ויש להעיר ע"ד:
א. כל מה שהביא שם מהמהרש"א זה רק במקרים שאינו חייב למחול, וגם זו ראיה קלושה.
ב. ובפרט שכתב שאין לסמוך על דברי המהרש"א היכא שחולקים עליו, כיון שהיה פרשן ולא פסקן.
ג. ומצינו לאורות אלים לבעל הפלא יועץ שכבר כתב כן בזה"ל, הן עתה כל העם מקצה אומרים קודם שכיבה הריני מוחל וסולח וכו', אבל מה בצע כשאין פיו ולבו שוין, מי יתן והיה כזה יום מחר שלא יחזיק במחלוקת, וחוששני להם מחטאת, כי יאמר ה' הכהתל באנוש תהתלו בו. ויקצוף אלוקים על קולם. לכן עצתי היא, דמאן דאית ליה מילתא בהדיה חבריה, לא לימא נוסח זה, עד כי יתן אל לבו ויגמור בדעתו לעשות כן.
ד. וכ"כ הרב "מזמור לאסף" (מוסר לק"ש שעה"מ) וז"ל "ולא תהיה מהדוברים שקרים לנגדו ית' ואומרים הריני מוחל וכו' ובבוקר אם ימצאו שונא שלהם נפל ונלכד בפגעי העולם אומרים מעלבוננו נפל ואנחנו הענשנוהו ושמחים בפיד משנאם. וא"כ בק"ש שעל המטה וגו' אומר אותה מצוות אנשים מלומדה וכו' ועובר ע"פ גם ענוש לצדיק לא טוב, ולא תשנא את אחיך בלבבך ולכן מדה כנגד מידה שאין מוחלים לו מן השמים שהרי היה מאותם אשר עברתם שמרה לנצח וגו'" עכ"ל.
ה. ואם תאמר כי הפלא יועץ לא דיבר באופן זה שאינו חייב למחול, אותו דבר אפ"ל גם על האור לציון.
ו. מש"כ שהאור לציון כתב מדנפשיה, מניין לו, וכי לא ראה את ההקדמה שלא כל הטעמים להלכה כתובים בספר. ובפרט שכעת הראנו שכבר קדמו לו.
ז. וראה בחזו"ע ימים נוראים עמ' י"ט, ופלא איך חולק על אביו.
ח. ועוד, גם אחרי שהביא דברי המהרש"א, לא ענה על הטענה של דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.
וצ"ע.
עיקר כוונת הראשל"צ, כפי שכתב בהדיא, היא שבאופן שאינו חייב למחול, שפיר דמי לומר נוסח זה.
הוא כנראה הבין שהאול"צ מדבר גם באופן שכזה. ועל מקרה זה בלבד כתב שלא כדבריו.
וראייתו מדברי הגמ', היא ממה שהמהרש"א פירש את הלשון "עד דמחילנא לכל דמצערי לי", שאף שהוא לשון כולל, מ"מ יש לפרשו 'דמצערי לי ופייסי לי'. ולמד מזה שהוא הדין לנוסח של 'הריני מוחל וסולח לכל מי שציער אותי' דהיינו 'ציער ופייס אותי'.
ובזה מיישב את ה'דובר שקרים', כיון שלא אמר שקר בדבריו, אלא הלשון הסתומה (סולח לכל מי שציער) מתפרשת באופן מסוים (שציער וביקש סליחה וכדו'). ובצורה כללית כתב שהיא מתפרשת 'לכל מי שאני צריך מן הדין למחול לו'.
ומה שהבאת מחזו"ע ימים נוראים עמ' יט, לגבי 'שימה דמעתי' שהקשו שהרי כשאינו דומע נמצא דובר שקרים ואיך יאמר זה, הנה דעת הגרע"י עצמו נראה שאינו מתיישב לו הנוסח אא"כ בוכה ביוה"כ, ותו לא הוי 'שקר' במה שאמר, כי אין מחויב מן הלשון שיהיה זה 'עתה'.
