דבר"י שם לשון זה של אין העין שולטת בו, אבל מאי דתני' התם שאין הברכה מצויה בדבר המנוי מיירי במנינם של בעלים שאין בו משום עין הרע אלא העמדת המנין בלבד, ואילו עין שולטת בו היינו אף אם לא נמנה כיון שהגיע לשליטת עינם של אחרים.

[4] ואף הרמב"ן שכתב [הובא בריטב"א שם] שתקנת הברכה היא למפרישי מעשרות שהובטחו בברכה, דבריו אמורים בתקנת הברכה ובשם ומלכות, אבל לא הוכרח לומר כן מפני בקשת ההולך למוד, והלכה זו פסוקה היא ברי"ף ובכל הפוסקים אשר לא בא לידיהם הפרשת מעשרות, והדבר מבואר להדיא במשנ"ב סי' ר"ל סק"ד דרק שם ומלכות הותנה במעשרות.

[5] הארון אין לו מקום והמנורה אין לה מדה, כי התורה שבכתב קדמה לכל מקום, ואילו אור הנרות תושבע"פ מקומה בלב נבראים אבל מדה אין לה, כי לא תחקר.
 
כתב הרמב"ם במאמר תחיית המתים, וז"ל, ובארנו גם כן שבעולם הבא אין בו מציאות גופות, אחר שאמרו חכמים זכרונם לברכה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא משגל, מן השקר שיהיו לו הכלים לבטלה, חלילה לה' מפועל הבטלה. כי כשיהיה לאדם פה ואצטומכא וכבד וכלי המשגל והוא לא יאכל ולא ישתה ולא יוליד יהיה אם כן מציאותו בטלה גמורה. ואין ראוי שיחלוק אדם על ענינו אלא שיש עליהם ראיות שכליות בפשוטי דרשות שראוי לאומרן בפני הנשים בבית האבל. וכבר סתר מי שסתר דעתנו זה באמרו הנה משה ואליהו עליהם השלום עמדו זמן בלא אכילה ושתיה, והם גופות כן יהיו בני העה"ב. לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו משה אליהו עליו השלום כליהם לא היו לבטלה, ששניהם היו אנשים מבני העולם הזה אכלו ושתו בהם לפני המופת ואחריו, ואיך יקישו מזה למציאות הנמשך אשר אין תכלית לו אלא כמו שאמרו ז"ל לעולם שכולו טוב לעולם שכלו ארוך איך יהיו בו כלים לגוף לבטלה. וכבר נודע שהגוף בכללו אמנם הוא כלי לנפש לעשות בו כל הפעולות אשר אין פעולה אחת מהן נמצאת לעה"ב. ע"כ לשונו, אשר דבר נחלט הוא.

וכן כתב במשנה תורה[1], העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה.

וכבר השיג עליו הראב"ד קשות וז"ל, א"א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל על זה שהרי אמרו כתובות (דף קי"א) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק"ו מחטה וכו' וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי"ד) אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה וכן אמרו (סנהדרין צ"ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם וכן אמרו (שם סנהדרין צ"א) במומם עומדין ומתרפאין וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל.

ורצה הכ"מ ליישב פלוגתיי' בדוחקא ואמר ול"נ שאין חילוק בין רבינו להראב"ד אלא בשמות בלבד. דלרבינו העולם שלאחר המות נקרא העוה"ב וכמ"ש בסוף פרק זה ז"ל. זה שקראו אותו חכמים עוה"ב לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואח"כ יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך ולא קראוהו עוה"ב אלא מפני שאותם החיים באים לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה, עכ"ל. וכל אותם המאמרים שהביא הראב"ד הם לעולם התחיה והראב"ד ז"ל קורא לעולם התחייה עוה"ב ובכך עלו דברי שניהם כהוגן ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

לפו"ר נראה דדעת הכ"מ לו' דלשי' הרמב"ם עולם הבא נקרא המקום שבו שורים הנשמות אחר המיתה לפני התחיה ושם יש נשמות בלבד[2], והראב"ד ס"ל דעוה"ב היינו ימות המשיח ששם יהא גם גופות ולפי"ז א"ש. וכמה רחוק דבר זה מהדעת שהרי שנינן שהקב"ה מטיל נשמה בגוף ודנם יחדיו אחר המיתה, ולמה ישתנה השכר מהעונש להרע שהחומר בלעדו א"א לעשות רצון הבורא ית'. וכן משמע להדיא בדברי הרמב"ם[3] שלא נתאו החכמים והנביאים לימות המשיח אלא כדי שישבו ויעסקו בתורה ויזכו לחיי העוה"ב, ולפי"ז הדברים תמוהין הם, שהרי העוה"ב היינו לפני ביאת המשיח.

וכבר רצה ליישב אחד החכמים שדעת הכ"מ ברמב"ם, שהעוה"ב היינו ימות המשיח שבהם יהיו נשמות בלבד, והראב"ד נקט לעוה"ב אחר האלף השביעי ששם יהיו הנשמות בגופות. ויסכר פי דוברי שקר, וכבר כתב המימוני בכמה מקומות[4] שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד, וכן כתב שעי"ז יזכו לחיי העוה"ב כנז' ששם לא יהיו גופות. וכן כתב להדיא במאמר תחיית התים לאחד שטעה בדבריו וז"ל, וכאשר התפרסם חבורנו בארצות והתפשט בקצוות, נאמר לנו שאחד מן התלמידים בדמשק אמר שאין תחית המתים ולא תשוב הנפש לגוף אחרי הפרדה. ואמרו כל אנשי המעמד ההוא איך תאמר זה. והתחיל להביא ראיה ממה שזכרנוהו אנחנו בחבורנו שהתכלית הוא העולם הבא ושאין גוף בו, והתחילו הם להביא ראיה מן המפורסם באומה ובדברי החכמים בזה ואמר שהם כלם משל וארכו דבריהם עמו... ואומר שתחית המתים המפורסמת והנודעת באומתנו המוסכם עליה מכלל כתותנו אשר רוב זכרה בתפלות והספורים ובתחנות אשר חברום הנביאים וגדולי החכמים ימלא מהם התלמוד והמדרשות, ענינה שוב זאת הנפש לגוף אחרי הפרידה זה, מה שלא נשמע באומה מחלוקת עליו ואין בו פירוש כלל ואין מותר להאמין באיש מאנשי הדת שהוא מאמין חלוף זה. ע"כ לשונו. וכן כל קושי' הראב"ד ע"ד כולם לימות המשיח הן שאז יקומו מתים מקבריהם, ועתידים לעמוד בלבושיהם וכדו'.

ודחק האחר לו' דברים היותר מתקבלים על הדעת, והוא שדעת הרמב"ם דהעוה"ב היינו אחר האלף השביעי ששם יהא נפשות הצדיקים בלבד, והראב"ד ס"ל שהעוה"ב היינו ימות המשיח שאז יעמדו בגופם. ודבר זה לכשעצמו נכון, אך א"א לו' כן בדעת הראב"ד, שכ' הרמב"ם[5] שזה שקראהו עולם הבא לא מפני שאינו קיים עתה והק' עליו הראב"ד שנראה שמכחיש שהעולם חוזר לתוהו ובהו, ולדעת הזאת הם הם דברי הרמב"ם ומה יענה על קושי' הראב"ד שהרי ס"ל שהעוה"ב היינו אחר האלף השביעי, ולא יחזור לתהו ובהו, וכן אי נאמר שדעת הראב"ד שהעוה"ב היינו ימות המשיח מה קושי' איכא הא משיח יבא עד האלף השביעי שאז העולם קיים, וזהו העוה"ב ואח"כ יחזור לתהו ובהו ולא סתר הגמרא. ע"כ נראה דדברי הכ"מ סתומים הם.

וביאור דעת הרמב"ם מצינו בספר העיקרים[6], שהוא סבר כשיטה ראשונה הנז' וביאר זאת הדעה, עיי' בדבר היטב ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, וז"ל, בשכר הרוחני שאמרנו שיגיע לאדם אחר המות נחלקו בו חכמי ישראל האחרונים לשתי דעות, הדעת האחד הוא דעת מי שיאמין שאף אם יש לצדיקים הגמורים בעולם הזה שכר טוב כפי מעשיהם כמו שהיה לאבות, מכל מקום עיקר השכר הוא רוחני ולנפש בלבד בעולם הבא, רצה לומר העולם שהוא בא לאדם אחר המות מיד כשתפרד הנפש מן הגוף, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שום תענוג ושמוש מתענוגי הגוף ושמושיו, אמרו רבותינו ז"ל מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שנאה ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, כלומר כי כתר שם טוב מעשיהם הטובים היא העומדת על ראשיהם מלמעלה ובה ישיגו ליהנות מזיו השכינה.

