משכיות כסף
חבר חדש
- הצטרף
- 3/4/26
- הודעות
- 38
בפלוגתת הראשונים במי שלא ספר לילה א' אם סופר בשאר הלילות
מהגאון הגדול ר"ש שליט"א
י] בדין מי ששכח ולא ספר לילה א', מצינו כמה שיטות בד' הראשונים.
הנה התוס' בסוגיין הביאו שפסק בה"ג שאם הפסיק יום א' ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, וכתבו ע"ז דתימה גדולה הוא ולא יתכן.
ודברי בה"ג אלו הובאו גם בתוס' מגילה ד"כ:, וברא"ש ור"ן שלהי פסחים, וברי"ו נתיב ה' ח"ד,
אך לפנינו בה"ג לא נמצא דין זה, אלא כתב בה"ג מנחות סו"ס ע"א, ז"ל, מר רב יהודאי גאון הכי אמר, היכא דלא מנה עומר לילה קמא לא מני בשאר לילותא, מ"ט דבעי' שבע שבתות תמימות ולילות, אבל בשאר לילותא היכא דלא מנה מאורתא מני ביממא ושפיר דמי, עכ"ל.
וד' ר"י גאון אלו הביאום הרי"צ גאות בהלכותיו, והרי"ד בספר המכריע סי' כ"ט, והיראים בסי' רס"א, ובחינם הגי' התוע"ר שם בדבריו, והשבה"ל סי' רל"ד, והר"ן בשלהי פסחים, ומבו' מדבריהם שמפרשים דבריו, דרק בלילה הראשון אם לא ספר שוב אינו סופר בשאר לילות, אך בשאר לילות אף אם לא ספר כלל אף ביום, מ"מ סופר אח"כ בשאר לילות,
וכדעה זו לחלק בין מי שלא ספר לילה הראשונה, למי שלא ספר בא' משאר לילות, הוא ג"כ דעת רס"ג, שהובא בהלכות הרי"צ גאות, והביאו גם הטור בסי' תפ"ט.
ודעת הרבה מהראשונים היא דאף אם לא ספר לילה א' סופר בשאר לילות, והם התוס' בסוגיין, והרא"ש והר"ן בשלהי פסחים, ותוהרא"ש ורשב"א וריטב"א במגילה דכ"א. וכתב שכ"ד רבותיו, ועוד רבים.
יא] והנה בביאור דעת בה"ג דמי שלא ספר א' מהימים שוב אינו סופר, ומשום דבעי' תמימות, נ' מד' הרי"ד בספר המכריע שם והרא"ש בשלהי פסחים ורי"ו שם, שמפרשים דגדר הדין בזה הוא, דספירת כל הימים חדא מצוה היא ומעכבין הן זא"ז, וע"כ כל שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, ולדעתם צל"פ, דקרא דתמימות הוי זה ילפותא, דאין כל יום ויום מצוה לעצמה, אלא כל הספירות הוו מצוה א'.
אמנם מצינו כמה ראיות לפרש בזה באופ"א, דהנה התוס' במגילה ד"כ: ד"ה כל הלילה, ז"ל, ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה וכן הלכה, אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה בברכה דבעי' תמימות וליכא, עכ"ל, והנה בבה"ג שלפנינו כתב דבשכח בלילה יברך למחר, וכמו שהבאנו להלן ענף ד', אך התוס' הביאו בשמו דימנה למחר בלא ברכה, וצ"ב טעמו, ואין נ' דמספק"ל אם ספירה כשרה ביום ודע"כ יספור בלא ברכה, וגם שהרי התוס' כתבו ע"ז דכן הלכה, ולעיל מינה הסיקו התוס' דודאי דספירה הויא רק בלילה.
גם צ"ב מש"כ דאם שכח לילה ויום לא ימנה בברכה, ומבו' מזה דבשכח בלילה וספר ביום ימנה בשאר הימים בברכה, וצ"ב דמ"ט מצי לספור בברכה, הרי כ"ה דאם לא ספר כלל שוב אינו סופר, לכאו' ה"נ בדין שאף אם ספר ביום לא יספור בשאר הימים בברכה, שהרי ספירת היום לאו ספירה היא, שהרי חזי' דאין מברך עלי', ואף אי נימא דהויא ספק ספירה, מ"מ קשיא דהיאך יספור בשאר הימים בברכה מספק.
