שמותרת אשה בגילוי חלק משער ראשה הכוונה שמותר מדין תורה שאין בזה פרוע ראש דאוריתא אלא יש בזה משום דת יהודית
כפי שכתבתי, רוב ככל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא התירו גילוי אפילו מעט מראשה. ואין לזה מקור. והטוענים כך נדחקו לעייל פילא בקופא דמחטא, רק בשביל שלא יאמרו שפאה עדיפה...
וכבר כתבתי בזה במקום אחר בפורום, והגבתי באריכות על מה שכתבו בזה הגר"מ לוי והגר"מ מאזוז.
תגובתי על דברי הגר"מ לוי:
הרב משה לוי פתח דבריו ברמ"א, רשב"א, ראב"ד, ב"י, מג"א, מהר"ם אלשקר, הביא הוכחות שמדובר ברה"ר. לאחר מכן סיים דבריו באופן תמוה שמדובר בבית, מדיוק לשונו שכתב "בתוך ביתה". לאחר מכן העיר על עצמו הערה מתבקשת - כיצד מהר"ם אלשקר לא הביא ראיה מכל הראשונים המתירים גילוי ראש בבית ובחצר, ולא רק שיער שחוץ לצמתה... ונשאר בצ"ע, ומזה גם בא להעיר על המג"א, ותירץ שלא ראה את מהר"ם אלשקר במקורו...
אבל הדברים מאוד פשוטים, ובתשובת מהר"ם אלשקר הביא ראיה מדברי הגמ' "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא רב אמר בת צדעא... ופירש בעל הערוך ז"ל דכתיב בתשובות כשהאשה קולעת שערה משיירת ממנו דבר מועט בין אזניה לפדחתה כנגד צדעתה, ומביאה סיד טרוף כשהוא חבוט וטחה אותו שיער, ואינה קולעת אותו אלא מטילה כנגד פניה, זה עושה בת עניים. אבל עשירה שורקתו בבשמים ובשמן טוב כדי שיתחברו שערות זו בזו ולא תהיה כאבלות ויתיפו, ע"כ. וזה המנהג בעצמו הוא מנהג הנשים היום, שהאשה קולעת כל שערה ומשיירת שער הצדעים יורד על פניה, והוא הנקרא בלשון חכמים בת צידעא כמו שנתבאר". ומוכח מדבריו שמדבר על מנהג הנשים ברשות הרבים שכל אחד יכול לראות בעיניו, מנהג הקיים מזמן הגמ' ולא רק בדבר שעושה האשה בביתה פנימה.
ומה שכתב "בואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה", כוונתו לספר הזוהר שהזכיר קודם לכן, שיש המחמירים כדברי הזוהר לאסור את גילוי השיער הזה אפילו בתוך הבית, ועל זה כתב "מעתה לפי דרכם שער גבות עיניה נמי היה להם לאסור, דשער קרייה רחמנא נמי, דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגו', וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן, ומאי שנא אותו שער, ואי משום דדרכן להיות מגולין האי נמי דרכו להיות מגולה". וגם מסוף דבריו מוכח בפשטות שמדבר על שיער הרגיל להיות גלוי ברשות הרבים, שהרי משווה אותו לפניה ידיה ורגליה המגולים ברשות הרבים.
ועכ"פ כל הנדון הזה הוא אינו קשור כלל לגילוי הראש עצמו, וכל המקורות שהביא עד כה - כולם כאחד מדברים על שיער שחוץ לצמתה, דהיינו היוצא מחוץ לכיסוי, ולא על גילוי הראש.
לאחר מכן כתב על דברי המעשה רקח שדייק מהרמב"ם שגם אם אינה פרועת ראש לגמרי, אלא מגלה מקצת ראשה, תצא בלא כתובה, וכתב שאין זה מוכרח.
ואדרבה דבריו אינם מוכרחים, דפשטות לשון הרמב"ם והשו"ע שתכסה כל ראשה, ומנין להמציא שמקצת ראשה גלוי יהיה טוב להלכה. וכי אם היה מקצתו מגולה מותר, לא היו כותבים זאת?