ויאמין עם זה שעם היות עיקר השכר הזה לנפש בלבד, עוד יש שכר אחר גשמי בעולם הזה לימות המשיח, וזה בתחית המתים שיחיו אז הצדיקים הגמורים, אם כדי לפרסם נסי ה' ואמונתו בעולם, ואם כדי שישיגו קצת תענוג גשמי אז כימים שנצטערו בהם או יותר כפי מה שתגזור חכמת ה', או כדי שיקנו שלמות יותר מאשר קנו בתחלה, כאשר לא יכלו להשיג בחייהם המדרגה שהיתה ראויה אליהם לפי יושר לבם מפני המעיקים מחוץ ועול הגלות. אבל מכל מקום ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרן, ויזכו אז הנשמות ההן במה שהשיגו בחייהן השניים ההן להתענג במדרגה יותר גדולה בעולם הבא ממה שהיו בה קודם התחיה, זהו דעת הרמב"ם ז"ל וגדולי החכמים האחרונים שנמשכו אחר דעתו ז"ל.[7] והדעת הזה כשיעויין היטב נמצאהו ראוי ומחוייב מצד השכל ומסכים אל מה שנמצא בתורה.

וזה כי לפי שפעולות ה' הם שלמות בתכלית השלמות, חוייב שימצא כל מה שאפשר המצאו לפי מה שתשפטהו החלוקה, ואחר שאנחנו נמצא הנמצאים הגשמיים מהם קיימים באיש כגלגלים והכוכבים כמו שהעיד החוש על זה, והנביא מסכים לזה גם כן, אמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואמר איש לא נעדר (ישעיה מ' כ"ו), ומהם קיימים במין כבעלי חיים המולידים בדומה, ומהם בלתי קיימים באיש ולא במין כבעלי חיים הנולדים מן העפוש, הנה הוא מן ההכרח שימצא החלק האחר הנשאר מן החלוקה, והוא שימצאו נמצאים קיימים במין מצד וקיימים באיש מצד, וזהו מין האדם שהוא קיים במין ולא באיש כשאר הבעלי חיים מצד הגוף והכחות החמריות אשר בו, והוא קיים באיש כמלאכים מצד הנפש המדברת והכח השכלי אשר בו.

ובאור זה על זה הדרך, כי הכחות הנמצאות במורכבות השפלות אף על פי שאינן מושגות בחוש קויים אצלנו מציאותן מצד הפעולות המושגות בחוש, כי מהפעולות יודעו הכחות, וכאשר ראינו הצמח מתנועע לכל הפאות וידענו כי לא יספיק לזה כח טבעי בלבד, לפי שהתנועה הטבעית לא תהיה כי אם מהאמצע אל המקיף או מן המקיף אל האמצע או סביב האמצע וזה מתנועע לכל הפאות, שפטנו שיש בזה המין התחלה אחרת תתחייב ממנה זאת התנועה, ואותה התחלה קראנוה נפש הצומחת, וכן כאשר ראינו החי שיש בו ההתחלה הזאת שהיא הנפש הצומחת ומוסף על זה שהוא מרגיש ומתנועע ברצון, מה שאין כן בכח הטבע והנפש הצומחת, שפטנו בשיש בזה המין התחלה אחרת ימשכו ממנה אלה הפעולות, כלומר פעל הצמיחה ופעל ההרגש, קראנוה נפש חיונית. וכן כאשר ראינו האדם יש בו ההתחלה הזאת ונוסף גם הוא שהוא משכיל כוללי הדברים ויודע מהותם ומבדיל בין העצם והמקרה וכיוצא בזה, ממה שלא יספיק לזה לא כח צומח ולא כח חיוני, שפטנו שיש בו התחלה אחרת יותר נכבדת קראנוה הנפש האנושית או הנפש המשכלת.

ומאשר ראינו נפש האדם ימצא לה הפעל הנכבד הזה שהוא ההשכלה, והיא מתחלפת בהשגה הזאת להשגת הכחות הגשמיות, כי הכחות הגשמיות כשיחזקו השגותיהם תפסד ההשגה ההיא, כהשגת האור החזק שהיא תפסיד הראות ותמנע מהשגת אפילו האור החלוש, וכן הקול החזק, והכח השכלי בהפך, כי יתחזק עם השגת הדברים העמוקים ויוסיף זוהר להשיג יותר, וכן השגות הכחות החמריות משתנות להיותן פרטיות, והשגות השכל בלתי משתנות והן קיימות להיותן כוללות, ולזה שפטנו שהנותן הנפש הזאת שיש בה כח ההשכלה הזה הוא יותר נכבד מן הנותן הכח החיוני בבעלי חיים, ולזה יאמרו החכמים שהנפש החיונית באה מכח הגלגלים, כי הגלגלים בתנועותיהם יכינו החומר לקבל הצורות, ונפשותיהם יתנו הצורות המתחלפות אשר בצומח ובחי, שאין מציאותן אלא בחומר, כפי הכנת החומר, ולזה ישתנו השגות הבעלי חיים והיו פרטיות כפי השתנות ההכנות הפרטיות, אבל הנפש המשכלת אשר באדם היא באה מהתחלה שכלית קיימת מופשטת מהחומר בלתי משתנה יותר נכבדת מן ההתחלה שתתן הנפש החיונית, ולזה היו השגותיה כלליות קיימות.

ונמצא הנביא או החסיד השלם יפעל בחומר העולם השפל כמו שיפעלו השכלים הנבדלים, לפי שהתחלת נפשו היא משכל נבדל, ויעיד על זה מה שנמצא בתורה במעשה בראשית, שייחס הכתוב נתינת הנפש החיונית אל התחלה חמרית בלבד, אמר ביצירת הבעלי חיים תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א' כ"ד), וביצירת האדם ייחס נתינת הנפש אל התחלה שכלית, אמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, וסיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב' ז'), להורות שהכח החיוני אשר באדם נמשך מן הכח השכלי אשר נפח באפיו ה' לא מהתחלה אחרת כאשר הוא בבעלי חיים.

ואחר שהנפש החיונית אשר בבעלי חיים והנפש האנושית אשר בה כח ההשכלה באות משתי התחלות מתחלפות, אם נמצא הכחות החיוניות אשר בבעלי חיים נפסדות בהפרד הדבוק אשר בין הגוף ובינם, להיותן באות מכח הגלגל שהוא בעל חומר ומנפשו שהיא כח בחומר, לא יחוייב שתפסד נפש האדם, אחר היותה באה מהתחלה אחרת שכלית מפשטת מחומר שאין בה אפשרות ההפסד כלל כמו שיש בבעל חומר, ולזה אם נראה כח הצמיחה וההזנה וההרגש אשר באדם וזולתם מהכחות נעדרות במות, לא היה זה אלא לפי שפרד הדבוק בין הנפש והגוף שהיה כלי לפעול על ידו אלו הפעולות, אבל נאמר כי אחר שראינו כח ההשכלה מתקיימת במלאכים בזולת הכחות האחרות, וראינו כח הצמיחה וכח החיות נפסדות בפני עצמן בצומח ובבעלי חיים, שפטנו שהאדם שנראה בו כחות חמריות וכח שכלי, שאף אם יעדרו הכחות החמריות להעדר הכלי, לא יפסד הכח השכלי בהפסד הכח החיוני, כמו שלא יפסד הכח החיוני בהפסד כח הצמיחה, שהוא הכח המגדל מן הבעלי חיים, כי כח החיות הכנה והצעה אל הכח השכלי כמו שכח המגדל הכנה והצעה אל הכח החיוני.

ואחר שנמצא השכל במלאכים מתקיים בפני עצמו בזולת חומר, ונמצא הכח השכלי אשר באדם יש לו פעל מיוחד בפני עצמו, כהשגת העצמיות הנפרדות והדברים המפשטים מחומר, שפטנו בעבור זה שהשכל הזה אחר שיש לו התלות בדבר קיים לא יפסד בהפסד הגוף והעדר הכחות החמריות, אבל כשיפרד מן הגוף יתדבק בדבר הקיים שהשכיל ובמה שנשמע אל ה' לעשות רצונו, כי בזה ישוב במדרגת המלאכים, שעיקר שלמותם הוא מצד היותם נשמעים אל ה' לעשות רצונו, כמו שנתבאר בפרק ה' מן המאמר הג', וזהו התכלית האנושי, והוא עיקר השכר או הגמול המיועד בתורות אל האנשים אחר המות כשתפרד הנפש מן הגוף[8], זהו הדרך הנכון בהבנת הדעת הזה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו.

