משנתו של רבינו עובדיה יוסף בענינים שבקדושה

אשיר לכבודו

חבר חדש
הצטרף
26/3/25
הודעות
45
רבינו עובדיה היה ידוע כגדול שרצה להקל על העם ולא להחמיר תמיד חיפש איך להתיר ולא תפס את השיטות המחמירות בכל סוגיא
יש לי הרגשה שבענינים שבקדושה דעתו היתה לנטות לחומרא
מונח לי בראש בכמה פסקים שלו בכל מיני דברים שנושא זה היה חמור בעיניו יותר מהכל
הדוגמא המפורסמת ביותר היא פאה נכרית
כמו"כ בדברי הבן איש חי שהתיר לנשק לרב את היד לנשים הגרע"י חלק
האם אני צודק
אשמח אם הת"ח יוסיפו מקורות מפסקים ושמועות משמו לומר האם הדבר נכון
 
כמדומה ששמעתי כן מהרב חיים רבי שליט"א אבל הוסיף שכל זה במה שנוגע למחוץ לבית
אבל בדברים שבינו לבינה בדיוק להיפך.
הרב הנ"ל מיקל בחמורות שבחמורות, כגון לסמוך על קינוח בהפסק (בדיעבד)
וכגון להקל כשבדקה ראשון ולא שביעי
והכל בשם הגר"ע יוסף זצ"ל
 
הרב הנ"ל מיקל בחמורות שבחמורות, כגון לסמוך על קינוח בהפסק (בדיעבד)
וכגון להקל כשבדקה ראשון ולא שביעי
והכל בשם הגר"ע יוסף זצ"ל
לא קשור לנושא
קדושה זה האיסור של לא יראה בך ערוות דבר
נדה באשתו זה נושא הלכתי ככל הדברים
 
כמו"כ בדברי הבן איש חי שהתיר לנשק לרב את היד לנשים הגרע"י חלק

נשיקת יד זה מוגזם, אבל לגבי לחיצת יד - הגאון הרב זמיר כהן העיד בשמו להתיר באופנים מסויימים.

לשאלה כיצד צריך לנהוג בשעת הדחק, כשיש חשש לביזיון, ואין כל דרך אחרת להימנע או להסביר את המצב - אמר שהגר"ע יוסף התיר ע"י כפפה:

"כשברור בוודאות שאין שום מגע של חיבה... שאין חשש אפילו של הרהור של חיבה, אז ממש בשעת הדחק גדולה, הוא התיר במצבים כאלה".

לאחר מכן התעורר רעש גדול, ואז הם פרסמו מכתב שכתב הגר"ע יוסף לשואל בשם הרב שלמה שאנן, ובו הוא מתיר לחיצת יד לאשה בשעת דחק גדול, "בתנאי שיודע שיכול להיזהר מלהרהר ח"ו".

קולא נוספת בנדון כתב הגר"ע יוסף בספר "טהרת הבית", שם הביא מרן הגר"ע יוסף פוסקים שהתירו לחכם להניח ידו על ראש האשה לברכה, וזאת מהטעם שאין בזה חיבה, ובהמשך סיים שבדורנו אין להקל בזה אלא ע"י כפפות (טהרת הבית חלק א, עמ' לט, חלק ב' עמוד ריא).
 
הדוגמא המפורסמת ביותר היא פאה נכרית

וגם בזה היקל בכמה וכמה היתרים.

ראשית, קבע שפאה היא כיסוי ראש ולכן מותר לגרושה ואלמנה ללכת כך. ראה בשו"ת יביע אומר חלק ד אבן העזר סימן ג: "נראה שיש מקום להתיר לאלמנה וגרושה ללכת עם פאה נכרית ברה"ר, כי הנה ידועים דברי הש"ג סוף פרק במה אשה (סד:) שנראה לו להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית וכדמוכח ממתני'… וכן כתב הרמ"א בדרכי משה או"ח ככל דברי הש"ג הנ"ל בשמו, ע"ש. והמשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב בשם הפמ"ג, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע… [ומסיק] עכ"פ כאן שגם בנשואות יש מקילים גם ברה"ר, בגרושה או אלמנה מיהא [=על כל פנים] יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה".