גם שכתב שהמטפחת דקה ושקופה, וכראיה כתב שכן דעת השיטה מקובצת, זה אינו. כי אין כוונתו לדברי השטמ"ק אלא למה שהביא שם בשם רש"י במהדורה קמא, "דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים", אבל רש"י לפנינו מחק זאת (דהיינו חזר בו) ורק כתב שקלתה היא "סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן".
וכן הרמב"ם חילק בבירור בין דת משה ששערה גלוי לגמרי, לבין דת יהודית ששערה מכוסה (ודלא כפי שניסה לומר שלא שינה מלשון המשנה, הרי בוודאי שינה מלשון הגמ' קלתה במטפחת וכדלהלן), ובהלכה י"א כתב "ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה: יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי", ובהלכה י"ב כתב "ואיזו היא דת יהודית.. ראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכוסה במטפחת" (רמב"ם הלכות אישות פרק כד).
ובוודאי שלשון אע"פ ששערה מכוסה אינו לשון של כיסוי שקוף, דא"כ מאי רבותא איכא, פשיטא שלא שמיה כיסוי.
ואין בזה נפק"מ לנדון דידן כלל, כי ברמב"ם אין שום רמז שמקצת שערותיה מגולות יהיה מותר.
לאחר מכן שוב חזר למקורות שהזכיר מהר"ם אלשקר והאחרונים שהביאוהו, שכולם מדברים כנ"ל בשיער שחוץ לצמתה ואין לזה שום קשר לגילוי הראש. ובחינם האריך טרחא בנדון שיער שחוץ לצמתה.
ומה שהביא ראיה מהשו"ע שכתב שהשיער מכוסה, ומשמע שכיסו בבית, זה היה בזמנו, אבל מהראשונים מוכח להיפך, שבזמנם גילו הראש בבית ובחצר.
ומה שהביא ראיה מהרמב"ן שהכיפה מכסה קצת שערה ובולטת מפדחתה ויכולה להסירה ללא גילוי ראשה, אינה ראיה כלל כי הכיפה היתה תחת הסבכה וכיסתה את ראשה מלמעלה, וכאשר משכה הכיפה כיסתה הסבכה את ראשה לגמרי.
וכן מה שרצה להביא ראיה מפאה נכרית שהיא תחליף לשיער היוצא חוץ לצמתה, אין בכך שום ראיה להתיר גילוי הראש עצמו אלא לכל היותר שיער היוצא חוץ לכיסוי ותו לא (ומה שפירש בפאה נכרית, לא דק בבירור המציאות בזמן הגמ', ועיין כאן מה שהבאתי ביאור נכון וישר שלפיו מיושבות כל הקושיות).
ומה שהביא מהגר"מ מאזוז בדעת הבא"ח שלא התיר אלא בבית אבל לא בחוץ, כנראה לא הכיר את המציאות בבבל שהיו מוציאות צמות מחוץ לכיסוי (ויש עמדי תמונות המוכיחות כן), והוא פשוט בדברי הבא"ח "ונשים ההולכים לטבילה בליל שבת, לא יקלעו שערות ראשם אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום".
ולשיטתו יש לשאול, איזה צורך יש בפאה קלועה, אם ממילא כל השיער מכוסה ברה"ר ויכול להמשיך להיות מכוסה גם בבית? וכי יש איזשהו חיוב לאשה להוציא צמה קלועה?
אלא ודאי כוונת הבא"ח שכאשר חוזרת מהמקווה לביתה, אינה רוצה להיות חריגה משאר הנשים כאשר יראו שאין לה צמה, ועל כן תשתמש בפאה נכרית.
וכן משמע מהבא"ח במקום אחר (שנה ראשונה פרשת בא סעיף י"ב) "וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן".