ובאגרות המיוחסות לרבי מאיר הלוי[9] לחכמי לוניל זעק קשות כנגד הרמב"ם בדבר הנשמות בלבד, וז"ל, להחיות גויות, יושבי חבל ים התלאות. גוי כרתים סובלי אימיו, ומיחלי תנחומיו. יד משכילי היתה עלי ותשאני במראות, על כנפי רוח קנאות. ותניחני בבקעת העצמות, וריבות עצומות, והיא מלאה עצמות. ותאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האל, המה כל בית ישראל. והנם אומרים מי ירפא לנו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו. כי שמענו דבת רבים, מקול מחצצים בין משאבים. שם יתנו צדקות ה' ושם שקרו בבריתו ואשמו אשם, לאמר הלך ענן ויכלה, כן יורד שאול לא יעלה, הוא הספר הנקרא משנה תורה, ואיני יודע אם יש אם למסורת ואם יש אם למקרא[10], באמרו בהלכות תשובה העולם הבא אין בו לא גוף ולא גויה, והביא ראיה מאשר אמרו רז"ל (ברכות יז א) העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, לאמר כיון שאין בו אכילה ושתיה אין בו לא גוף ולא גויה. ועתה הלא הִפַּח תקות שוכני עפר, וברית ה' הפר. אשר כרת את אברהם לאמר (בראש' יג) כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך וגו' ושבועתו ליצחק לאמר (שם כו) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. ויעמידה ליעקב לחק לאמר (שם כח) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. לישראל ברית עולם לאמר (דב' יא ט) ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם. ואומר (שם כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא לתת להם. ואם אין הגויות חיות ארץ ישראל למה להם[11]. ואומר (דב' לב) אני אמית ואחיה, ואם אין הגויות חיות הרי אינו מחיה למי שהמית[12].

ומה אאריך לפני רבותי והתלמוד מלא על כל גדותיו ראיות רבות ברורות. ומי ישמע אליו בדבר הזה. השוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרו הגויות משמרתו וכי הלכו קדורנית מפני ה' אלהיהם, ואם אין הגויות חיות איה איפו תקותם, ותקותם מי ישורנה. ועתה אנחנו מאשרים זדים ועמים לא יבינו ילבֵטו, גם נבנו גויות עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלֵטו. לכן אנשי לבב שמעו לי. חלילה לאל מרשע ושדי מעול, כי פועל אדם יְשַׁלֶם לו וכאורַח איש ימציאנו. ואם יש אומר איך יעמיד גויה בלי אכילה ושתיה, עצת רשעים רחקה מנו. הממציא הגוף מאין טרם היותו לא יוכל להעמידו ולהחיותו מבלי אכול ושתו. הלא ציר נאמן עמד בהר ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. גם אליהו כן עשה עד בואו הר ה' חורבה. גם מיום הלקחו עד היום הזה. וכי תאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם, אל תבא נפשי בסודם. כי האמנם אם לכוד ילכדוני חבלי שאול במוקשם, למה לי חיים. טוב לי עוד אני שם. והנה ה' צבאות יעץ ומי יפר וידו הנטויה ומי ישיבנה, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. לאמר (ישעי' כה) בלע המות לנצח וגו' ואומר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. וכי יאמר כי און ילין בקרבה, חלילה חלילה מהצדיק כל מדבר בה. הממציא הגויות מאין טרם היותם, הלא יוכל להעמידם אחר חיותם בנפשותם וגויותם[13]. ואף אם דאגה מִדָּבָר בלב איש ליודעי בינה ישיחנה ודבר טוב ישמחנה. כי לא כגויות המצריות העבריות כי חיות הנה. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה, ואנטשה מענה ריב ותוכחה. והנה לבבי באש קנאה אוכל, נלאתי כלכל לא אוכל. כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ הלב יוציא קנאה. כי הייתי בתוקעי כף, ופי עלי אכף. על כן חשתי ולא התמהמתי, ולדלות מימי תוכחות מבארות עמוקים כמהתי. ואקרא אל כל מתי סודי להיות ידם עמדי. ואביט ואין תומך ומאלה ואין סומך.

ואשים כליותי אנשי עצתי ויהיו לי כמשיבי טעם לשלוח אגרות לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, להלחם מלחמת יוצרם. ולגדור כל פרץ ולהוכיח במישור לענוי ארץ. לחזק ידים רפות ולהחיות האבנים מערמות העפר ואם המה שרופות. רבותיי חכמי לוניל וחסידיה יחי לבבכם לעד. ובראשם זקן ונשוא פנים והוא כהן לאל עליון הרב ר' יהונתן הכהן נר"ו.

ועתה שמע נא יהונתן הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה. השי"ת ויתרומם נתנך כהן להיות פקיד בבית ה' לפלח לב נלוז בחיצי תוכחתך, וללכוד רגלים נטו מני הדרך בשיחתך. ועתה למה לא גערת באיש אשר נטיו רגליו, מטעם המלך וגדוליו. וכי תאמרו איש הוא ואין בישראל כמוהו, גם עתה כדבריכם כן הוא. אכן אין תבונה ואין עצה, לנגד המסעף פֻארה במערצה. ולכן מהרו להוכיחו, וידוע תדעו את האיש ואת שיחו. אם שועלים קטנים חבלו כרמו, הנה יגורם בחרמו. ואם אמנם שגה וסיגים מכסף לא הָגָה, הלא מַצרף לכסף נמצא ולְכוּר השכל מוצא. ואם חלילה החזק יחזיק בה ועשה לה כוָנים להעציבה, הנה שבט מוסר מידכם לא סר. ומשפט מכם לא נעלם, ומי הקשה אליכם וישלם. וזאת תורת הקנאות מאת העורבים משׁאות. להציל את נפשותם מקטוב, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

אף לזאת יחרד לבי וימס בקרבי. בשמעי כי נפלא הספר הזה בעיניכם מאד, באמרכם איש אל רעהו כי יפלא ממנו דבר לאמר הגישה האפוד. ואולם כי התבוננתי בדברי הספר והנו נותן אמרי שפר. אך זאת שמעה אזני וַתָּבֶן כי אין בר בלא תָּבֶן. אבל יש אשר תעלה בידו חטה שׂורה ונתן לזורע בְּשׂוֹרָה, ויש אשר יעלה בידו תבן ומספוא ועל הזורע יחרה אפו.

והנה לכם מעט מן הקש אשר קששתי בעמריו ומן העלים אשר קטפתי מתמריו[14].

וישתבח הבורא ויתפאר היוצר וברוך הוא שמסר עולמו לשומרים, אביא תוכן התשובה והתוכחה הרבה שהשיבוהו בעל דעת ותבונה, בזה"ל, והנני נשפט אותך על אומרך לעבד ה’, משקר ברית ה’ ואשם, ומפיר ברית ה’. ומַפִּיח תקות שוכני עפר. איך מלאך לבך להעלות על רוחך לדבר באיש האלהים כי נטה לבבו מתורת אלהים חיים ולא יאמין בחיים כי יקיצו וכי יעירו משנתם שוכני עפר. וחלילה חלילה להוציא עליו דבה על זאת ועל כיוצא בה. כי נודע בישראל וביהודה שאין עזרה ננעלת בישראל בחכמה וביראת חטא ובאמונה ובישרת לבב כמוהו היום.

והנה בספר מדעו היקר מפז ומפנינים דבר בכמה מקומות על מי שאינו מודה בדבר זה ואינו מאמין, כי הוא כופר ואפיקורוס ומין. ואיך שגית במאמריו ולא בינות בספריו ולא הבינות דבריו. בהשענך על משענת הקנה הרצוץ הזה אשר דחה בו רבן גמליאל אויביו הצדוקים (סנה' צ א) ונטשת עמוד הברזל והחומה הבצורה אשר בה נסמכו הצדיקים ואנשי השכל והחכמה, ובלבם שומה, בכתב אמת רשומה וחתומה, ומרגלא בפומא. ואיך לקחת הדברים כפשטן והפסוקים כצורתן, לקטרג ולצאת כשטן. השמת לבך אל חכמי המחקר והתעודה, אנשי שם נשיאי העדה, עמודי התורה ויסודה. הם הם הגאונים רבינו סעדיה ורבינו האי זכרונם לברכה אשר האריכו לדבר בענין תחיית המתים וענין העולם הבא והנבואה העתידה. והם אמרו אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה. ואין מקשין מדברי הגדה[15]. והם הם כתבו בספריהם כי אחרי תחית המתים בגוויתם ימותו שנית ויִשׁנו שנתם ויחיו ויקיצו מאדמתם. והביאו ממקראות רבים ראיותם ומדברי רבותינו משענותם. ואתה אמרת "וכי יאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם, אל תבוא נפשי בסודם, כי האמנם אם לכוד ילכדוני חבלי שאול במוקשם, למה לי חיים, טוב לי עוד אני שם". ואם כן הוא כדבריך, מתים שהחיה יחזקאל שאמרו חכמים (שם צב ב) שנשאו נשים והולידו בנים ואחרי כן המיתם, לא החיה אותם כי אם לרעתם וטוב להם לשבת בקבורתם.