ומה שהביא אח"כ שיש חולקים וסוברים שיש לפרש שהכוונה על דמעת 'כלל ישראל', נלע"ד מלשונו דלא ניח"ל כ"כ בתירוץ זה, ולכן מיד סיים ש'כל שכן אם הוא עצמו בוכה דשפיר דמי'. [ואולי הכוונה שגם לדבריהם בודאי עדיף טפי].
אבל אי"ז ענין כ"כ לנ"ד, כי סו"ס כשיש פירוש באופן מסוים, תו לא הוי דובר שקרים. וכאן דעת הראשל"צ דפירושו כנ"ל. ולא דמי להתם שהלשון 'דמעתי' נעקר לגמרי אלמלא יבכה ביוה"כ [או למצער יכוין על הכלל].
ונותרה השאלה ממה שמצינו חולקים על מהרש"א. וכמובן שמאחר שכוונת הראשל"צ אינה אלא לאופן שרשאי שלא למחול, תו סמא בידיה לפרש דבריהם באופן שאינו רשאי. ואה"נ שיכול לפרש דברי האול"צ באופן שכזה ולא יקשה עליו.
אבל עיקר הקושי הוא, שלכאורה יש לחלק טובא בין המקרים.
כי דברי המהרש"א באים ליישב לשון מר זוטרא שהיה אומר 'שרי לכל מאן דצערן', ופשטות הלשון שהיה אומר כן לעצמו או לבני ביתו, ובזה אפילו אם יש מקום לפרש הלשון שלא כפשוטו ממש, ולפי שטחיות הלשון יש כאן 'דבר שקר', מ"מ יש מקום להתיר נוסח זה, משום שאין 'דובר שקרים' אלא כשמדבר לפני ה', וכאן אינו אלא נותן מודעה.
אולם הנוסח שנאמר בק"ש על המיטה, פותח במילים 'רבונו של עולם', והרי הוא כתפילה הנאמרת לפני ה', וכמבואר בדברי האול"צ, ובזה כל שאין הלשון מדוקדקת כפשטה, יש לחוש בה משום 'דובר שקרים'.
ועוד, דהנה המהרש"א כתב כן לפרש מה שנראה סתירה בין המקרים, (לשון מהרש"א ביומא כג, א: ומפייס כו'. והא דאמרי' בפ' כל כתבי לא מזגינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערי לי היינו נמי כדמפייסו ליה וקאמר גם שלא נתפייסתי מיד מ"מ באותו יום קודם שכיבה נתפייסתי וק"ל. ע"כ. ולא מצאתי בפרק כ"כ שם, כי אם מימרא אחריתי דרבא: אמר רבא: תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא, לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה. ע"כ. ולכאורה כוונתו לההיא דמגילה כח, א: ולא עלתה על מטתי קללת חברי - כי הא דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן. ע"כ).
אבל הריטב"א שם הקשה כן ותירץ באופ"א, וז"ל:
דמפייסי ליה ומפייס. וק"ל הא דאמר בפרק כל כתבי הקדש (עי' מגילה כ"ח א') תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצער לי, היכי דמי אי דלא מפייסי ליה הרי הוא עושה שלא כדין כשאינו נוקם ונוטר כנחש, ולא משמע לתרוצי דהתם איירי דמחיל ליה מגופיה ונקיט ליה בליביה, ואי דמפייסי ליה ומפייס,
הא לא משמע הכי, ועוד דאם כן מאי רבותיה, וי"ל דלעולם דלא מפייסי ליה, והא דהכא במילי דשמיא, וההיא דהתם בצערא דמצערי ליה שלא על מילי דשמיא. ע"כ.
ומבואר שהביא תירוץ המהרש"א ודחאו.
ולדעתו מהלשון 'דמחילנא לכל מאן דמצער לי' לא משמע דהיינו דוקא אם פייסוהו [או שמקבל ע"ע שכשיפייסוהו יתפייס].
אלא החילוק הוא בסוג הצער, שמראש כל כוונתו היא רק בצער ב'מילי דעלמא'.