אמנם ביאור הדברים למדנו מד' התה"ד סי' ל"ז, ז"ל, אפי' בודאי שכח לספור בלילה וסופר ביום בלא ברכה סופר שוב בברכה "דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום א' לגמרי", עכ"ל, והובא בב"י סי' תפ"ט, והפר"ח בסי' תפ"ט תמה ע"ד התה"ד, דהא מאי דסופר ביום בלא ברכה הוא מחמת ספק דדילמא מכאן ואילך לאו בר ספירה הוא כלל, וא"כ היכי קאמר דקרינן שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום א' לגמרי, הרי למ"ד שמי שלא ספר בלילה שוב אינו סופר נמצא שדילג יום א' לגמרי, וסיים הפר"ח דאע"פ שמד' התוס' דספ"ב דמגילה משמע דס"ל כד' התה"ד הנלע"ד כתבתי, עכ"ד, אך השעה"צ שם סקמ"ה, פירש טעמא דהתה"ד משום ספק ספיקא, עיי"ש.[1]
וביאור ד' התה"ד הוא, דאף למ"ד דמצות ספירה הויא בלילה ואין מתקיים ביום מצות ספירה, מ"מ לדין תמימות דיוכל לספור שאר הימים בברכה, מהני לכו"ע ספירתו ביום, והטעם בזה, דהא דמי שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, אי"ז משום דהוי הכל חדא מצוה, דודאי כל יום ויום מצוה בפנ"ע היא, ואלא דכיון דבעי' תמימות, ע"כ כל שלא ספר יום א', שוב אין ספירת הימים שאח"כ תמימות, דכל ענין ספירה בכל יום שייכא רק בתורת המשך לספירת הימים הקודמים, וע"כ הוא דל"מ לספור בשאר הימים, ולזה מהני מה שספר ביום, דאף שספירת היום אין מתקיים בה מצות ספירה, מ"מ מציאות ספירה יש כאן וחיילא ספירתו, וכל כה"ג שפיר מצי להמשיך ולספור בשאר הימים, ואשר זהו מה שהביאו התוס' במגילה מד' בה"ג דמי שלא ספר בלילה סופר ביום בלא ברכה, ואי"ז מחמת ספק, אלא היינו דהגם דמצות ספירה אינו מקיים ביום, מ"מ סופר ביום בלא ברכה כ"ה שיהא ספירה גם על יום זה, ועי"ז יהא בידו לספור בשאר הימים בברכה, וז"ב.[2]
וע' או"ז סו"ס שכ"ט, שדן בשכח יום א' אם סופר שאר הימים בברכה, וכתב דזה תליא אם תמימות לעכובא ולא למצוה או תמימות למצוה ולא לעיכובא, ומבו' בדבריו דגם אי נימא דסופר שאר הימים בברכה, מ"מ ביטל בזה קיום דין דתמימות, ואך דדין זה אינו מעכב, וזה מבו' ע"פ הנ"ל, דנאמר דין בספירה דבעי' שתהא ספירה דתמימות, ובזה יל"ד אם ה"ז מעכב או אינו מעכב, אך אם עיקר הנידון הוא אם מצוה א' היא או ב' מצוות, הרי ל"ש לומר דהוי זה למצוה ולא לעיכובא.
ויש לציין בזה עוד, למש"כ הביאוה"ל בסי' תפ"ט ס"ח לדון בדעת הט"ז, דאם טעה במנין הימים יכול להמשיך לספור בברכה, אף אם הוי זה ביומא דמשלם שבועי דמעכב הימים לכו"ע, וכתב הטעם, ז"ל, כיון דלכמה פוסקים בלא"ה הימים אינם מעכבין זא"ז, וא"כ עכ"פ יש להקל בכגון זה שעכ"פ הזכיר א' מן המספרים או ימים או שבועי, עכ"ל, ולכאו' המכוון בזה הוא ע"ד התרוה"ד, והיינו דס"ל דספירת הימים והשבועות הוי חדא מעשה ספירה, וכדס"ל דצריך שתהא ספירת שניהם יחד בספירה א', וכמש"נ לעיל סק"ט, וע"כ כל שספר מקצת הספירה ולא דילג יום א' לגמרי, חשיב שפיר תמימות, וזה מתאים טפי עם הדרך הב' שנת' בד' התה"ד, דיכול להמשיך ולספור משום דלא דילג יום א' לגמרי, אלא איכא עלי' מקצת ספירה, וה"נ הכא דכוותה.