ואתה באמת לא הבינות דברי רבינו משה שאמר העולם הבא אין בו לא גוף ולא גויה, על אי זה עוה"ב אמר. אם על תחה"מ או על העולם שיתחדש אחר תחה"מ אחרי שיחרב ימים רבים[16], כמו שאמרו רבותינו (שם צז א) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא אביי אמר תרי חרוב שנאמר יחיינו מיומים. ונמצא שלדברי רבותינו יש עת וזמן רב בין תחיית המתים והעולם הבא. וכן אמרו חכמים (שם צב ב) צדיקים גמורים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן בימות המשיח אין חוזרין לעפרן ואם תאמר אותן אלף שנים שיחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו מה הם עושין כו'. נמצאת למד שאחר תחיית המתים יחרב וישומם העולם ואח"כ יתחדש.

ועוד אתה למד מכאן שאמרו חכמים צדיקים גמורים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות אין חוזרין לעפרן, הא צדיקים שאינם גמורים שיחיה הקדוש ברוך הוא ישובו לעפרם ואחר כך יקיצו ויעמדו על עמדם לגורלם. שלא כדרך סברתך ומחשבתך.

ואיך יעלה על לב איש אשר נתן השי"ת חכמה בלבו לקחת דברי האגדה כפשטן והפסוקים כצורתן. והנה אמרו רבותינו (ברכות יז א) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה. ובמקום אחר אמרו (ב"ב עה א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מלויתן לעוה"ב שנאמר יכרו עליו חבּרים. ואנטונינוס שאל לרבינו הקדוש (ירושלמי פרק חלק ה"ה וש"נ) אם יאכילהו מלויתן לעוה"ב והשיב לו הן ואמר לו אנטונינוס הנה מגדי הפסח אי אתה יכול להאכילני כזית בעולם הזה ואיך תאכילני מלויתן לעולם הבא. ועוד אמרו חכמים (תענית כה א) עתידי צדיקי דאכלי בפתורא דארבע רגלי לעלמא דאתי. ועוד אמרו חכמים (סנה' ק א) עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא נחל מבית קודש הקדשים ועליו מכל מיני מגדים. מכל אלה הדברים נראה לדעת רבותינו שהעולם הבא יש בו אכילה ושתיה. אם כן דבריהם סותרין זה את זה, לאשר שומע אמרי אל ומחזה האמת בעין לבו לא יחזה.

ואמנם אם רוח המושל תעלה עליך, ושמרת פתחי פיך, לא הכברת מליך ולא העתרת דבריך. ולא הגדלת פיך לדבר מלבך דברים שאין לך בהם קבלה מפי רבך. כל שכן מדברים שאפילו הקדמונים החכמים והגאונים לא ירדו לתכלית אמיתת העתידות. יען כי הם סודות ואינן מפורשות ככל הצורך בספרי הנבואות, לדעת האמת כמה ימי שני ימות המשיח וכמה יהיה בין ימות המשיח ותחיית המתים וכמה יהיה בין תחית המתים והעולם הבא, ומה יעשו החיים בינתים. ואחרי שנעלמה ממך תושיה ולא ידעת על אי זה עוה"ב אמר הרב שאין בו גוף ולא גויה, היתה תהלה לך דומיה, עד דרשך וחקרך סתרי הדברים מפי זקן ורב משכיל דורש את אלהים. כי האמנם יש בהם סודות נפלאים ונכסים ונעלמים מעיני רבים וחכמים, ונגלים לברי לבב משכילים.

ואשר אמרת כי שמת כליותיך אנשי מועצותיך. מה טוב היה לך אם יסרוך כליותיך להיות יועציך הרב אביך וזקניך והוריך ומוריך. כי אז תשא פניך ממום וחלו פניך רבים.

ואשר חרדת אלינו את כל החרדה הזאת ויחם לבך בקרבך בשמעך כי נפלא הספר הזה בעינינו מאד, באמרנו כי יפלא דבר ממנו הגישה האפוד. חיי דמרי שמיא ורקיעא די במימריה חוטרא דאהרן יעה ותנינא בלעא וימא דסוף בזעא, וחיי דרבנן קדישי ארעא לבישי מילאתא דרחמי אורייתא, אם יש עליו מליץ אחד מני אלף ממעלתו בעינינו. והמגיד לא הגיד חצי מרבית גדולתו ותהלתו לפנינו. ולא יֵאמר עליו "הגישה האפוד". כי יש אפוד נחמד ונכבד ויש חגור אפוד בד. רק יאמרו עליו כל הזקנים והנבונים והחכמים הגישה את ארון האלהים, אשר שם לוחות הברית וחושן המשפט, את האורים ואת התומים שמאירים דבריהם ומשלימים. וכמוהו לא היה לפניו נשיא וגאון ורב, ממזרח וממערב, בכל מערכי חבוריו וסדרי ספריו. להיות ידיו רב לו ועזר מצריו, בחכמה ותבונה ודעת אלהים. וכל אשר הקדימוהו לא דמו אליו ולא עממוהו. ועל כל חבורי הגאונים והרבנים אשר שמעו אזנינו וספרו לנו אבותינו הנזכרים ונעשים אחרי הסתם מעיינות התלמוד. ועל כל חבור ספר יקרא לכל איש ממרום עליו רוח יערה, ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה דעה להבין שמועה ולהעמיד תורה ותעודה על עמדה ועל יסודה ועל מטעה. כי באמת ובאמונה תורתו משיבת נפש ומאירת עינים ומחכימת פתאים ורוגנים, ומוספת לקח לחכמים ולנבונים. וסהדותיה מהימנא פתשגן אורייתיה מנרתא דנהורא לאנהרא עיני חשיכי אולפנא ודינא, יהבא חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה.



ואתה לו שקול שקלת חכמתך ומוסרך ובינתך ונהגת בספרך מנהג הוריך ומנהג בנים משכילים ומבינים דורשי תורה לשמוע ולהבין, הלא נמצאו בדבריך דברים הראוים לבא לפני לפנים, לשבעה מטיבי טעם רואי הפנים, הבונים העושים במלאכה הנושאים ונותנים בהלכה. אך אתה הראית חכמתיך בגובה רוח ובגודל לבב וגאוה ובוז יחדיו תמים, ושחת דבריך הנעימים. לכן הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשים לדעתם ולדעתי וכתוב וחרוש על לוח לבך וחתום כחותם על זרועך וענוד על גרגרות מדעך מדרש (ערובין נד א) וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא, עד כל גיא ינשא. ומדרש (סוטה כא ב) והחכמה מאין תמצא. ואז גשם נדבות פיך ירָצה לכל העם מקצה.



והנני חותם דברי בחותמת דברי שלום ואהבת חסד ואמת. לכן הנני מודיעך כי כל אשר העירותי רעיוני ומצפוני רוחי אשר פציתי פי לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי. כי אם בקנאתי לאלהי ולשם קדשו ולמשיחו ולקדושו. ולתורתו הקדושה והיקרה הברה והטהורה המאירה עיני כל ישראל. וקנאתי לגודל מעלתך ולשמך הטוב משמן טוב אשר יצא לך בכל סביבותינו מנעוריך לבל יהיה41 לך לשמצה, ולבלתי ישתו מים הרעים הבאים אחריך להרבות מחלוקת בישראל ונמצא שמך ושם שמים מתחלל. ומאשר חשקה נפשי באהבתך ואהבת הגבירים האדירים אבותיך, וכבוד השרים והנכבדים אנשי גאולתיך וראשי מודעתך, וידעתי אני בלבי כי ידונוני לזכות ויזכרוני לטובה, וגם אתה תוסיף בי אהבה, כתוכחת ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא (ערכין טז ב) לקיים מצוה הכתובה (משלי ט) הוכח לחכם ויאהבך, ולמוסר אהבתי לבך אל תקשיח, כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, לשום נפשם אשם, וישאו הקטנים קל וחומר בנפשם. לעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. ואשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, ואתו לא תלין משוגתו. ולהיות בה' מבטחך, ערכתי אמרי להוכיחך, לתת מעדנים לנפשך ולהניחך, ולהודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים נעימים לשולחך, צעיר חכמים ורב ימים, אוהב טהר לב והולך בדרך תמים, ודורש שלומם וטובתם כל ימיו לעולם.