שנית, התיר גם לנשואות במקרים מסוימים, כגון כשהאשה אינה מוצאת חן בעיני בעלה עם מטפחת, או כשהיא נמצאת בלחץ הסביבה והיא בעצבות מזה, או כשמדובר בחוזרת בתשובה המסכימה לכסות עם פאה. והובאו דבריו בספר "מעין אומר" (שו"ת בקצרה, מפי השואל ששימש אצלו), וכן בקיצור שולחן ערוך "הרב עובדיה" (עמ' תרל"ט):

לשאלת השואל, "זוג צעיר, נשואים שנה וחצי, וסיפרה האשה שלובשת מטפחת, אך אפה ארוך, ולא מוצאת חן בעיני בעלה, וללבוש פאה בעלה לא מוכן כי פוסק כרבינו [הגר"ע יוסף, לאסור פאה], ענה הרב זצ"ל: "יכולה ללבוש פאה".

לשאלת השואל, "בחור מישיבת "חזון עובדיה" שנשא אשה, ואשתו הולכת כבר שנתיים עם מטפחת, כעת קשה לה והיא בדיכאון מזה. גרים בעיר בני ברק, ויש גם לחץ של המשפחה", ענה הרב זצ"ל: "שתלבש פאה. הרי היא בדיכאון, שלא תשתגע".

לשאלת השואל, "בקהילה אחת בחו"ל בה כל הנשים ללא כיסוי ראש, התחזקה אשה אחת והחלה ללכת עם פאה. ואמר לה רב הקהילה, שאם לא תשים מטפחת, כבר עדיף לא כלום. ענה הרב זצ"ל: "ודאי שפאה עדיף מגילוי ראש".

לשאלת השואל, "חוזרת בתשובה שהיתה הולכת עם פאה, כעת הולכת עם מטפחת. האם מותר לה לתת את הפאות שלה לאחותה החילונית ללבוש?" ענה הרב זצ"ל: "מותר". להלן קטע מתוך הספר:

שלישית, התיר לבחור ישיבה להתחתן עם בחורה המתעתדת ללבוש פאה, כאשר הבחור הסכים לכך רק אם יתיר לו הגר"ע יוסף בכתב ידו. וכתב לו הגר"ע בכתי"ק שמתיר לו להתחתן עמה, ולוקח עליו את האחריות ללבישת הפאה (ומעשים כאלה היו בכל יום, ופורסמו כמה מהם בספר הנ"ל).
 
אשמח אם הת"ח יוסיפו מקורות מפסקים ושמועות משמו לומר האם הדבר נכון

אין הדבר נכון בעליל, שהרי בכיסוי הראש גופא היקל בגילוי שיעור "שתי אצבעות" מהראש, נגד פשט הגמרא הרמב"ם והשו"ע ונגד רוב האחרונים שהחמירו בזה במילים חריפות ביותר.

גם בענין התקשטות האשה היקל, וכן הביא בשו"ת מעין אומר (חלק י"ב עמ' רע"ג): "שאלה: האם מותר לאשה לשים סומק על פניה? תשובה: מותר. שאלה: מה זה שונה מוורד על פניה שיוצאה ללא כתובה? ענה לי מו"ר בקפידה: היא עושה רק ליופי".

כמו כן היקל בענין ישיבה משותפת באירועים משפחתיים:

"ואמרתי להביא קצת סמך נוסף להנ"ל, ממ"ש הלבוש בסוף או"ח (מנהגים אות ל"ו), שאע"פ שכתב בספר חסידים שבכל מקום שאנשים ונשים רואים זא"ז בסעודת נישואין, אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עבירה, מ"מ אין נזהרין עכשיו בזה, וה"ט משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כקאקי חיורי מרוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו" (יביע אומר חלק ו' או"ח סימן י"ג, וכמדומה שהוא עצמו תועד באירועים כאלה).

כמו כן היקל בענין הליכה אחר אשה בימינו:

"ומכבר הבאתי סיוע לזה ממש"כ בספר לקט יושר (יו"ד עמ' ל"ז) בשם הגאון מהרא"י בעל תרומת הדשן וז"ל, עוד אמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו, משום דבזמן הזה אין מוזהרים כ"כ מלילך אחר אשה. ע"כ. ונראה טעמו כמ"ש הלבוש, שבזה"ז מרוב הרגלן בינינו דמיין באפן כקאקי חיורי. וכיו"ב כתב בספר מחצית השקל על אה"ע (סי' כ"א), ע"ש. גם הגאון חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן מ"ז) הביא דברי הלבוש הנ"ל. וכ"כ בס' חינא וחיסדא (דף קטז.) להסתמך ע"ד הלבוש הנ"ל. וכן בספר טהרת המים (מערכת ב' אות י"ח) הביא דברי הלבוש וכתב שאף בעיר ואם בישראל שאלוניקי לא נהגו לחוש לזה ע"ש" (שם).