ולשון "דרכן בכך" הוא ברה"ר דוקא, וכן משמע מכל דבריו שם, שדיבר בבתולות שדרכן לילך פרועות ראש, ושערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן בקצת ארצות, והנשים בערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש. וכן משמע מדברי הראשונים למסכת ברכות (דף כ"ד) שהתירו לקרוא נגד שיער הבתולות הרגילות ללכת פרועות, ולא התירו לקרוא נגד שיער הנשואות הרגילות לגלות ראשן בבית ובחצר, כפי שהיה המנהג בזמן הגמ' ונפסק להלכה ע"י רוב ככל הראשונים. כי העיקר הוא הרגילות לגלות ברה"ר, ואז אינו מעורר הרהור. אבל בבית אין נפק"מ.
ולבסוף גילה הרב משה לוי שכל דבריו בהיתר שתי אצבעות היו כנגד "המצפצפים" (לשון זלזול עצומה בגדולי עולם שנקטו כך, החזו"א והרבי מליובאוויטש, הגר"ש משאש והגרב"צ אבא שאול, ועוד רבים וטובים, אבל הכל הותר בענין זה כידוע)
שפאה עדיפה ממטפחת המגלה שתי אצבעות. רק שכח שאותם שתי אצבעות הופכים במהירות לשלוש וארבע וחמש, עכ"פ לזמן קצר.
וסיים שגילוי שערות "מותר מן הדין", רק אליבא דהזוה"ק אסור. ונעלם ממנו שהזוה"ק דיבר בבית: "וגרים מלה אחרא דשריא בביתא, מאן גרים דא, ההוא שערא דאתחזא מרישה לבר, ומה בביתא האי, כל שכן בשוקא". ולזה חשו האחרונים שתכסה ראשה גם בבית. אבל בשוק הוא מילתא דפשיטא ברמב"ם ובשו"ע שצריך כל הראש להיות מכוסה, ואף אחד לא הקל בזה.
לאחר מכן גילה שנסמך על הגר"ע יוסף בהיתר זה (כבר הורה זקן, וכו'), וכתב ששיעור ההיתר ב' אצבעות, וטעם ההיתר שמדאורייתא אסור לגלות טפח משערה, אבל פחות מטפח מותר.
ולדבריו אין הבנה כלל, שהרי כל ענין טפח באשה נאמר כלפי המקומות שנהוג לכסותם, ואם התגלה מהם טפח, אסור לקרוא ק"ש כנגדו, אבל מהיכי תיתי להתיר גילוי טפח מהמקומות המכוסים? וכי נתיר לאשה ללבוש חולצה שאינה מגיעה לחצאית וחושפת מבשרה "שתי אצבעות"?
ומנין להתיר מיעוטו של טפח? מדין לבוד או דופן עקומה?
ומה שכתב שיש ראיה מהמאירי, אין שמץ ראיה, כשם שאין ראיה מהראשונים שהביא בתחילת דבריו, כי סוף דבר הכבול מונח תחת הסבכה, וכאשר מסירה את הכבול עדיין מכסה הסבכה את כל ראשה, בין אם הכבול מכסה את מצחה ובין אם לא. ולעולם לא נגלים שערותיה, ואין רמז לזה בשום מקום.
גם מה שהחליט שגם אליבא דהמאירי מותר לגלות שתי אצבעות כי "אפושי פלוגתא לא מפשינן", אדרבה יש לנו כשנים עשר ראשונים (!) שפירשו כפי הפשט הפשוט, שכיפה של צמר היתה תחת השבכה וכסתה את השיער, ולא רק על המצח: רש"י, רבינו יהונתן, הר"ן, האור זרוע, רבינו פרחיה, הריטב"א, ספר הנר, תוס' ר"י הזקן ותלמידו, הערוך, ריבב"ן, פסקי הרי"ד, והמאירי.
רש"י: "כיפה של צמר, ככובע שתחת הסבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטת בו".
רבינו יהונתן מלוניל: "כבול, מפורש בגמ' כיפה של צמר, כמין כובע שתחת הסבכה דמיקרי כבול הוא תכשיט חשוב וגזרי' דילמא שלפא ומחויא, אף על פי שהוא תחת הסבכה שאינה יכולה להוציאה מתחתיה אלא אם כן מגבהת כל השבכה ויראו שערות ראשה ותתגנה בהן".