עורה כרוב ממשח יְקַר וּמְשׁיח, עם אל בדת נטעי אמת מפריח. הט אזנך ושמע חכמים, לבָּך, תשית למוסרם אזי תצליח. שמרה לבבך מחטוא בלשׁונָך. שימה דלתים לפה וּבְריח, מצוף ענוה מִצְרִי מוסר ויראה. וממורא כמור מרקחך תרקיח, אל נא לְמוסר לבְּך תקשיח. כי דוֹד כל לב יאהב יוכיח. זאת אגרת תוכחותם השלוחה אלי בדבר תחית המתים ועמה אגרת שנייה להשיב על מקצת תשובותי וקושיות. ע"כ לשון האגרת.

ואח"כ השיבו הרמ"ה תשובה ארוכה בענין גופות העוה"ב, וז"ל האגרת אמנם גבירי ואדירי, ארחות חיים אורחותיך ותוכחות מוסר תוכחותיך. אכן נוראות נפלאתי ונהייתי על גודל מעלתך, ונחליתי באמרך ואיך שגית במאמריו בהשענך על משענת הקנה הרצוץ הזה אשר דחה בו רבן גמליאל אויביו הצדוקים ונטשת עמוד הברזל והחומה הבצורה אשר בה נסמכו הצדיקים ואנשי השכל והחכמה ובלבם שׂוּמָה בכתב אמת רשומה וחתומה ומרגלא בפומא. עד כה דבריך. ועתה שמע נא אחי הימן וכלכול. הלא אזן מלין תבחן וחיך יטעם לאכול. שימה נא כי כדבריך כן הוא כי ר"ג לא בא להביא ראיה ברורה בעיניו אלא בקש לדחות את אויביו בקנה רצוץ, כלום עשה כן אלא להעמיד תחיית המתים שהיה הוא מודה בה והם כופרים בה. שאם אינך אומר כן מפני מה הוצרך לדחותם ולחלוק עליהם בדבר שגם הוא מודה להם בו. ואם תאמר שר"ג סובר שאין תחה"מ אלא חיי הנפשות בלבד, כאשר יש מי שאומר כן ואין איש שם על לב, והוצרך להביא להם ראייה מן הפסוק להוכיח על תחיית המתים, לומר שהטובה שמבטיח בה המקום את אבותינו עדיין היא עתידה לבא, ודחה אותם בקנה רצוץ בפסוק שמוכיח שהגויות חיות, אם כן כל המקראות והמשניות הברייתות והשמועות המוכיחות על הגויות שהן חיות, כאשר אפרש לפנים בעזרת השם יתעלה והקבלה הפשוטה בכל ישראל, מה תהא עליהם.

ועוד תמהתי על דבריך באמרך "ונטשת עמוד הברזל והחומה הבצורה אשר בה נסמכו הצדיקים". וכי כך אני בעיניך. ואילו סכלתי עשר ידות על אשר סכלתי, וכאשר שכולתי שכלתי. והלא הדבר ברור באגרתי הראשונה. וגלוי לעינים כשמש בחצי השמים. באמרי וכי תאמר איך יעמיד גויה בלא אכילה ושתיה הממציא הגוף מאין טרם היותו הלא יוכל להחיותו מבלי אכול ושתה. הלא ציר נאמן עמד בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. גם אליהו זכוּר לטוב כה עשה עד בואו הר השם חורבה, גם מיום הלקחו עד היום הזה. והנך רואה בעיניך כי שמתי לבי על החומה הבצורה ואנוס שם לעזרה. ועליה נסמכתי ובמשענתה תמכתי. כי האמנם נמצא בה תקוה לפגרי נקיים, וממנה תוצאות חיים. באמרה העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא משא ומתן ולא פריה ורביה. ואם אין הגויות חיות מפני מה הוצרכו לומר שאין בו כל אלה. היה להם לומר שאין בו גוף ונמצא כל אלו בטלים מאליהם. וכי אילו אמר שאין בו גוף וגויה תעלה על דעתך שיש בו אכילה ושתיה ומשא ומתן ופריה ורביה שהוצרך לומר שאין בו כל אלה. אלא לכך הוצרך לומר כן ללמדך שאע"פ שיש בו גוף וגויה אין בו אכילה ושתיה ולא משא ומתן ולא פריה ורביה. ולפיכך הוצרך לומר אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, כלומר וכי מאחר שאין בו כל אלו צדיקים ממה הם נהנים ומה יהיה על שכרם, והשיב יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

ואשר אמרת "ואיך לקחת את הדברים כפשטן והפסוקים כצורתן לקטרג ולצאת כשטן", כלום מצות עשה היא להוציא את הפסוקים ואת השמועות ללא דבר מפשטן ולדרוש מה למעלן ומה למטן. ולהוציא דיבה על כל אשר יהיה והיה. והמוציא מחברו עליו הראיה.

ואשר אמרת השמת לבך אל חכמי המחקר והתעודה אשר האריכו לדבר בתחיית המתים ובעולם הבא והנבואה העתידה, והם אמרו אין סומכים על דברי הגדה והם כתבו כי אחרי תחיית המתים בגוייתם ימותו שנית וישנו שנתם ויחיו ויקיצו מאדמתם, ואתה אמרת וכי תאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם, אל תבא נפשי בסודם, כי האמנם אם לכוד ילכדוני עוד חבלי שאול במוקשם, למה לי חיים טוב לי עוד אני שם, ואם כן הוא כדבריך מתים שהחיה יחזקאל שאמרו חכמים שנשאו נשים והולידו בנים ואחרי כן המיתם, לא החיה אותם כי אם לרעתם וטוב להם לשבת בקבורתם. עד כה דבריך בדרך קצרה.

ועתה המבלעדי חכמי המחקר באתי להוציא מזולל יקר. הלא המה היו לי למשען ולמגדל עז, לבלתי חלל את המקדש והמעוז. והם הם אמרו כי בעוה"ב באחרונה יחיו הגויות והנפשות ולא ימותו לעולם וכי העוה"ב אשר נאמר בו שאין בו לא אכילה ולא שתיה יש בו גוף וגויה. ונתנו דוגמא לדבר ממשה רבינו ע"ה ומאליהו זכור לטוב. ועל פיהם דנתי ועליהם נשענתי, באמרי (לעיל ס"י עמ' יב א) "וכי תאמר חיו יחיו אך ימותו אחרי עמדם אל תבא נפשי בסודם". כי האמנם לא דברתי מתחלה ועד סוף בלתי על תחיית המתים שתהיה לעולם הבא אחר אשר ישומם העולם אלף שנים, והמקרא והתלמוד מוכיחים כאשר אני עתיד לפרש לפנים בעזר השם ית'.

ותמהתי איך דנת ממתים שהחיה יחזקאל. וכי דנים חיי עולם הבא שחייו חיים שאין עמהם מות, ואור שאין עמו צלמות. וטובו טובה שאין עמה רעה, ומנוחתו מנוחה שאין עמה זועה. מחיי העוה"ז שחייו לקוחים למות, ואורו נתק לצלמות. ויינו נמסך במי ראש ודבשו מסוך בלענה וראש. אכן דבריך בנויים על יסוד מחשבתך אשר חשבת כי לא דברתי כי אם על תחה"מ אשר תהיה בימות המשיח, ולפיכך הבאת ראיתך ממתים אשר החיה יחזקאל כדברי שמואל אשר אמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. ואני לא דברתי באגרתי הראשונה בלתי על המתים שחיים לעולם הבא. והנה דברי אגרתי לעדים אם על פני יכזיבוני. וגם אמנה כי לו אמרתי גם על תחיית המתים שתהיה בימות המשיח לא סכלתי. שהרי אמרו חכמים מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינם חוזרים לעפרם. כאשר אפשר לפנים בעזרת השם יתעלה.