אמנם עדיין יש מקום ללמוד מדברי הריטב"א, שהלשון הסתומה 'לכל מאן' יכולה להתפרש על דברים מסוימים בלבד.
אולם יש לצדד לחלק בדבר, משום דהתם חובה עליו למינקט ליה בליביה, מצד היותו ת"ח, ובזה הרי הוא כאנוס לקיים דברי חכמים. (ואה"נ היה מקום לפרש - לולי דברי הריטב"א - שכוונתו שמצד עצמו הוא מוחל וסולח, ומאי דנקיט בליביה במקרים מסויימים הוא רק מצד המצוה להיות נוקם ונוטר, ולא מצד עצמו. ואפשר דלא ניח"ל להריטב"א לפרש כן משום דמשמע ליה מלשון הגמ' שהיה מכריז זאת לכל שהוא מוחל, וכל שאינו מוחל מאיזו סיבה שתהיה, תו אינו יכול לומר כן לאחריני). אבל מי שרק 'אינו חייב' למחול, הא סמא בידיה למחול ולא להזדקק לומר לשון סתומה זו.
[ואגב, מדברי רש"י יש לדקדק קצת שיש לו ישוב אחר על הקושיא הנ"ל, כי הנה על לשון הגמ' 'דנקיט ליה בליביה' (שהת"ח צריך 'לנקום כנחש' בלבו) פירש"י: דנקיט בליביה - ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט - ישתוק. ע"כ.
וכבר הקשה המהרש"א שהוא דחוק, להעמיד זאת רק לאופן שיבוא אחר לנקום, ונראה שכוונתו להקשות ממה שלשון 'נוקם ונוטר כנחש' משמעה שהוא עצמו עושה הנקמה, וממילא נקיט ליה בליביה אינו אלא סיבת הנקמה העתידית, וכמו שפירש מהרש"א.
אמנם אפשר שרש"י נשמר מזה, מחמת דברי הגמ' במגילה הנ"ל, והיינו שלדעתו לעולם אין לו לת"ח לשמור בלבו 'טינה' על ההוא שציערו, ורק לענין זה הוא זוכר את המעשה, שאם יבוא אחר לנקום נקמתו 'ישתוק'. ולפ"ז הגם שיאמר 'שרי לכל מאן דצערן', היינו שאני עצמי מוחל לו ולא אנקום בו ולא אתרעם עליו, אבל אם יבוא מאן דהו לתבוע עלבוני, הרשות בידי לשתוק ולא למחות.
ואם כנים הדברים, נמצא שלרש"י אין לנו מקום לפרש הלשון 'לכל מאן דצערן' בצורה שמתפרשת באופן מסוים דוקא, אלא היא לשון כוללת. וזה דלא כהמהרש"א והריטב"א שאפשר להידחק בה וליתן בה אוקימתא].
והאמת יורה דרכו, שכל ענין זה של 'הריני מוחל וסולח' לקוח הוא מדברי מר זוטרא הנ"ל, ובודאי שאינו אלא מידת חסידות, אשר על כן משמע שכוונת הנוסח שנתפשט אצל הכל היא למחול באמת, וכל שאינו מוחל מאיזו סיבה שתהיה, אין ראוי לו לומר נוסח זה, כי בשלמא בנוסח שנקבע בתפילה והוא חובה עלינו, יש לנו ליישב הלשון באופן דחוק ובלבד שלא יהיה בה 'דבר שקר', אבל בנוסח שלא נתחייבנו לאומרו, ואינו אלא משנת חסידים, למה ניכנס בתגר זה? (ואם אמורא לרוב חסידותו אמר דברים שמצד סתירת הסוגיות יש לנו הכרח לפרשם באופן מסוים, מי הכריחנו לנקוט לשונו לכתחילה?)
ובר מן דין, הרי כשאדם מדבר לפני ה', ידוע שיש לו לכוין לשונו שתהיה מדוקדקת ומדודה, ואילו כאן הוא נותן לשון סתומה שצריכה פירוש וביאור, וגם בלי טענת 'דובר שקרים' אין זה ראוי.