ר"ן: "כיפה של צמר, כמין כובע שתחת השבכה דמיקרי נמי כבול ומתקשטת בו שפיר דמי דכיון דאי שלפה ליה מגלה שערה לא שלפה ומחויא".
אור זרוע: "כיפה של צמר תנן, פירוש כמין כובע שתחת השבכה".
רבינו פרחיה: "כיפה של צמר, שמקבצין בה שיער ראשן".
הריטב"א: "דכיפה של צמר זו, אע"פ שהיא למטה מן השבכה, יכולה ליטלו ע"י הדחק בלא סילוק השבכה".
ספר הנר: "כיפה של צמר, כמין כובע שתחת השבכה דמקרי נמי כבול ומתקשטות בו".
תוס' ר"י הזקן ותלמידו (על כיפה של צמר): "זה וזה תחת הסבכה".
הערוך: "כיפה של צמר, פירוש בגד שמשימה על ראשה האשה בשיער ומקבלת הזוהמא, ועל כיפה השבכה".
ריבב"ן: "כיפה של צמר, תכשיט מצמר שמניחות תחת השבכה".
פסקי הרי"ד, "כיפה של צמר שמנחתה האשה על ראשה תחת השבכה כדי לחמם את ראשה והיא נקראת כבול, ואינה מכסה כל ראשה אלא כנגד קודקודה היא".
ואחרון חביב, המאירי: "כיפה של צמר עשויה כמין כובע בשרשרות, ויש מפרשים שהיתה רחבה כשתי אצבעות... ולי נראה שהיא כשיעור הראש וקולטת כל השערות ומניחתו תחת השבכה".
וברור ופשוט (וכפי שכתב הרב משה לוי בעצמו) שלאותם הסוברים שהיה רוחב הכיפה שתי אצבעות, שהיתה הכיפה מקיפה סביב מצחה ואין לה שום קשר לכיסוי הראש.
__________________________
*למעשה כל המהלך הזה של הרב משה לוי אינו נכון אליבא דהרמב"ם אלא לכל היותר אליבא דרש"י, והרמב"ם לא סבר כן. וכנ"ל.
תגובתי על דברי הגר"מ מאזוז (את הדברים כתבתי בעבר, יתכן שכמה פרטים השתנו אצלי מאז):
הגר"מ מאזוז לא ציטט אלא ילק"י בשם הגר"ע, והרב משה לוי שהוכיח מדברי המאירי (אבל כנ"ל אין שמץ הוכחה משם).
ומה שכתב להביא ראיה לזה מהמשנה במסכת כלים פרק כ"ח, "סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השיער טהורה", ומזה למד שאם מקבלת את רוב השיער ממילא ראויה לכיסוי הראש", אינו נכון כלל. שהרי משנה מפורשת במסכת כלים (פרק כד משנה טז): "שלש סבכות הן, של ילדה טמאה טומאת מדרס, של זקנה טמאה טמא מת, ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום".
והנה הר"ש על המשנה הנ"ל ביאר לנו במה עוסקת המשנה בסבכה שנקרעה: "היינו של יוצאת החוץ דתנן לעיל פ' ארבעה ועשרים גבי שלש סבכות הן".
וכעת, ממה נפשך: אם נפרש כפירוש הראשון של הרמב"ם, שרוב הראשונים לא נקטו כמותו, ש"יוצאת החוץ" פירושה "שהיתה מיועדת שאם יצאה מחצר לחצר באותו הרחוב עצמו מניחתה על ראשה", הרי כתב שם שסבכה היא "כסוי שנותנות הנשים על ראשיהן והיא רשת שנקביה דקין מאד, ולפיכך נקראה סבכה כדי שייראה השער מתחתיה והיא מפורסמת מאד אצל אנשי ארץ ישראל, לפי שכך הוא מלבושם עד היום".
וכי היו הנשים מכסות את ראשן בסבכה שנראה השיער דרך הנקבים?
אלא וודאי כפי שהארכתי בתגובה הקודמת, היתה כיפה של צמר תחת הסבכה שכיסתה את הראש, וממילא לא נראה מאומה דרך נקבי הסבכה, וכך י"ל גם בסבכה שנקרעה, שעדיין לא היה נראה השיער דרכה, בגלל הכיפה של צמר.