יב] ועיקר גדר זה, דהגם דכל יום ויום מצוה לעצמה היא, מ"מ כל שלא ספר יום א' ל"מ לספור שאר הימים משום דינא דתמימות, הרי חזי' עד"ז בדעת ר"י גאון ורס"ג, שדעתם דמי שלא ספר א' מהלילות יכול לספור בשאר הלילות, ורק מי שלא ספר בלילה הראשון אינו יכול לספור עוד, ולדעתם הרי ודאי דאין גדר הדין דכל הלילות הוו מצוה א', אלא גדר הדין הוא דהגם דכל לילה ולילה מצוה בפנ"ע היא, מ"מ לתורת תמימות בעי' שתתחיל הספירה בליל ט"ז, וכל שלא התחילה הספירה בליל ט"ז, ל"ש קיום ספירה, וה"נ הוא לדעת בה"ג דכוותה, ואך שלדעתו אף מי שלא ספר בא' משאר הימים ג"כ אי"ז תמימות, ול"ש לספור בשאר הימים, ובהל' הריצ"ג הביא שרב האי תמה ע"ד ר"י גאון ורס"ג, דמה נפ"מ בין מי שלא ספר לילה הראשון למי שלא ספר בא' משאר הלילות, דג"ז אינו תמימות.
ומצינו עוד כן, במש"כ רב האי גאון, שהובא בהלכות הרי"צ גאות, דמי שלא ספר לילה הראשון יאמר בשני' אתמול הוי חד בעומרא והאידנא תרי יומי בעומרא ומאי חוסרנא איכא במניני', עכ"ל, וכן הביא בשבה"ל סי' רל"ד בשם הגאונים, ז"ל, מאן דאישתלי ולא בירך בלילה הראשון מברך בליל שני ואמר דאיתמל הוי חד בעומרא ויומא דין תרין בעומרא וכו', עכ"ל,[3] וכ"ה בחינוך מ' ש"ו, ז"ל, ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום א' שאין יכול למנות עוד באותה שנה לפי שכולן מצוה א' היא ומכיון ששכח יום א' הרי כל החשבון בטל ממנו, ולא הודו מורינו שבדור לסברא זו , אלא מי ששכח יום א' יאמר אמש הי' כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל, עכ"ל.
והנה הרי מה שסופר ביום השני ואומר שאתמול הי' יום א', לכאו' ודאי לי"ב קיום מצוה כלל, וכמש"כ החינוך שאומר כן בלא ברכה, ואפ"ה ס"ל דמהני ספירה זו לקיום דין תמימות, והיינו ע"פ הנ"ל דלעולם כל ספירה וספירה הוי קיום לעצמו, ואין ספירת כל הימים מעכבת זא"ז, ואך דכל שלא ספר יום א' ל"ש לספור עוד, שאי"ז ספירה כלל, כיון דבעי' תמימות, וכל' החינוך שכל החשבון בטל ממנו, מש"כ דמצוה א' היא, היינו דמה"ט אמרי' דחשבון א' הוא, ולזה ס"ל דמהני גם מה שאומר ביום השני דאתמול הי' יום א', ול' הביאוה"ל בסי' תפ"ט ס"ח בהביאו שיטות אלו, דכיון דמני גם של אתמול לא נפיק מכלל תמימות, וזה מתפרש כנ"ל.[4]
ויש להעיר בזה בד' רה"ג, שהרי רה"ג שם קאי ע"ד ר"י גאון ורס"ג שדעתם דאך אם לא ספר בלילה הראשון אינו סופר בשאר לילות, אך אם לא ספר בא' משאר הלילות שפיר סופר בשאר לילות, והנה לפ"ז נ' דעיקר הדין הוא דבעי' שתתחיל הספירה בליל ט"ז, וכל שלא התחילה בליל ט"ז, אי"ז תמימות ול"מ לספור עוד, ומה"ט גופא הוא דבט"ז עצמו אינו יכול לספור ביום, וכמש"נ בזה להלן ענף ד', ולפ"ז הרי לכאו' אף אי נימא דכל שאומר שאתמול הי' יום א' חשיב זה מעשה ספירה על אתמול, אך הרי ל"ב כלל שיהא מעשה ספירה על כל יום, אלא בעי' שתתחיל הספירה מליל ט"ז, וע"ז ל"מ מידי מה שאומר שאתמול הי' יום א', וכנר' צל"פ בזה, דרה"ג שם הרי פליג על מה שחילקו בין יום ראשון לשאר ימים, ולדעתו כל הנידון בזה הוא אם מעכבין זא"ז או לא, וע"ז ס"ל דמהני מה שאומר ביום השני שאתמול הי' יום א', והרי גם מה שהוכיח הריצ"ג שם מדלא תני להו בין המעכבין זא"ז, אי"ז קו' ע"ד ר"י גאון ורס"ג עצמם.
