בגמרא במגילה יג מבואר להדיא שהסימנים נמסרו בדיוק למנוע תרחיש כזה שלאה תהיה לפניה, [ולא שתהיה במקומה אפילו, אלא שתהיה לפניה] א"כ כל תכלית הסימנים הייתה למנוע זאת, ועתה הוא הזמן להשתמש בהם, ולכן לענ"ד התירוצים שיעקב היה שמח בזה וכו' קצת דחוקים.
ולענ"ד הקלושה - הביאור בזה הוא, דהנה בבסיס ההנחה שבסופו של דבר יוכלו יעקב ורחל להינשא, ולא יכשיל לבן את הדבר לגמרי, [שהרי בידו היה למנוע ממנה לגמרי להינשא ליעקב], עמדה התפיסה של שניהם שכך הוא רצון ה' שמרחל יקומו שבטי ישראל, ובוודאי משמים יסייעו בדבר, והסימנים לא היו אלא השתדלות מוכרחת.
אך כאשר רחל ראתה שלאה מוכנה להיכנס ליעקב, ולהשתתף באותו מעשה רמאות, הבינה בהכירה את אחותה וצדקותה, שכבר אין כאן רק מעשה שטן של לבן, אלא מהלך אלוקי, שהרי עם מעשה רמאות של לבן גרידא, לאה לא הייתה משתפת פעולה ויהי מה.
וטעמה של לאה מבואר במדרש (בר"ר ע יט) - שהיה ממש כמו שיעקב אמר ליצחק "אנוכי עשיו בכורך", וביאור הדברים, שמה שאתה מחפש אצל עשיו נמצא אצלי, ואין כאן שקר רק מראה מקום [כיו"ב מבואר בקידושין מח מט, גיטין סה, ב"ב קסה ועוד], כך לאה טענה כלפי יעקב, השבטים שאתה מחפש להביא לעולם, נמצאים אצלי ולא אצל רחל, וכך היה באמת רצון ה', שהשבטים הראשונים יצאו ממנה, ולא כפי שסברו רחל ויעקב.
ואם לא הייתה לאה מבינה כן מלכתחילה הייתה ודאי מסרבת ונמנעת מזה, אלא שהיה ברור לה שכך הוא רצון ה', ובראות רחל את הסכמתה הבינה שכך הוא מהלך הדברים, וא"כ אין לה מה להרוויח כי זה רצון ה', ושוב כל ההבדל הוא אם לאה תתבייש או לא, ונוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