ואם ננקוט כפירוש השני של הרמב"ם, "ויש שפירשו יוצאת החוץ מענין היצאנות תרגום הכזונה הא כנפקת ברא", שכן כתבו רוב המפרשים, ממילא אין שום ראיה מ"כיסוי ראש" של פרוצה העשוי מלכתחילה נקבים גדולים כדי שיראה שערה...
וכן כתב ראב"ד (מסכת עדויות פרק ג משנה ד): "ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום פי' יוצאת החוץ היא זונה כדמתרגמינן זונה נפקת ברא והזונה מתכוונת שיהא שערה נראה מתוך הסבכה ועושה אותה בנקבים הזכים".
וכן כתב ר' עובדיה מברטנורא (מסכת כלים פרק כד משנה טז), "יש מפרשים, יוצאות החוץ, תרגום זונה נפקת ברא, כלומר סבכות של זונות". והוא תואם גם לחלוק של יוצאת החוץ (מסכת כלים פרק כח משנה ט): "חלוק של יוצאת החוץ. תרגום זונה נפקת ברא: עשוי כסבכה. שיש בה חלונות חלונות מעשה רשת ובשרה נראה לחוץ".
וכן כתב הרא"ש (מסכת כלים פרק כד משנה טז): "ויש מפרשים נפקת (בר"ה) [צ"ל ברא] זונות מתקשטות בהם ונקביה רחבים". וכן כתב לגבי חלוק של יוצאת החוץ (מסכת כלים פרק כח משנה ט): "מלאה קרעים ובשרה ושערה יוצאת לחוץ עשוי כשבכה מעשה רשת".
וע"כ למעשה כל דבריו של הגר"מ מאזוז, שנשען על הילק"י והרב משה לוי, והוסיף ראיה ותו לא.
ורק אוסיף להעיר על מה שכתב ש"כן מנהגנו מימות עולם" אינו נכון, כי מאז ומעולם מחו חכמי הספרדים בהמגלות אפילו מקצת שערות מחוץ לכיסוי וק"ו בן בנו של ק"ו המגלות מקצת ראשן, והעתקתי לעיל דבריהם החריפים, והמנהג הרע הזה החל רק בעשרות השנים האחרונות ולא קודם לכן, וכאשר תיאר מרן הגר"ש משאש במדוייק:
"ואני זוכר בימי חרפי זה ששים שנה ויותר, שכל הנשים היה להן כתר קטן עשוי מקרטון ומכוסה בבגד על ראשן, ותחתיו יוצאין איזה חוטין שחורים דקין על מצחן באלכסון מכאן ומכאן עד אחורי האזניים ומפשילין אותן לאחוריהן, והיה זה ג"כ להן לתכשיט, ואגב מכסין שערות מן הצד שלפני האזניים, והיה להם רדיד גדול שמכסה ראשן ורוב גופן וגם הכתר בכלל. אחרי זה התחילו להוריד הרדיד מעל ראשן, ונשאר רק על כתפיהן וגופן. ושוב הסירו את הכתר ולבשו מטפחות מרוקמות על ראשן, ונשאר מעט שערן גלוי על מצחן ובצדדין, ושוב הסירו גם הרדיד לגמרי ונשארו כך זמן רב עד שבאו הצרפתים, והריחו ריח החופש, ויצאו מהגלות, וגם מסווה הבושה לא נשאר כ"כ, ואז פרצו גדר לגמרי והתחילו לגלות ראשן לגמרי כמו הנוצריות. וחשובות שבהן, כדי לעשות בהיתר ויהיו לרוח הזמן, לבשו פאה נכרית ממה שהביאו הנוצרים עמהם להתייפות, ומעט מעט השתרבב המנהג אצל החשובות לצאת בפאה נכרית, ואשה מתקנאת מחברתה, ועוף לא צווח, צפור לא צפצף מן הרבנים להוכיח ע"ז, כי מלבד שוודאי ידעו שיש להן על מי לסמוך, הם הפוסקים האדירים אשר בית ישראל נשען עליהם, גם ידעו שפשט המנהג למעשה אצל האשכנזים ללבוש אותה באין פוצה פה ומצפצף, ובוודאי לאו קטלי קני באגמא נינהו, ומזה נתפשט המנהג להתיר".