וילה"ע עוד, דהנה הריצ"ג להלן שם הוכיח דאין הספירות מעכבין זא"ז, מדלא מנו לי' רבנן בין הדברים המעכבין זא"ז, ונ' לפי הנ"ל שכונתו דאי נימא דל"מ מה שאומר אתמול הי' כך וכך, אשר היינו בע"כ משום דהספירות מעכבות זא"ז, ובעי' שיתקיים מצות ספירה בכל הימים, א"כ הו"ל למנות לזה בכלל הדברים המעכבין זא"ז, אך לפמש"כ הריצ"ג גופי' דמהני מה שאומר אתמול הי' כו"כ, הרי בע"כ שאי"ז מעכב זא"ז, אלא בעי' שיאמר אתמול הי' כו"כ, כ"ה דיהא ע"ז תורת מעשה ספירה, וע"ז אין להקשות כלל מ"ט לא מני להו בכלל המעכבין זא"ז, ועמש"כ עוד בזה להלן סקי"ג.
והנה הרי"ד בספר המכריע שם הק' ע"ד ר"י גאון, ז"ל, ולא שיעכבו זא"ז שכל יום ויום הוא מצוה בפנ"ע וכו', תדע שהרי בכל יום ויום אנו מברכים על ספיה"ע, ואם איתא שאינן אלא מצוה א' ומעכבין זא"ז, כיון שבירך בלילה הראשון לא הי' צריך לברך אלא הי' מונה בלא ברכה, ומה שאנו מברכין בכל לילה ולילה ש"מ שכל יום ויום מצוה בפנ"ע הוא ואין מעכבין זא"ז, עכ"ל,[5] אמנם אי נפרש דלעולם כל יום ויום מצוה בפנ"ע היא, ואך דהיכא דלא ספר יום א' שוב ל"ש ספירה, כיון שאי"ז ספירה דתמימות, הרי דשפיר ניחא הא דמברכין בכל יום ויום, כיון דלעולם כל יום ויום מצוה בפנ"ע היא, וז"פ.
יג] והנה לפ"ז נ' עוד, דהנה בספר ספיה"ע הביא מהחיד"א בספרו מורה באצבע סי' ז' אות רי"ז, דלדעת הבה"ג ודעימי' כל שלא ספר יום א', הוו ברכותיו בכל הימים למפרע ברכות לבטלה, וכן הביא כן מס' יוסף אומץ, ובמ"ב סי' תפ"ט סק"ג הביא מס' שולחן שלמה דנשים לא יברכו, דהא בודאי יטעו ביום א', ויש שהביאו מדבריו דכל שיטעה ביום א' הוי ברכותיו דמעיקרא לבטלה, אך כבר העירו שבמקור הדברים מפורש שהטעם הוא דודאי יטעו יום א' וימשיכו לספור בברכה, עיי"ש, ולפ"ז הרי אדרבה מבו' דהברכות שבירכו בימים הראשונים ל"ח ברכה לבטלה.