ונפלאתי הפלא ופלא על פה קדוש, באמרו פעמים ושלוש ואתה באמת לא הבינות דברי רבנו משה שאמר העוה"ב אין בו לא גוף ולא גויה, על איזה עוה"ב אמר אם על תחיית המתים או על העולם שיתחדש אחרי תחיית המתים אחרי שיחרב ימים רבים, כמו שאמרו רבותנו שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, נמצא שלדברי רבותנו יש עת וזמן רב בין תחיית המתים והעולם הבא, וכן אמרו חכמים צדיקים גמורים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות לימות המשיח שוב אינם חוזרים לעפרם ואם תאמר אותם אלפי שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש את עולמו צדיקים מה הם עושים וכו' נמצאת אומר שאחרי תחה"מ יחרב וישומם העולם ואח"כ יתחדש, ועוד אתה למד מכאן שאמרו חכמים צדיקים גמורים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות אינם חוזרים לעפרם הא צדיקים שאינם גמורים שיחיה הקדוש ברוך הוא יחזרו לעפרם ואחרי כן יקיצו ויעמדו לגורלם, שלא כדרך סברתך ומחשבתך. עד כה דברי אהרן קדוש א - דני. ולכן נבהלו רעיוני, וקול פחדים עלה באזני נוחם יסתר מעיני. כי האמנם מי לא ידע בכל אלה. הנה החדשה הזאת לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה, ולא גבוהה ממנו ולא עמוקה. ולא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונדעה ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה, כי קרוב הדבר מאד בפי כל חכם ובער זקן ונער.

ומה עזרת את רבינו הרב באמרך כי לא אמר בלתי על העולם שיהיה אחר שבעת אלפים שנה שהוא העולם שאין בו לא גוף ולא גויה, לדבריך לדעת הרב. ואח"כ אמרת שאחר תחה"מ יחרב וישומם העולם ואח"כ יתחדש. ועוד אמרת הא צדיקים שאינם גמורים שיחיה הקדוש ברוך הוא ישובו לעפרם ואח"כ יקיצו ויעמדו לגורלם. והנך אומר בפיך שאחרי אשר ישומם העולם אלף שנים יקיצו המתים ויעמדו לגורלם. ואמנם כי האמת אתך בזאת ונמצא שהעוה"ב שאחרי תחה"מ יש בו גוף וגויה. והנה דבריך סותרים דברי הרב אשר באת בעזרו ואם לא אמרת שיקיצו המתים ויעמדו לגורלם בלתי על עמידת הנפשות אשר יקיצו לקבל שכרן, אין להעמידה כלל. שהרי אמרו חכמים שאין הנפשות מקבלות שכרן ולא פורענותן לעולם הבא אלא עם הגויות דרך קלקולן או דרך תקונן, כאשר אני עתיד לפרש בעזרת השם.

ואשר הוכחת מן הברייתא הזאת שיש מהצדיקים שחיים לימות המשיח וחוזרים לעפרם, שלא כדרך סברתי ומחשבתי. הנה בארתי כי מתחלה לא דברתי בלתי על תחיית המתים שתהיה לעולם הבא באחרונה. ואף גם זאת כי אילו אמרתי גם על המתים שחיים בימות המשיח לא נואלתי בדברי. והנה הברייתא הזאת היא לי לעדה. ואין לדקדק ממנה שיש צדיקים שחיים לימות המשיח ואחר כך חוזרים לעפרם. שלא אמרו צדיקים גמורים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות אלא מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות לימות המשיח אינם חוזרים לעפרם. והאמנם גם לדעת ספריכם, הכתוב בהם צדיקים גמורים, אין להוכיח זאת משם, שלא אמרו צדיקים גמורים לומר שיש צדיקים שאינם גמורים שחיים לימות המשיח וחוזרים לעפרם, אלא לומר לך שאין חיים לימות המשיח אלא צדיקים גמורים בלבד. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר יש. דגרסינן בפרק שני דייני גזלות (קיא א) ונשאתני ממצרים וגו' אמר קרנא דברים בגו יודע היה יעקב אבינו ע"ה בעצמו שצדיק גמור היה ואם מתים שבחוצה לארץ חיים מפני מה הטריח את בניו שמא לא יזכה למחילות, כיוצא בדבר אתה אומר וישבע יוסף את בני ישראל לאמר וגו' א"ר חיננא דברים בגו יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה ואם מתים שבחוצה לארץ חיים מפני מה הטריח את אחיו שמא לא יזכה למחילות. ומדאמרינן יודע היה יעקב אבינו בעצמו שצדיק גמור היה וקאמר נמי יודע היה יוסף שצדיק גמור היה ש"מ דצדיקים שאינם גמורים אינן חיים לימות המשיח. ועוד שהרי הפסוק עצמו אשר למדנו ממנו למתים שחיים לימות המשיח שאינם חוזרים לעפרם מוכיח. שעל כל המתים שחיים לימות המשיח הוא אומר שנאמר כל הכתוב לחיים בירושלם.

וכתבת ואיך יעלה על לב איש לקחת דברי ההגדה כפשטן והפסוקים כצורתן, והנה אמרו רבותינו העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה, ובמקום אחר אמרו שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מלויתן לעוה"ב, וכמה ראיות המראות שהעוה"ב יש בו אכילה ושתיה, אם כן דבריהם סותרים זה את זה לאשר שומע אמרי אל ומחזה האמת בעין לבו יחזה. עד הנה דבריך. ומי יתן ידעתי מה יקחך לבך ורעיונך או מה ירמזון עיניך. אם להוציא את הפסוקים והמדרשות המוכיחים שהעוה"ב יש בו תחה"מ מפשטן. וחלילה לך מדבר כדבר הזה לפני כל מבין וחוזה כי האמנם התלמוד מלא על כל גדותיו ראיות ברורות על העוה"ב באחרונה שהוא סוף מתן שכרן של צדיקים ופורענותן של רשעים שיש בו גוף וגויה, וחלילה לכל ירא אל"ים מגעת בו. והאמנם כי כל המדרשות המוכיחין על העוה"ב שיש בו אכילה ושתיה, הואיל ונמצא שאמרו רבותינו בפירוש שהעולם הבא אין בו אכילה ושתיה, יש להוציאן מפשטן ולפרש האכילה ושתיה האמורה בהן לשון משל לומר שהם נהנים מזיו השכינה, כאשר פירשו רבותינו את הדברים במקומם. אבל איך לא נעמיד את הדברים המוכיחים על תחיית המתים לעולם הבא כמשפטן, אחרי אשר לא מצאנו ראיה ברורה להוציאן מפשטן, דבר גדול או דבר קטן.

ברם זכור אותו האיש לטוב ורבנו סעדיה גאון שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שכתב בספר האמונות בדברו על הנבואות הצפונות, על הדברים הראוים להעמידם כמשפטם ועל אשר הם ראוים להוציאם מפשטם, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו אלא מפני אחד מארבעה פנים. הפנים הראשונים אם פשוטו שלפסוק דוחה דבר שאחד מחמשת הרגשים מעידים עליו. כענין שנאמר בחוה כי היא היתה אם כל חי, ואנו רואים כמה בעלי חיים שלא נולדו מחוה. והפנים השניים בזמן שפשוטו שלפסוק דוחה דבר שהדעת מעיד עליו כענין שנאמר (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, ואי אפשר להעמידו כפשוטו לפי שהאש גוף ומופתי החכמה מעידים שאין הקדוש ברוך הוא גוף. הפנים השלישיים כגון שני כתובים המכחישים זה את זה כענין שנאמר (שם ו) לא תנסו את ה' אלהיכם וכתיב (מלאכי ג) ובחנוני נא בזאת. והפנים הרביעיים בזמן שההל כה מכחשת פשוטו שלפסוק. כענין שנאמר (דב' כח) ארבעים יכנו לא יוסיף ובאה הקבלה וגרעה אחת. אבל כל דבר שאין בו אחד מארבעת פנים האלה אין ראוי להוציאו מידי פשוטו כלל. שאם אתה בא להוציא פסוק אחד מידי פשוטו ללא דבר גם כל התורה כולה נוכל להוציאה מפשוטה ונמצאו כל המצוות בטלות. לפיכך אין ראוי להוציא את המקראות הכתובים בתחיית המתים מידי פשוטן לפי שהאומרם גוזר ויכול לקיים. עד כה דבריו ז"ל בדרך קצרה. ומה נעמו מאמריו ומה צדקו דבריו בעיני כל משכיל דורש את אלהים.

ועוד תמהני על דבריך באמרך "ואיך לקחת את הדברים כפשטן והפסוקים כצורתן". ולדבריך אשר העמדת תחה"מ בגויתם בימות המשיח בלבד, מה לך להוציא את הפסוקים אשר הבאתי באגרתי הראשונה מפשטם, היה לך להעמידם כצורתם וכמשפטם ולהעמידם בימות המשיח לפי סברתך ומחשבתך אשר העמדת דברי הרב בעולם הבא באחרונה ותחיית המתים בימות המשיח בלבד.