ולבסוף גילה הגר"מ מאזוז דעתו כשאר הכותבים בזה,
שהקולא בזה היא מחמת חומרא שלא ללבוש פאה נכרית, ושלא יבואו לטעון שפאה עדיפה על מקצת גילוי ראש. ומכאן גם תשובה לשואלים כיצד הקלו באיסור דאורייתא (גילוי הראש) והחמירו באיסור דרבנן (פאה נכרית).
תגובתי על שו"ת ברכת יהודה
הרב ברכת יהודה האריך הרבה לבאר שמהר"ם אלשקר דיבר ברה"ר (ופשוט, וכנ"ל), וכך האחרונים הבינו בדבריו וכו'.
וכל מה שהאריך לא קשור כלל לנדון דידן של גילוי מקצת הראש, אלא לגילוי השיער היוצא מחוץ לכיסוי, כאשר כל הראש מכוסה, שזה הנדון של מהר"ם אלשקר כמפורש בדבריו, והאחרונים כתבו דברים חריפים ביותר למי שרצה ללמוד ממנו גילוי הראש או מקצתו.
ולאחר שהוכיח את ההיתר בשיער שחוץ לצמתה (שלמעשה מבואר כבר בראשונים לברכות כ"ד), כתב שאינו נכון מה שכתב הגר"מ שטרנבוך שעדיף "קולא" של פאה על "חומרא" של גילוי ראש... וכדרך כל מי שכתב בזה, שזו היתה מטרתו בביאור ההיתר של שתי אצבעות.
ועל כגון דא כתב בהגדה של פסח "אהלי תורה" (עמ' 45) להרב שלום מאיר וולך שליט"א, מפי הגראי"ל שטיינמן: "מעשה באדם ששאל את החזון איש זצ"ל אם להחמיר כדברי הזוהר הקדוש באיזה ענין, והורהו שלא יחמיר בו. כי המחפשים חומרות עלולים להקל בדברים אחרים שהם עיקר הדין" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).
וכן בספר "מעונות אריות" (עמ' 506) הביא את עדותו של הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשם החזון איש: "שמעתי מפיו שדקדק בלשון הוידוי של רבי ניסים גאון הנאמר בערב ר"ח בתפילת יום כיפור קטן, "את אשר התרת אסרתי ואשר אסרת התרתי". ותמה רבינו החזו"א, שהלא להתיר את האיסור חמור יותר מלאסור את המותר, ולמה פתח תחילה ב'את אשר התרת אסרתי'?
וביאר שפעמים רבות השורש של מי שמתיר איסורים הוא במה שמקדים תחילה ואוסר את המותר. שע"י שאוסר את המותר הוא מקבל דמות של צדיק, ובכח זה הוא הולך להתיר את האסור. ואנשים מקבלים את דבריו, שהרי מסתכלים עליו כמחמיר שאוסר את המותר" (והביא דוגמא לכך, ע"ש).
לאחר מכן הביא הרב ברכת יהודה את שו"ת אגרות משה שכולם נשענים עליו בזה וכפי שכתבתי, והוא עצמו לא התיר אלא בדיעבד גמור לאדם שרצה להתחתן עם אשה המקלה בזה...
והוסיף שיש כאן ס"ס, שמא הלכה כתרומת הדשן שפריעת ראש דרבנן... רק נעלם ממנו ס"ס זה כשדיבר על פאה נכרית.
ולסיום כתב שרוב הנשים החובשות מטפחת נזהרות שלא לגלות שום שערה, וזה כמובן נגד המציאות שכל אחד יכול לראות בעיניו, ובפרט אשתו של המתיר (הגר"ע יוסף) היתה מפורסמת בזה, וכן בנותיו.