כמו כן היקל בענין שיחה עם האשה בימינו:

"וכ"כ בשו"ת מנחם משיב ח"ב (סי' כ', עמוד ק') שגם באשכנז לא חששו לזה. ע"ש. ועיין בספר דרך פקודיך (מל"ת ל"ה) שהעיר על מה שאין נזהרים כ"כ במה שציוו חז"ל אל תרבה שיחה עם האשה, ובעירובין (נג:) כששאל ר' יוסי הגלילי לברוריה באיזו דרך נלך ללוד, ענתה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לו לומר באיזו ללוד. ולא מצינו לת"ח יראי ה' שישקלו בפלס דבריהם שלא להרבות שיחה עם האשה, ונראה לי ע"פ מש"כ הלבוש, שבזה"ז שהנשים מורגלות בינינו אין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כי קאקי חיורי" (שם).

כמו כן היקל לקרוא ק"ש מול שיער אשה נשואה בימינו ואע"פ שמגלה באיסור, נגד דעת המשנ"ב וסיעתו:

"והכי נמי לענין זה, ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור, ומ"ש באשתו אמרו הוא משום גזירה וגדר לנשים אחרות, משא"כ בזה"ז. עכת"ד. ושו"ר כיו"ב לידידנו הגרא"י ולדינברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (סי' נ') שפירש בסו"ד מ"ש הלקט יושר הנ"ל עפ"ד הלבוש. והסכים עמו הגרש"ז אוירבך שליט"א, ע"ש. ומעתה י"ל שגם לענין ק"ש כנגד נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך" (שם).

ובספר מעין אומר יש קולות נוספות בענייני קדושה וצניעות, ואינו לפניי כעת.
 
בנוסף לזה, היקל הגר"ע בדין "קול באשה ערוה", להתיר למנהל פנימיה ובניו הגדולים לשבת בסעודת שבת יחד עם בנות הפנימיה, ולשמוע את שירתן.

וכך נשאל (פורסם בירחון "המעין" תשרי תשע"ה): "חלק חשוב מאווירת השבת הטובה פנימיות נוצרת בסעודות השבת, שבהן שרים זמירות ושירי שבת… למנהל הפנימייה ולמדריכים חלק נכבד באווירה זו בשבתם בחדר האוכל יחד עם בני משפחתם. המנהל או אחד המדריכים הוא המקדש או המבדיל, הוא האומר דברי תורה, הוא המכוון את השירה… לעיתים יושב מנהל הפנימיה ולידו בניו הגדולים שבאו מהישיבה, וכיצד יישבו וישמעו שירת נשים?"

והשיב להתיר (מצ"ב תשובתו המלאה), כי יש להם על מה שיסמוכו, והנח להם לישראל, והפנה לדבריו בשו"ת יביע אומר חלק ג' חלק אבן העזר סימן י' אות ט', בשם הלבוש והאחרונים.
 

קבצים מצורפים

בנוסף לכל זה, היקל בדין קול באשה ערוה להתיר לשמוע שירת אשה דרך רדיו או תקליט וכדו', כשהשומע אינו מכירה (יבי"א ח"א או"ח סי' ו'). ובשו"ת יביע אומר חלק ט' (או"ח סי' ק"ח אות מ"ג) חזר והתיר גם למי שראה תמונתה: "ומה שכתבתי שם (ביבי"א הנ"ל) שאם ראה אותה בתמונה גם כן אסור, אינו מוכרח, שיש לומר דהא דאמרינן בתענית (ה:) האומר רחב רחב מיד נקרי, "ביודעה ומכירה", זהו רק כשראה אותה בחיים חיותה במלוא קומתה, וכ"כ הגאון רבי יוסף חיים בספר בן יהוידע (תענית ה:), שאם ראה אותה בצורה ותמונה בלבד, אין לחוש. ואף לגבי השומע קולה, והכירה בתמונה בלבד, אין לחוש".
 
כמו כן התיר בשעת הדחק ללמד בנים ובנות יחד, עד גיל תשע, בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ד'): "ראוי להחמיר בדבר כל שיש אפשרות להקים בית ספר נפרד, הא לאו הכי יש להקל בשעת הדחק בקטנים וקטנות ללמדם במחלקה אחת, וכל זה בקטנים ביותר שאין להם יצה"ר כל כך. אבל בילדים שהם עכ"פ למעלה מגיל תשע בוודאי שיש להחמיר בכל אופן".
 
