משפטים קושיא: הפלונטר ההלכתי של שחרור עין טבי

התורה

חבר חדש
הצטרף
1/11/25
הודעות
149
בפרשתן (כ"א, כ"ו): "וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ"
בקידושין (כה:) דרשו: "ושחתה - עד שיכוון לשחתה",
ומצינו בב"ק (עד:): "מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה; מצאו לר' יהושע, אמר לו: אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? א"ל: שסמיתי את עינו", וכיון שצריך כוונה, איך עשה כן, הלא המשחרר עבדו עובר בעשה ד'לעולם בהם תעבודו'.
וצ"ע.
 
בפרשתן (כ"א, כ"ו): "וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִֽׁחֲתָ֑הּ לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ"
בקידושין (כה:) דרשו: "ושחתה - עד שיכוון לשחתה",
ומצינו בב"ק (עד:): "מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה; מצאו לר' יהושע, אמר לו: אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות? אמר לו: למה? א"ל: שסמיתי את עינו", וכיון שצריך כוונה, איך עשה כן, הלא המשחרר עבדו עובר בעשה ד'לעולם בהם תעבודו'.
וצ"ע.

עשה דוחה לא תעשה.
 
התבלבלתי לגמרי.
ר"ג סימא את עין טבי בכוונה תחילה (אולי ע"מ לשחרר אולי לכל צורך אחר).
קשה, והלא עובר בכך על לעולם בהם תעבודו?
תשובה: לעולם בהם תעבודו אינו מצוה גמורה, ולכן משחררים למ"ד עבד לצורך מנין, או לצורך נישואי הבת (א"נ, הוא משום לאו דלא תחנם).
וממילא, המצוה של לחפשי ישלחנו גוברת על המצוה (א"נ לאו) דלעולם בהם תעבודו, ולכך ר"ג שפיר עבד (אפי' כיוון לשחרר).
 
התבלבלתי לגמרי.
ר"ג סימא את עין טבי בכוונה תחילה (אולי ע"מ לשחרר אולי לכל צורך אחר).
קשה, והלא עובר בכך על לעולם בהם תעבודו?
תשובה: לעולם בהם תעבודו אינו מצוה גמורה, ולכן משחררים למ"ד עבד לצורך מנין, או לצורך נישואי הבת (א"נ, הוא משום לאו דלא תחנם).
וממילא, המצוה של לחפשי ישלחנו גוברת על המצוה (א"נ לאו) דלעולם בהם תעבודו, ולכך ר"ג שפיר עבד (אפי' כיוון לשחרר).
אבל תו צ"ע, הלא צריך להכות עם כוונה כמבואר בקידושין, וא"כ נכון שזה דוחה לאחר שיש בזה כוונה, אבל קשה היתכן וכיוון לזה ר"ג - לעבור על 'לעולם בהם תעבודו'
 
אבל תו צ"ע, הלא צריך להכות עם כוונה כמבואר בקידושין, וא"כ נכון שזה דוחה לאחר שיש בזה כוונה, אבל קשה היתכן וכיוון לזה ר"ג - לעבור על 'לעולם בהם תעבודו'

לא, הוא הכה בכוונה לקיים "לחפשי ישלחנו" דאלים מיניה.
 
האם מותר לכתחילה למעבד הכי ?
א"כ בטלת 'לעולם בהם תעבודו'

אם התורה ציוותה לשחרר את מי שסימאוהו בכוונה, אז כנראה שכן (וכמו כל עשה שדוחה ל"ת).
ולענין ביטול המצוה, אל דאגה. אנשים לא כ"כ ימהרו לשחרר עבדיהם.
 
אם התורה ציוותה לשחרר את מי שסימאוהו בכוונה, אז כנראה שכן (וכמו כל עשה שדוחה ל"ת).
ולענין ביטול המצוה, אל דאגה. אנשים לא כ"כ ימהרו לשחרר עבדיהם.
עשה דוחה לא תעשה, אך אינו דוחה עשה כמותו, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, וכדאיתא בחולין קמא ע"א.
ולעולם בהם תעבודו הוי עשה.
ובפשטות הוא עשה גמור, ומה שרבי אליעזר שיחרר עבדו למנין היינו משום שהוא עשה דרבים, ועשה דחמיר דחי עשה הקל, וכמו שכתבו התוס' בפסחים (נט ע"א ד"ה אתי).
 