והנה אמנם אי נימא דיסוד הדין בזה הוא דכל הימים הוו מצוה א' ומעכבין זא"ז, ודאי מסתבר דכל שחיסר יום א', תו אף מה שספר בימים שקודם לכן לאו כלום הוא, והוו ברכותיו לבטלה, אך אי נימא דלעולם כל יום ויום הוי קיום בפנ"ע, ואך דכל שלא ספר יום א' שוב ל"מ לספור, משום דאי"ז תמימות, וליכא ע"ז תורת ספירה, הרי לכאו' פשוט דהספירות שספר קודם לכן, הוו ספירה מעליא.
ויש להעיר בזה, דהנה בהלכות הריצ"ג שם הביא ד' ר"ה גאון שהק' על הסוברים דכל שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, ז"ל, ובמאי מיפטר מלמימני שארא בתר מאי דאינשי, ואי הוה מנינא דכל חד וחד מעכב את כל המנין, הוו מנו לי' רבנן עם הדברים המעכבין זא"ז כד' מיני לולב וז' הזאות וד' הציציות וכיו"ב, הלכך ל"ש ראשונה ול"ש דבתרה מצוה לממני כולהו, ואם שכח ולא ספר סופר לאחרי', עכ"ל, ולכאו' משה"ק דהו"ל למנותן בין הדברים המעכבין זא"ז, היינו רק אי נימא דכל שלא ספר יום א' בטלו כל הספירות למפרע, ונמצא שכל יום ויום מעכב את כל הימים, אך אי נימא דאף אם לא ספר יום א', מ"מ לא בטלו הספירות למפרע, ורק מכאן ולהבא ל"מ לספור, הרי ל"ה מצי למימני לי' בין הדברים המעכבין זא"ז, שהרי אין כל הימים מעכבין זא"ז, שאין כל יום מעכב לימים שלפניו, ועוד, דאי אין כל יום מעכב לימים שלפניו, הרי שאף מה שמעכב לימים שלאחריו, אי"ז דין עיכוב כד' מינים שבלולב וז' הזאות וד' ציציות, שהרי חזי' דשפיר מתקיים מצות ספירה בספירת יום א' בפנ"ע, ואך דכל ששכח יום א' שוב ל"ש קיום ספירה, דאי"ז מעשה ספירה מעליא, אך אי"ז דין דמעכבין זא"ז, והרי חזי' דאף אם ספר ספירה שאין מתקיים בה מצות ספירה, ג"כ כבר יכול להמשיך ולספור, וכמש"כ תוס' במגילה והתה"ד בספר ביום, וכמש"כ רה"ג והגאונים בשסופר שאתמול הי' יום א', וצ"ע בזה.
ויש להעיר עוד, במה שדנו האחרונים בקטן שהגדיל בימי הספירה, אי סופר שאר הימים בברכה, ע' מה שציין בזה באורך בספר ספיה"ע פ"ג הע' י"ז - י"ט, ולכאו' כל הנידון בזה הוא אי נימא דהא דמי ששכח יום א' אינו סופר שאר הימים הוא משום דהוי הכל מצוה א' ומעכבין זא"ז, דמ"מ יש לדון דאף מעשה מצוה שעשה בקטנותו תורת מעשה מצוה עליו, (וחשיב כאינו מצווה ועושה), וגם יל"ד דכיון דמדרבנן הי' חייב לספור בקטנותו, הרי דעכ"פ מדרבנן מקיים מצות ספירה משהגדיל, וע' בזה באחרונים שצוינו שם בהע' י"ז, אך אי נימא דהא דמי ששכח יום א' שוב אינו סופר, הוא משום דלאו מעשה ספירה היא כיון שאי"ז תמימות, הרי ודאי מסתבר דאף ספירה שספר בקטנותו, אף אם ל"ח דקיים בה מצות ספירה, מ"מ תורת מעשה ספירה עלי', וודאי מהניא לקיום דין תמימות, דלא גרעא מספירה ביום שאין מקיים בה מצות ספירה, ומ"מ מהניא לקיום דין תמימות, וכבר כתבו כן כמה מן האחרונים, עיי"ש בהע' י"ז.