תגובתי על דברי התשורת שי
נותר לנו לברר את דברי "תשורת שי" שהזכירוהו הגר"ע יוסף (בהערות ליבי"א) והרב משה לוי ועוד, כמתיר לאשה לגלות יותר מטפח, ובלבד שרוב ראשה יהיה מכוסה.
והנה במהדורא קמא סימן נ"א כתב לו השואל לחלק בין גילוי מקצת לגילוי כל הראש, כחילוק בין קלתה לבין פריעת ראש גמורה, אבל למעשה זה אינו נכון, גם קלתה היתה כיסוי ראש מלא של מטפחת, רק שמדין דת יהודית הוסיפו ללבוש רדיד עליה בחלק מהמקומות וכאשר מוכח מהרמב"ם. וזה מפני שמטפחת היא כיסוי של עראי, וכגלוי דמי (לשון מהר"ם חאגיז). והיה נחשב אצלם כיסוי ביתי כמו פיג'מה.
והשיב לו שיש ראיה לאסור גם גילוי חלק מהשיער, מהיוצאת בהינומא וראשה פרוע, שכתב על זה השיטה מקובצת שההיתר הוא משום שאינה נשואה, אבל אם היתה נשואה היה אסור ואע"פ שראשה מכוסה.
ועל זה כתב "ואולי שיעורו טפח"... והוסיף: "ומ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה!"
פירוש הדברים: הוא כתב בדרך אפשר שאולי שיעורו של השיער האסור בגילוי הוא טפח, ללא שום ראיה, והדגיש - לא בגלל שאנו משערים השערות נפסוק להלכה להתיר טפח!
יתירה מכך, כל השקלא וטריא של התשורת שי אינו אלא בשיער היוצא חוץ לכיסוי, כדמוכח מדבריו שראשה היה מכוסה בהינומא ורק שערה מפוזר על כתפיה, ועל זה גופא כתב שאולי יש להתיר שיער יוצא באורך טפח...
אבל מעולם לא התיר גילוי הראש עצמו!
בהמשך דבריו הביא התשורת שי ראיה לדבריו מברכות כ"ד, שטפח באשה ערוה, וממילא גם מהתורה גילוי שיער בטפח, אבל לא קרב זה אל זה - גילוי הראש הוא סוגיא בכתובות ע"ב ואין שם שום רמז להתיר טפח, וק"ש מול שיער הוא סוגיא בברכות כ"ד ושם הותר עד טפח לקרוא ק"ש כנגדו, אבל לא הותר מעולם גילוי ערוה של טפח.
עוד הביא ראיה מהמשנה בכלים פרק כ"ח, וכעין הראיה שהביא הגר"מ מאזוז ודחיתי אותה לעיל, והוסיף לכתוב כפי שדחיתי שמדובר בסבכה של "יוצאת החוץ" שאינה אלא פרוצה ועשוי מלכתחילה נקבים גדולים, רק שהוא הוסיף לדייק מדברי הראב"ד "של יוצאת לחוץ טהורה והם הזונות שמראות את שערן והנקבים גדולים מאד ואין עליהם תורת בגד שאינה ראויה אלא לזונות והרי היא כמו שנקרעה ואינה מקבלת רוב השער" ומזה משמע שאם מקבלת רוב השיער כשרה גם לכשרות...
ועל זה הדגיש - לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה!
אלא שבשו"ת תשורת ש"י מהדורא תניינא סימן לח התייחס למי שהשיג על תשובתו הראשונה, וכתב לו "בלא נראה רוב שערות אין איסור מדינא רק במקומות שקבלו עליהן איסור ונהגו להחמיר כדעת הזהר שהביא מג"א סי' ע"ה סק"ד ואף אני לא אמרתי רק לענין דינא כמבואר שם".
ולכאורה מלשונו משמע שהתיר באופן שרוב השערות מכוסות, אבל היות וסיים "כמבואר שם" ולא חזר בו, נשאר הדין שאין כאן שום היתר אליבא דהתשורת שי.
וגם אם תאמר שיש היתר - אין היתר אלא בשערות היוצאות חוץ לכיסוי, שעל זה כתב להתיר טפח, אבל לא סנטימטר מהראש עצמו.