אם התורה ציוותה לשחרר את מי שסימאוהו בכוונה, אז כנראה שכן (וכמו כל עשה שדוחה ל"ת).
ולענין ביטול המצוה, אל דאגה. אנשים לא כ"כ ימהרו לשחרר עבדיהם.
כרגע יש עשה של לעולם בהם תעבודו ואין מצות עשה לשלחו
ורק אחר שסימא עינו יש מצוה לשלחו
 
הבעיה היא שאין כזו מצוה אז איך אפשר לומר שהוא הכה כדי לקיים מצות עשה של לחופי ישלחנו
המצוה רק אחרי שהכה ולא לפני שהכה

כשישלח יקיים מצוה (הבאה בעבירה).
עד השילוח, אין מצוה ואין עבירה.
 
בשו"ת בית דוד (להגר"ד לייטר, סימן י') דן אי שרי לאדם לגרום בגרמא לביטול מצוות עשה, וזוקק דבריו ממה שמצינו בבבא קמא (עד, ב) ברבן גמליאל שסימא עין עבדו ושמח שיצא לחירות.
והאריך בזה טובא, והא
תורף דבריו בזה:
א. הוכחת האיסור: הקשה, מדוע לא הפיל ר"ג שן עבדו במזיד כדי לשחררו (שהרי עבד כשר היה)? ומדוע לא הציעו בגמרא בגיטין (מא) שיפיל רבו את שינו במקום לכופו לשחררו ולעבור על "לעולם בהם תעבודו"? אלא מוכח שאסור לעשות פעולה שתגרום ממילא לביטול העשה.
ב. דחיית הראיה: יש לומר שאין זה "גרמא" בעלמא, אלא הפלת השן היא גופא ביטול מצוות העבודה בעבד, ולכן נאסר כחלק מהלאו.
ג. תמיהה על ר"ג: אם שחרור עבד הוא איסור תורה, איך שמח ר"ג על שבאה תקלה לידו וביטל עשה? (ואף לשיטת המרדכי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים אפילו בדרבנן, קשה איך אירע לו כן).
יישוב הדברים (על פי תוס' והר"ן):
בתוספות (עירובין סד, א) כתבו שר"ג לשיטתו לא סבר את האיסור של "לא תחנם". וביאר בזה, שכיון שכתב הר"ן (גיטין לח) ששורש איסור שחרור עבדים נובע מלאו ד"לא תחנם", הרי לשיטת ר"ג דלית ליה "לא תחנם" בכהאי גוונא, ממילא לא היה עליו איסור "לעולם בהם תעבודו", ושפיר שמח בשחרור עבדו הכשר.
 
במכתבו שבקובץ הדרום (כרך י"ג), מעיר הגרצ"פ פראנק זצ"ל על דברי ה'בית דוד' בכמה אנפי:
ואף בזה האריך, ואביא תורף דבריו:

א. בעניין חשיבת הדבר לתקלה:
מה שהקשה מצד 'אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים' (לשיטת המרדכי), יישב הגרצ"פ דבאמת לא אירעה כאן שום תקלה, שהרי מבואר במשנה בסוף פרק קמא דברכות שקיבל ר"ג תנחומים על טבי עבדו, ומבואר שנשאר בעבדותו ולא יצא לחירות עד יום מותו, וא"כ לא עבר ר"ג על איסור שחרור.
ב. באיסור חבלה בעבד:
חולק הגרצ"פ על הסברת ה'בית דוד' דליכא איסור תורה בהפלת שן עבדו, ומביא מרש"י (גיטין כא:) ומהרמב"ם והשו"ע (חו"מ סי' ת"כ) דהחובל בעבד כנעני עובר בלאו ד"לא יוסיף" כחובל בישראל. וא"כ הדק"ל, איך שמח ר"ג על עבירה של חבלה?
ג. יישוב הנהגת ר"ג וגדרי שגגת לאו:
מביא הגרצ"פ דברי הגריעב"ץ (ב"ק עד.) דבוודאי לא עשה ר"ג מעשה חבלה בכוונה, אלא י"ל דסבר כהני תנאי דעבד יוצא בראשי איברים אף בלא כוונת חבלה. וביאר הגרצ"פ דאפשר שנתכוון ר"ג לרפואתו, ובזה ליכא איסור חבלה ומ"מ יוצא לחירות.
עוד העיר בזה, דאף אם נחשב "שגגת לאו" (כדמצינו בסנהדרין פד: בחובל באביו לרפואה), י"ל דבשגגת לאו לא שייך "תקלה" לצדיקים, וכשיטת הרמב"ן (ויקרא א, ד) דבחייבי לאוין בשוגג אין נשיאות עוון ואינם צריכים ריצוי וכפרה. אלא שציין דבמג"א (סי' תל"ד) משמע דגם שגגת לאו נחשבת עבירה, וצ"ע.​
 
ראשי תחתית