ולכאורה יש להעיר מהגמ' ברכות (מג:) שתלמיד חכם אסור לו לצאת כשהוא מבושם לרשות הרבים, אבל זה רק לת"ח, וגם לת"ח לא אסרו לשים על גופו מעט כדי להוריד את הזוהמא, כפי שנפסק ברמב"ם להדיא, "לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו. אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר". וזה הבושם של ימינו, לא הדאודורנט שהוא פחות ממנו בהרבה. וכאשר מורח בושם על בשרו, הזיעה מעברתו, כפי שמבואר בגמ', וכדכתב הכסף משנה שם "ואמרו שם לא אמרן דאסור לצאת מבושם אלא בגדו אבל גופו זיעא מעברא".
וכן בקיצור פסקי הרא"ש בברכות שם, "ת"ח לא יצא כשהוא מבושם דוקא בבגדיו אבל אם גופו מבושם מותר".
ובאבן עזרא (רות ג, ג): "וסכת. שמן שיש לו ריח טוב כי כן מנהג גדולי ישראל אנשים ונשים".
ומהגמ' משמע שאין איסור באופן עקרוני לגבר לבשם את עצמו, וגם אין בזה משום לא ילבש, כי יש חילוק בין בושם של גבר לבין בושם של אשה, ראה בשו"ת באר שרים (ח"ו סי' נט), וכתב להתיר גם לבני תורה במקום חום וזיעה, ובספר מאור ישראל (ברכות שם), ובשו"ת עשה לך רב (לרבי חיים ד. הלוי, ח"ח סי' נ) כתב להתיר כל מיני בושם כיון שרגילים גם גברים לבשם את עצמם, "פשוט ביותר שאין בכך שום צד איסור כלל ואפילו לא מידת חסידות", וכן כתב בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סי' צ) בשם הגרי"ש אלישיב שכאשר אין הבושם מיוחד לנשים מותר לגבר לשים אותו, "שגם גברים רוצים שיהיה להם ריח טוב ואין זה דרך נשים". וציין שהגרי"ש אלישיב אמר זאת ללא שידע על המציאות שיש ריח מיוחד לגברים ומיוחד לנשים.
ובשו"ת עשה לך רב הנ"ל הוסיף ש"הריח הוא דבר שמועיל מאד לנפשו של אדם, וכבר אמר רבא (ביומא ע"ו) חמרא וריחני פקחין".