ועד"ז יל"ד, במש"כ הנובי"ק או"ח סו"ס כ"ז, במי שהי' אונן וספר אם יכול לספור שאר הימים בברכה, דאי נימא דאונן פטור מספירה, א"כ הוי כאילו לא ספר, ואינו יכול לספור שאר הימים בברכה, ועיי"ש שכתב דיכול לספור בברכה מכח ספק ספיקא, והובא בביאוה"ל סי' תפ"ט ס"ח, ולכאו' אי נימא דהא דכל שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, הוא משום דל"ה מעשה ספירה כיון דאי"ז תמימות, וכל שספר כל הימים מהני אף אם לא קיים מצות ספירה, א"כ לכאו' ה"נ אונן שספר הגם שלא קיים מצות ספירה, מ"מ הוי זה מעשה ספירה, ויכול להמשיך ולספור בברכה.
ועד"ז יל"ד עוד, במי שספר יום א' בלא כונה, די"ל דאף אם מצ"כ ולא יצא יד"ח, או בנתכוין שלא לצאת יד"ח, שאין יוצא אף למ"ד דמצוות אצ"כ, מ"מ יכול לספור שאר הימים בברכה, דתמימות מיהא הוי, אך יל"ד ולומר דבלא כונה אי"ז מעשה ספירה כלל, וזה תלוי בגדר הדין דמצ"כ, ואכמ"ל בזה, והראוני ד' החת"ס ח"ו סי' י"ט, דפשיט"ל דאם מצ"כ וספר בלא כונה, אינו יכול לספור שאר הימים בברכה.
יא] והנה בביאור דעת בה"ג דמי שלא ספר א' מהימים שוב אינו סופר, ומשום דבעי' תמימות, נ' מד' הרי"ד בספר המכריע שם והרא"ש בשלהי פסחים ורי"ו שם, שמפרשים דגדר הדין בזה הוא, דספירת כל הימים חדא מצוה היא ומעכבין הן זא"ז, וע"כ כל שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, ולדעתם צל"פ, דקרא דתמימות הוי זה ילפותא, דאין כל יום ויום מצוה לעצמה, אלא כל הספירות הוו מצוה א'.
אמנם מצינו כמה ראיות לפרש בזה באופ"א, דהנה התוס' במגילה ד"כ: ד"ה כל הלילה, ז"ל, ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה וכן הלכה, אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה בברכה דבעי' תמימות וליכא, עכ"ל, והנה בבה"ג שלפנינו כתב דבשכח בלילה יברך למחר, וכמו שהבאנו להלן ענף ד', אך התוס' הביאו בשמו דימנה למחר בלא ברכה, וצ"ב טעמו, ואין נ' דמספק"ל אם ספירה כשרה ביום ודע"כ יספור בלא ברכה, וגם שהרי התוס' כתבו ע"ז דכן הלכה, ולעיל מינה הסיקו התוס' דודאי דספירה הויא רק בלילה.
גם צ"ב מש"כ דאם שכח לילה ויום לא ימנה בברכה, ומבו' מזה דבשכח בלילה וספר ביום ימנה בשאר הימים בברכה, וצ"ב דמ"ט מצי לספור בברכה, הרי כ"ה דאם לא ספר כלל שוב אינו סופר, לכאו' ה"נ בדין שאף אם ספר ביום לא יספור בשאר הימים בברכה, שהרי ספירת היום לאו ספירה היא, שהרי חזי' דאין מברך עלי', ואף אי נימא דהויא ספק ספירה, מ"מ קשיא דהיאך יספור בשאר הימים בברכה מספק.