ואשר אמרת ואמנם אם רוח המושל תעלה עליך לא הגדלת פיך לדבר מלבך דברים שאין לך בהם קבלה מפי רבך כל שכן בדברים שאפי' החכמים הקדמונים והגאונים לא ירדו לתכלית אמיתת העתידות, יען כי הם סודות ואינן מפורשות ככל הצורך בספרי הנבואות לדעת האמת כמה ימי שני ימות המשיח וכמה יהיה בין ימות המשיח ותחה"מ וכמה יהיה בין תחיית המתים והעולם הבא, ומה יעשו החיים בינתיים. עד הנה דבריך. ושמעתי כאלה רבות להחשיך הרואות בארובות ולומר הנה השם עושה ארובות. אך התהלכו לבם55 עתה בחשכה, כי אין יודע מתי ואֵיכה. ומה המסכה הנסוכה. כאילו רוחי הוא קבצם ופי לבדו ציוָם. הלא בכל הארץ יצא קוָם. ובקצה תבל מליהם ולשמש שם אהל בהם. כי האמנם לא דברתי דבר אשר איננו בפי הכל ערוך, בעולם שכלו ארוך, יהא מכירו ברוך. ומה לנו למתי ועד מה ואיכה וכמה.

ואשר אמרת "ואחרי שנעלמה ממך תושיה ולא ידעת על איזה עוה"ב אמר הרב שאין בו גוף ולא גויה, היתה תהלה לך דומיה". ועתה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה מלבבי. אתה עתה ברוך ה', כמה חכמה ובינה השמעת, ותושיה לרוב הודעת. ונפלאתי הפלא ופלא על דבריך באמרך "היתה תהלה לך דומיה עד דרשך וחקרך אחרי הדברים מפי זקן ורב משכיל דורש את אלהים". ואתה לא הודעתני וגם אנכי לא ידעתי מי הוא זה ואי זה הוא. ומי יתן ידעתי ואמצאהו. כי הנה יוצר הרים ובורא נגוהים השקיף משמי גבוהים לראות היש משכיל דורש את אלהים. והנה הכל סר יחדיו נאלחו ושמי נכוחות כעשן נמלחו. ויאבדו אנשי אמונה וקִימם נכחד, אין עושה טוב אין גם אחד. ואתה אמרת ידעתיהו בשם מעלה מעל גבוה שומר ועליהם גבוהים זקן משכיל דורש את אלהים.

ואשר אמרת "כי האמנם יש בהם סודות נפלאים ונכסים ונעלמים מעיני רבים חכמים, ונגלים לברי לבב משכילים". אחי, יהי לך אשר לך, שלי שלי ושלך שלך. יהי לך לבדך ואין לזרים אתָּך, ויחדלו הקולות והברד ומטר ארצה לא יתּך. ומה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחָנו, ולבות הולכי תום באור דבריכם תבחנו. לחוד חידות ולשאת משלים, ותלעגו ואין מכלים. שובו נא אל ילין און בקרבה, ושובו עוד צִדקי בה. לֵאור באור החיים כי טוב וכי תאוה הוא לעינים. ונחמד עץ הדעת להשכיל ולדרוש ולחקור, אי זה הדרך יֵחלק אור. ע"כ לשון האגרת.

ואחרי שלא באו אל עמק השוה שלחו אגרות שנייהם, לר"ש משאנץ וזו נוסח תשובתו וכתב ה"ר משה בספר מדעו בהלכות תשובה בפרק שמיני, ה"ר מאיר הלוי השיבו בזה, העולם הבא אין בו לא גוף ולא גויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. כך אמרו חכמים הראשונים העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנים מזיו השכינה הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם לא אכילה ולא שתיה עכ"ל.

ומתוך דבריו ניכר שלא עיין בספר שכתב ממנו שאין שם ולא שתיה ולא תשמיש, ח"ו לא הזכירו תשמיש בדבריהם, וסמך הרב על רוב חכמתו, ובצדו תשובתו דאגב חורפיה לא עיין בה. ועיקר מילתא דאייתי מינה ראיה היא שנויה בסוף פרק היה קורא (יז א) והכי איתא התם מרגלא בפומיה דרב העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה74 ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. והשתא למה ליה לאיתויי קרא דויאכלו וישתו, ש"מ דיש גוף של בשר לעוה"ב וזיו השכינה משביעם כאכילה ושתיה והמתים העתידים לחיות לימות המשיח העפר עצמו יחיה והרוח תשוב לנדנה ביחד הנשמה והגוף כאשר עבדו את השם ביחד, כאשר מצינו במדת הרשעים דחוזרת לנדנה חוץ מדור המבול דלא חיין ולא נדונין כדדרשינן (סנהד' קח א) מדכתיב לא ידון רוחי באדם שאין נשמתם חוזרת לנדנה, כך במדת הצדיקים חוזרת לנדנה לקבל הטובה כדאמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו דחיו שכבי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי כו'. ולכשיחיו לימות המשיח יאכלו וישתו כדאמרינן בריש חלק (צ ב) דדריש ר' יוחנן ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים, פי' דבמדבר לא נהגו תרומות ומעשרות עד אחר ירושה וישיבה בארץ ואהרן מת בהר ההר אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה. ובההוא פרקא (צב ב) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות שוב אינם חוזרים לעפרם שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים ואם תאמר אותם אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהם את עולמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא מה הם עושים הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וגו'. ולפי שבשר ודם יש לו יגיעה ועייפות הוצרך להביא אותם המקראות ולפי שאותו גוף קיים לעולם הבא אצטריך ליה למימר דאע"ג דאכלו לימות המשיח לעולם הבא יהנו מזיו השכינה כאילו אוכלים ושותים. והיינו דכתיב (תהלים יז) אשבעה בהקיץ תמונתך, שישבעו מזיו השכינה לעולם הבא. שעל הגוף נאמר הטמון בעפר כדכתיב (דניאל יב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכתיב (ישעיה כו) הקיצו ורננו שוכני עפר וכו', דאילו הנשמה גנוזה תחת כסא הכבוד. ובפרק אלו דברים בפסחים (סח ב) דרשינן אני אמית ואחיה מה שאני ממית אני מחיה. ובפרק בתרא דכתובות (קיא ב) דעתידין שיעמדו בלבושיהן. עוד אמרינן התם דמתים שבחוצה לארץ מחילות נעשות להם בקרקע עד שיגיעו לארץ ישראל ומבצבצין ועולין לירושלם כדכתיב ונתתי צבי בארץ החיים. ודרשינן בויקרא רבה (רפי"ח) וינאץ השקד זה לוז מהיכן אדם מיניץ לעתיד לבא מלוז שלשדרה הביא לוז אחד נתנוֹ במים ולא נמחה באור ולא נשרף בריחים ולא נטחן. ושוב אינו חוזר לאדמתו לעדי עד כדתנא דבי אליהו. ואפילו לספרים נמי דגרסינן בהו צדיקים גמורים, מכל מקום יש לנו ראיה דא"כ יתקיימו הגמורים בעולם הבא בגוף ונשמה בלא אכילה ושתיה ולא נקט צדיקים גמורים אלא שבתחלה צדיקים גמורים לבדם יחיו כדכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ולא כלם, ולסעודת לויתן יקיצו כלם שכל ישראל יש להם חלק בו וקטן שבישראל יזכה בעורו לענקים (ב"ב עה א). ואחרי חיותם יתקיים עדיין העולם הרבה כמו שאבאר בסוף כל דברי באגרת השנית ותדע דלעולא בפסחים בפרק אלו דברים (סח א) דמוקי בלע המות לנצח בישראל לימות המשיח, יש גוף ונשמה לעולם הבא.

עוד כתב הר"ש בזה"ל

ותמהני על הרב ר' אהרן שלקיים דברי הרב כתב כמה תמיהות. דכתב ואיך יעלה על לב איש שנתן ה' חכמה בלבו לקחת דברי האגדה כפשטם והפסוקים כצורתם והנה אמרו רבותינו העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ובמקום אחר אמרו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מלויתן לעולם הבא שנאמר יכרו עליו חבּרים. ואנטונינוס שאל לרבנו הקדוש אם יאכילהו מלויתן לעולם הבא והשיב לו הן ואמר לו אנטונינוס מגדי הפסח אין אתה יכול להאכילני בעולם הזה ואיך תאכילני מלויתן לעולם הבא. ועוד אמרו חכמים עתידי צדיקי דאכלי בפתורא דארבע רגלי לעלמא דאתי. ועוד אמרו חכמים עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא נחל מבית קדשי הקדשים ועליו כל מיני מגדים. מכל אלו הדברים נראה לדעת רבותינו שהעולם הבא יש בו אכילה ושתיה. אם כן דבריהם סותרים זה את זה. עד כאן לשונו.

