מתוך ה'מגדלות מרקחים':
החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (יב ב)
במקרא זה נצטוה משה רבינו על קידוש החודש על פי ראית הלבנה.
ובמסכת ראש השנה דף כ. מבואר שיכולים לקדש את החדש מפני הצורך, שלא על פי הראיה, כגון בכדי שלא יחולו שבת ויוהכ״פ בסמיכות זה אחר זה ולא יוכלו לקבור מתים שני ימים ויסריחו, או בשביל שלא יכמשו הירקות, עי״ש.
ובחידושי הר״ן סנהדרין יא. מבואר שהמקור לזה הוא מדכתיב "אשר תקראו אתם מקראי קדש", ודרשינן בר״ה כה. אתם אפילו מזידין וכו', עי"ש.
והנה בסנהדרין יג: מבואר, שמעברין את החודש בשביל תקופת ניסן, שהקפידה התורה שלעולם תקופת ניסן תחול בחודש האביב, [ובעבור זה נתחדש דין עיבור השנה שמוסיפין חודש שלם, שכיון ששנת הלבנה קצרה יותר משנת החמה צריכים לעבר את השנים כדי להשוות את האביב לחודש ניסן], ועל זה מבואר בגמ׳ שם, שאם חסר רק יום אחד בשביל שתחול תקופת ניסן בחודש האביב, אין מעברין את השנה, אלא מעברין את חודש אדר ביום אחד, ועי״ז מסדרין את התקופה שתחול במועדה.
ובפשוטו דבר זה שמעברין חודש בשביל שתחול תקופת ניסן בחדש האביב, הוא מדין קידוש החודש "לצורך", דילפינן מ״אתם אפילו מזידין" וכנ״ל, דהרי אין זה על פי הראיה.
אמנם נראה לחדש דעיבור החודש לצורך תקופת ניסן, אי״ז רק משום שנתחדש מ"אפילו מזידין" שבי״ד יכולים לעבר את החודש שלא כדין לאיזה צורך כגון ירקיא ומתיא, אלא מעיקר דין "שמור את חודש האביב" שאמרה התורה לשמור שתחול תקופת ניסן בחודש האביב, נכלל בזה כמו שמעברין עבור זה את השנים, גם שקובעין החדשים עבור זה, והוי "עיבור חודש" מאותו דין של "עיבור שנה".
ויסוד לזה מדברי בעל המאור בסוגיא בסנהדרין שם, דהא דכשחסר יום אחד עדיף לן לקדש החודש משום תקופת ניסן באביב, ולא לעבר השנה, הוא משום דכתיב "שמור את חודש" תלאו הכתוב בחדש [משא״כ בתקופת תשרי שתלאו הכתוב בשנה, עי״ש], הרי דמדין שמור את חודש מעברין את החודש ולא רק את השנה.
[ובמעין החכמה בתחילת הספר במצוה של קידוש החודש, הביא את דברי בעה״מ הנ״ל והוציא מדבריו דצורך תיקון התקופה ג״כ בכלל המצוה של קידוש החודש, והטעים בזה את שיטת הרמב״ם שמנה את קידוש החודש ועיבור השנה למצוה אחת במנין המצות, דהיינו משום שגם תיקון תקופת השנים היא חלק מהמצוה של קידוש החודש, שהרי מקדשין גם את החודש עבור זה, וזהו כמ״ש].
ובזה יש לבאר את דברי תוס׳ רבינו פרץ בסנהדרין שם, שכתב דאפילו לדעת אחרים בברייתא בר״ה כ. דסבירא להו שאין מעברין את השנה לצורך, היינו רק לצורך ירקיא ומתיא, אבל לצורך שתחול תקופת ניסן במועדה שהוא מדאורייתא, מודו אחרים שמעברין. ובפשוטו החילוק הוא דצורך ירקיא ומתיא הוא צורך מועט שאינו דוחה, וצורך תיקון התקופה שהוא מדאורייתא הוי צורך גדול יותר, ודוחה מצות קידוש ע״פ הראיה, [ועי׳ בתוס׳ הרא״ש שם מש״כ בזה].
אמנם להנ״ל יש לבאר היטב, שגם אליבא דאחרים דסבירא להו דאין מעברין ומקדשים את החדש לצורך, היינו רק דלא אמרינן "אתם אפילו מזידין", דלא סבירא להו שחכמים יקדשו חודש שלא כדין בשביל איזה צורך, אבל הכא דהוי בעבור תקופת ניסן, אין זה מדין עיבור לצורך, אלא הרי זה מעיקר הדין, שדין עיבור וקידוש החודש ניתן מעיקרא גם עבור "חודש האביב", וכנ״ל.
החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (יב ב)
במקרא זה נצטוה משה רבינו על קידוש החודש על פי ראית הלבנה.
ובמסכת ראש השנה דף כ. מבואר שיכולים לקדש את החדש מפני הצורך, שלא על פי הראיה, כגון בכדי שלא יחולו שבת ויוהכ״פ בסמיכות זה אחר זה ולא יוכלו לקבור מתים שני ימים ויסריחו, או בשביל שלא יכמשו הירקות, עי״ש.
ובחידושי הר״ן סנהדרין יא. מבואר שהמקור לזה הוא מדכתיב "אשר תקראו אתם מקראי קדש", ודרשינן בר״ה כה. אתם אפילו מזידין וכו', עי"ש.
והנה בסנהדרין יג: מבואר, שמעברין את החודש בשביל תקופת ניסן, שהקפידה התורה שלעולם תקופת ניסן תחול בחודש האביב, [ובעבור זה נתחדש דין עיבור השנה שמוסיפין חודש שלם, שכיון ששנת הלבנה קצרה יותר משנת החמה צריכים לעבר את השנים כדי להשוות את האביב לחודש ניסן], ועל זה מבואר בגמ׳ שם, שאם חסר רק יום אחד בשביל שתחול תקופת ניסן בחודש האביב, אין מעברין את השנה, אלא מעברין את חודש אדר ביום אחד, ועי״ז מסדרין את התקופה שתחול במועדה.
ובפשוטו דבר זה שמעברין חודש בשביל שתחול תקופת ניסן בחדש האביב, הוא מדין קידוש החודש "לצורך", דילפינן מ״אתם אפילו מזידין" וכנ״ל, דהרי אין זה על פי הראיה.
אמנם נראה לחדש דעיבור החודש לצורך תקופת ניסן, אי״ז רק משום שנתחדש מ"אפילו מזידין" שבי״ד יכולים לעבר את החודש שלא כדין לאיזה צורך כגון ירקיא ומתיא, אלא מעיקר דין "שמור את חודש האביב" שאמרה התורה לשמור שתחול תקופת ניסן בחודש האביב, נכלל בזה כמו שמעברין עבור זה את השנים, גם שקובעין החדשים עבור זה, והוי "עיבור חודש" מאותו דין של "עיבור שנה".
ויסוד לזה מדברי בעל המאור בסוגיא בסנהדרין שם, דהא דכשחסר יום אחד עדיף לן לקדש החודש משום תקופת ניסן באביב, ולא לעבר השנה, הוא משום דכתיב "שמור את חודש" תלאו הכתוב בחדש [משא״כ בתקופת תשרי שתלאו הכתוב בשנה, עי״ש], הרי דמדין שמור את חודש מעברין את החודש ולא רק את השנה.
[ובמעין החכמה בתחילת הספר במצוה של קידוש החודש, הביא את דברי בעה״מ הנ״ל והוציא מדבריו דצורך תיקון התקופה ג״כ בכלל המצוה של קידוש החודש, והטעים בזה את שיטת הרמב״ם שמנה את קידוש החודש ועיבור השנה למצוה אחת במנין המצות, דהיינו משום שגם תיקון תקופת השנים היא חלק מהמצוה של קידוש החודש, שהרי מקדשין גם את החודש עבור זה, וזהו כמ״ש].
ובזה יש לבאר את דברי תוס׳ רבינו פרץ בסנהדרין שם, שכתב דאפילו לדעת אחרים בברייתא בר״ה כ. דסבירא להו שאין מעברין את השנה לצורך, היינו רק לצורך ירקיא ומתיא, אבל לצורך שתחול תקופת ניסן במועדה שהוא מדאורייתא, מודו אחרים שמעברין. ובפשוטו החילוק הוא דצורך ירקיא ומתיא הוא צורך מועט שאינו דוחה, וצורך תיקון התקופה שהוא מדאורייתא הוי צורך גדול יותר, ודוחה מצות קידוש ע״פ הראיה, [ועי׳ בתוס׳ הרא״ש שם מש״כ בזה].
אמנם להנ״ל יש לבאר היטב, שגם אליבא דאחרים דסבירא להו דאין מעברין ומקדשים את החדש לצורך, היינו רק דלא אמרינן "אתם אפילו מזידין", דלא סבירא להו שחכמים יקדשו חודש שלא כדין בשביל איזה צורך, אבל הכא דהוי בעבור תקופת ניסן, אין זה מדין עיבור לצורך, אלא הרי זה מעיקר הדין, שדין עיבור וקידוש החודש ניתן מעיקרא גם עבור "חודש האביב", וכנ״ל.