בנוסף, התיר לרווקות ללכת בשערות סתורות (כלומר שיער שאינו אסוף), בשו"ת יביע אומר (חלק ד אה"ע סימן ג): "אף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן על מה שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפירוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה יש לומר שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר".

עד כאן 13 קולות כמנין י"ג מדות.
 
בנוסף יש ממנו "מעשה רב" להתיר לשמוע שירי עגבים בשפה זרה, אם השומע לא מכיר היטב בשפה זו. כאשר ידוע ומפורסם שהגר"ע יוסף שמע בהרבה הזדמנויות את הזמרות הערביות "אום כולתום", "לילה מורד", ועוד.

ואע"פ שהגר"ע הבין מעט, מסתמא התיר לעצמו מפני שלא התרכז במילים, וממילא לא נחשב שירי עגבים.
 
הרב הנ"ל מיקל בחמורות שבחמורות, כגון לסמוך על קינוח בהפסק (בדיעבד)
וכגון להקל כשבדקה ראשון ולא שביעי
והכל בשם הגר"ע יוסף זצ"ל
לא הבנתי מה השאלה, הרי זה בדיוק מה שהוא אמר, שבינו לבינה הוא היקל
אבל בדברים שבינו לבינה בדיוק להיפך.
 
בא לומר ששמועותיו של החכם הנז' מחולון בענינים אלו צריכה תלמוד,
כי הוא מיקל נגד שו"ע מפורש בשם ההוראה של מרן הגרע"י להקל בענינים אלו...
בעוד וישנם אחרים (כדוגמת הגר"י יונה) ששימשו את הגר"ע רבות בעניינים אלו שמעידים ההפך
ולכשתמצי לומר, יש לקחת את דבריו של החכם הנז' ב"ערבון מוגבל"
 
אף שלא מקובל לעסוק ב"אישים ושיטות" מכל מקום דרכו של רבינו זצ"ל בעניין הפאה ושאר עניני קדושה אומרת דרשני.
ייתכן והרב זצ"ל החמיר מאוד בעניין הפאה משום שהוא ראה בזה סכנה גדולה ליצר הרע ופריצות, מה שאין כן הקולות בעניין קול באשה שאחד מנימוקיו שאין יצר הרע שולט אלא רק במראה העינים.
 
נערך לאחרונה:
עד כאן 13 קולות כמנין י"ג מדות.
בענין זה לענ"ד יש לדון מקומות שהקיל יותר מההוראה המקובלת אצל הרוב
כמדומה שברור שבדר"כ החמיר יותר מההוראה המקובלת בעניינים אלו, משא"כ בשאר עניינים שמיקל יותר
 
אף שלא מקובל לעסוק ב"אישים ושיטות" מכל מקום דרכו של רבינו זצ"ל בעניין הפאה ושאר עניני קודשה אומרת דרשני.
ייתכן והרב זצ"ל החמיר מאוד בעניין הפאה משום שהוא ראה בזה סכנה גדולה ליצר הרע ופריצות, מה שאין בקולות בעניין קול באשה שאחד מנימוקיו שאין יצר הרע שולט אלא רק במראה עינים.
פשוט וברור.
וכיום רבים מרבני האשכנזים מודים בזה. ראה לגר"מ שטרנבוך בספריו האחרונים, ובדרשות שובה מה שמעורר על זה. ועוד.
 
אף שלא מקובל לעסוק ב"אישים ושיטות" מכל מקום דרכו של רבינו זצ"ל בעניין הפאה ושאר עניני קדושה אומרת דרשני.
ייתכן והרב זצ"ל החמיר מאוד בעניין הפאה משום שהוא ראה בזה סכנה גדולה ליצר הרע ופריצות, מה שאין בקולות בעניין קול באשה שאחד מנימוקיו שאין יצר הרע שולט אלא רק במראה עינים.

ובמקום אחר כתב על אשה שהולכת בשערה הגלוי, שאין זה גורם הרהור כלל, וא"כ קל וחומר שבפאה אין הרהור ויצר הרע.

ולחינם תטרח להמציא כאן איזה "שיטה", וכי הליכה אחר אשה אינה יצר הרע? דיבור עם אשה אינו יצר הרע? שירי עגבים בשפה זרה אינו יצר הרע? שמיעת זמרת אינו יצר הרע? שיער סתור לרווקות אינו יצר הרע? ופאה לגרושה ואלמנה אינו יצר הרע?

אלא מה שראה להחמיר החמיר, ומה שראה להקל הקל, ורבו קולותיו על חומרותיו פי כמה וכמה.
 
ראשי תחתית