והך מילתא דעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו שללויתן איתא בפרק המוכר את הספינה (עה א) ואין כתוב שם בשום ספר לעלמא דאתי. וההיא נמי דפתורא דארבע רגלי היא במסכת תעניות בפרק סדר תעניות האלו בסופו (כה א) רבי חנינא בן דוסא דחזא בחלמא דכולי עלמא קא אכלי אפתורא דתלת כרעי ואיהו על דתרין כרעי, ואין כתוב בשום ספר לעלמא דאתי. ולימות המשיח איירי שיש אכילה לצדיקים שיחיו כדפרישית בתחלת דברי (לעיל סנ"ח עמ' פג) והבאתי ראיה מאהרן הכהן כדאיתא בריש חלק. אבל ההיא דאנטונינוס בסוף פ' חלק בירושלמי (ה"ה) כתוב שם בודאי לעלמא דאתי, דאמר ליה מן אימר פסחא לית את יכיל(ני) למיכל[ני] מן לויתן לעלמא דאתי את מיכל לי. והא ודאי דסעודת לויתן אינה לעולם הבא לבתר דחרוב חד אלפא או תרין אלפין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק חלק (צז ב) דהא אמר רבי יוחנן בפרק המוכר את הספינה שהקב"ה עושה מבשרו שללויתן סעודה לצדיקים והשאר מחלקים אותו ועושים בו סחורה שנאמר יחצוהו בין כנענים ואין כנענים אלא תגרים ולאחר שיחלק מעורו שללויתן לצדיקים פורס את השאר על חומות ירושלם וזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו שנא' והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך. מכל הני משמע שהסעודה לימות המשיח. ועוד מדאמרינן התם (ב"ב עד ב) אימתי בהמות בהררי אלף בוטחות בזמן שמגיח ירדן על פיהו שללויתן, ש"מ דלעלמא דאתי דירושלמי לאו דוקא. דיש מקומות דקורא ימות המשיח עלמא דאתי לפי שיעשה לנו העולם חדש להנצל משעבוד מלכויות ולקבל שילום שכר. ובתלמוד שלנו נמי אשכחן התם (עג ב) באווזי דרבה בר בר חנה דקאמר אית לי בגוויכו לעלמא דאתי. ועוד התם (עד ב) קרטיליתא דדביתהו דר' חנינא בן דוסא דעתידא דשדיא בה תכלתא לעלמא דאתי. ובריש פרק בתרא דמסכת ע"ז (סה א) גבי בר שישך דהוה יתיב עד צואריה בוירדי ואמר ליה לרבא אית לכו כי האי לעלמא דאתי ואמר ליה דידן עדיפאטפי מהאי אמר ליה מאי היא אמר ליה אתון איכא עלייכו אימתא דמלכא אנן לית לן אימתא דמלכותא ואמר רב פפא איבעי ליה למימר מהאי קרא בנות מלכים ביקרותיך.

ואיך יעלה על לב איש לומר שלא נקח דברי הגדה כפשטן. אם כן בפרק המוכר את הספינה (עה א) שדרש רבי יוחנן עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שלשלשים על שלשים ומעמידן בשערי ירושלם ולא האמין אותו תלמיד ולגלג עליו, למה לגלג. שמא מרגליות דאמר רבי יוחנן גוזמא כמו השקו את התמיד בכוס של זהב במסכת תמיד (ל סע"א). ועוד בפרק שני דמסכת תמיד (כט א) ובפרק גיד הנשה (צ ב) אמר רבי שמואל [נ"א יצחק] בר נחמני בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הבאי. מה שייך למנות שלשה מקומות אי אמרת דאיכא טובא. אלא ודאי על דברי חכמים אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כל דבריהם כדרבונות וכמסמרות נטועים. וצורנו יאיר עינינו בתורתו לפקוח עינים עורות במצותיו הברות מאירות עינים.

אחרי כתבי כל אלה מצאתי סעד לדברי בתשובות רבנו סעדיה ז"ל ובקשתי פני אחד מחבירי להעתיק לשונו. שאלה השישית היא כשיעמדו המתים יאכלו וישתו ויארסו נשים. נשיב ונאמר כן. וראיה לדבר בן השונמית (מ"ב ד) ובן הצרפית (מ"א יז) אשר חיו אחרי מותם, ואכלו ושתו ונשאו נשים. ולמדנו מענין נבואת יחזקאל (לז) היתה עלי יד ה' וכל הענין אשר מתו בגלות אי אפשר שיחיו בזה העולם כאשר חיו מתי בקעת דורא במספר ימי חיי בן השונמית ובן הצרפית, אבל לעתיד לבא מתי הישועה כשיחיו יחיו לעדי עד. ואם ישאל השואל ויאמר כיון שיחיו המתים ויבקשו לארס ולקדש הידע כל איש לאשתו אשיר החיה ה' אותה, נאמר לו תשובת זו השאלה כתשובת שאלת מי ששאל (נדה ע ב) כיון שיחיו המתים יהיו צריכים מי נדה אם לאו, ותשובת שתי השאלות אחת היא, וכן אמרו במקום שמשה רבנו ע"ה עומד אין לנו רשות שנורה הלכה לפניו ובלי ספק כי משה רבינו ע"ה ושאר הנביאים יחיו בימות המשיח והן יורו לנו האסור והמותר והם ישיבו על אלו השאלות. וכבר התנצלנו מן הספק הזה.

שאלה השביעית איך יאכלו לעולם הבא ואיך יכנסו לתוכו. נשיב ונאמר ראוי לנו שנדע כי העומדים בתחיית המתים הם דומים לשאר הברואים במנהגם ושבתם וקימתם צריכים הם למקום וזמן כשאר בני אדם ולפיכך יחדש להם צורם מקום אחד והוא העולם הבא ויכנסו בתוכו בלא יגיעה ועמל אלא בנחת גדול כמי שיצא מארמון אחד ויכנס לארמון שני ומעת אשר יכנסו יכולת השי"ת שומרת אותם. ואם איש יאמר כיון שטבעם ומנהגם כשאר בני אדם אוכלים ושותים איך יוכלו לחיות במקום שאין לחם ואין מים, נשיב ונאמר יחיו בלא אכילה ושתיה כאשר חיה מרע"ה ארבעים יום וארבעים לילה והיה טבעו ומנהגו כשאר כל אדם. ע"כ בתשובות רבנו סעדיה גאון ז"ל. וע"כ תשובת הר"ש.


[1] פ"ח מהל' תשובה ה"ב.
[2] וכן כתב בביאור חדש מספיק לרבי שלמה לוי.
[3] סופ"ט.
[4] עיי' הל' מלכים ומלחמות פי"ב ה"א.
[5] סופ"ח.
[6] מאמר ד פרק ל.
[7] כבר ביארתי דעתי לעיל על עלילות דברים אלו בדעת המורה הגדול.
[8] ובדברי הרמב"ם נראה כי הגמול יהיה בהכרה באחדותו ית' הממלאת את הכל שזהו התענוג האמיתי, וזהו אחר השלמות שאדם משלים עצמו. ולא שיהיה תכלית המצות המשך קיומם כיון שהתכלית אינה יכולה להיות במעשה עצמו שא"כ אין אמצעי לתכלית, אלא נראה כפי' הרמב"ם, ויש עוד להאריך בדבר ואין כאן המקום.
[9] אגרות הרמ"ה אגרת י.
[10] כוונתו לו' דמסתפק אם צריכים לקרוא שם הספר מִשְנֶה תורה או מְשַנֶה תורה, ותאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. וטובה היתה לו השתיקה.
[11] ולמה ישבש המושכלות כי פשוט הוא שאי"ז לעוה"ב אלא לימות המשיח, (ואולי הבין בדעת הרמב"ם כדעה שניה הנ"ל ועיי"ש).
[12] גם שאלה זו צ"ע רב ודו"ק.
[13] ומי אמרו שדעת הרמב"ם שאין הבורא יכול לעשות כן.
[14] ואמרי' בש"ס דר"מ אכל תוכו של אחר וקליפתו זרק, והנה בא הוא ולקח הקליפה שזרק ר"מ, והוציא מעט הרע מרוב הטוב.
[15] ויותר כתב ברמב"ן בויכוח עם פראי פול, שאין חייב האדם להאמין כלל לדברי האגדות, וכי הוא עצמו כופר החלק מהם. ושוב שמעתי מח"א שא"ל כי דברי הרמב"ן אלו נועדו להשיב לנוצרי על טענותיו, אך האמת כי חייב האדם להאמין באמונה שלמה באגדות ואף בנראים סתומות ועת לעשות לה' הפרו תורתך. ואני אומר שדברי הרמב"ן לכל הם.
[16] מוכח מדברי הרמב"ם דאינו כן כמבוא לעיל.​
 
ראשי תחתית