כתבתי פעם בעניין זה וזה לשוני...
פרשת וישב | דמות דיוקנו של אביו
ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו וכו' ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה (בראשית לט, יא -יב).
פירש"י 'שנראית לו דמות דיוקנו של אביו', ע"ש. ובגמרא סוטה (לו:) איתא: אמר לו 'יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?!'
הרמב"ם כותב (פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"י) וז"ל: 'כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם'. עכ"ל.
ולכאורה יש לשאול הלא יוסף הצדיק היה לו סיוע מלמעלה - "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון", ואיך כותב הרמב"ם שיוסף נמנע רק מפני הבורא, ולא מפני פחד או יראה?!
ויש לברר תחילה היאך היא אותה דמות אביו נראתה לו בחלון,
ובפירוש 'יפה תואר' על המדרש כתב לבאר את ענין ה'דמות דיוקנו של אביו' שהיינו שראה את השכינה ששרתה בבית אביו, ואין הכוונה שראה את אביו ממש. ע"ש. וכעין זאת, כתב ה
מהרש"א ביתר ביאור, שדמות דיוקנו היינו השכינה, "שהרי צורת יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד", וצורתו נראתה לו בחלון ובאמת היתה זו שכינה בדמות יעקב, ע"ש.
אך עדיין אין זה מיישב, שהרי עדיין תהיה לרשעים טענה שהרי ליוסף היה סיוע על ידי השכינה שנראתה לו, ולכן נמנע מהעבירה.
וראיתי בפירוש
בן ידיד על הרמב"ם, שכותב אף הוא שהיתה זו השכינה שדיברה מהחלון, ומוסיף על כך שאין זה כפשוטו, אלא יוסף הצדיק בצדקותו החל לדבר עם עצמו ולומר, 'כי איך אעשה את הרעה הזאת וחטאתי לאלוקים', וכך שעל ידי מעשה זה ימחה שמו מן האפוד, ועד כדי כך דיבר עם עצמו, שכביכול ראה בעין שכלו את השכינה שהיא היא מדברת עימו.
ולפי האמור מתבאר מה שכתוב על יוסף הצדיק שהיה "
מפטפט ביצרו", ונחבטו המפרשים לבאר מה הכוונה [ועיין רש"י גיטין נז. ד"ה שפטפט 'שזלזל' ביצרו, ורשב"ם ב"ב קט: ד"ה שפטפט 'מתריס ונלחם' ביצרו], אולם לפי האמור מתבאר שיוסף הצדיק דיבר ופטפט עם יצרו כפשוטו, ואמר ליצר דברים אלו ממש, עד כדי שהגיע בעצמו לראות בנפשו את השכינה בעצמה מדברת עימו, ובכך הצליח בעצמו לקום ולברוח מן העבירה.
ולפי זה קושיא מעיקרא ליתא, כיון שיוסף בעצמו טרח ויגע ודיבר עם עצמו על גודל העוון עד שהכיר בהפסד העצום העולה מזה, ושם נפשו בכפו לברוח מבית אדונו, ובכך היא גודל עמידתו בניסיון. עכ"ל.