אמנם ביאור הדברים למדנו מד' התה"ד סי' ל"ז, ז"ל, אפי' בודאי שכח לספור בלילה וסופר ביום בלא ברכה סופר שוב בברכה "דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום א' לגמרי", עכ"ל, והובא בב"י סי' תפ"ט, והפר"ח בסי' תפ"ט תמה ע"ד התה"ד, דהא מאי דסופר ביום בלא ברכה הוא מחמת ספק דדילמא מכאן ואילך לאו בר ספירה הוא כלל, וא"כ היכי קאמר דקרינן שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום א' לגמרי, הרי למ"ד שמי שלא ספר בלילה שוב אינו סופר נמצא שדילג יום א' לגמרי, וסיים הפר"ח דאע"פ שמד' התוס' דספ"ב דמגילה משמע דס"ל כד' התה"ד הנלע"ד כתבתי, עכ"ד, אך השעה"צ שם סקמ"ה, פירש טעמא דהתה"ד משום ספק ספיקא, עיי"ש.[1]
וביאור ד' התה"ד הוא, דאף למ"ד דמצות ספירה הויא בלילה ואין מתקיים ביום מצות ספירה, מ"מ לדין תמימות דיוכל לספור שאר הימים בברכה, מהני לכו"ע ספירתו ביום, והטעם בזה, דהא דמי שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, אי"ז משום דהוי הכל חדא מצוה, דודאי כל יום ויום מצוה בפנ"ע היא, ואלא דכיון דבעי' תמימות, ע"כ כל שלא ספר יום א', שוב אין ספירת הימים שאח"כ תמימות, דכל ענין ספירה בכל יום שייכא רק בתורת המשך לספירת הימים הקודמים, וע"כ הוא דל"מ לספור בשאר הימים, ולזה מהני מה שספר ביום, דאף שספירת היום אין מתקיים בה מצות ספירה, מ"מ מציאות ספירה יש כאן וחיילא ספירתו, וכל כה"ג שפיר מצי להמשיך ולספור בשאר הימים, ואשר זהו מה שהביאו התוס' במגילה מד' בה"ג דמי שלא ספר בלילה סופר ביום בלא ברכה, ואי"ז מחמת ספק, אלא היינו דהגם דמצות ספירה אינו מקיים ביום, מ"מ סופר ביום בלא ברכה כ"ה שיהא ספירה גם על יום זה, ועי"ז יהא בידו לספור בשאר הימים בברכה, וז"ב.[2]
וע' או"ז סו"ס שכ"ט, שדן בשכח יום א' אם סופר שאר הימים בברכה, וכתב דזה תליא אם תמימות לעכובא ולא למצוה או תמימות למצוה ולא לעיכובא, ומבו' בדבריו דגם אי נימא דסופר שאר הימים בברכה, מ"מ ביטל בזה קיום דין דתמימות, ואך דדין זה אינו מעכב, וזה מבו' ע"פ הנ"ל, דנאמר דין בספירה דבעי' שתהא ספירה דתמימות, ובזה יל"ד אם ה"ז מעכב או אינו מעכב, אך אם עיקר הנידון הוא אם מצוה א' היא או ב' מצוות, הרי ל"ש לומר דהוי זה למצוה ולא לעיכובא.
ויש לציין בזה עוד, למש"כ הביאוה"ל בסי' תפ"ט ס"ח לדון בדעת הט"ז, דאם טעה במנין הימים יכול להמשיך לספור בברכה, אף אם הוי זה ביומא דמשלם שבועי דמעכב הימים לכו"ע, וכתב הטעם, ז"ל, כיון דלכמה פוסקים בלא"ה הימים אינם מעכבין זא"ז, וא"כ עכ"פ יש להקל בכגון זה שעכ"פ הזכיר א' מן המספרים או ימים או שבועי, עכ"ל, ולכאו' המכוון בזה הוא ע"ד התרוה"ד, והיינו דס"ל דספירת הימים והשבועות הוי חדא מעשה ספירה, וכדס"ל דצריך שתהא ספירת שניהם יחד בספירה א', וכמש"נ לעיל סק"ט, וע"כ כל שספר מקצת הספירה ולא דילג יום א' לגמרי, חשיב שפיר תמימות, וזה מתאים טפי עם הדרך הב' שנת' בד' התה"ד, דיכול להמשיך ולספור משום דלא דילג יום א' לגמרי, אלא איכא עלי' מקצת ספירה, וה"נ הכא דכוותה.
יב] ועיקר גדר זה, דהגם דכל יום ויום מצוה לעצמה היא, מ"מ כל שלא ספר יום א' ל"מ לספור שאר הימים משום דינא דתמימות, הרי חזי' עד"ז בדעת ר"י גאון ורס"ג, שדעתם דמי שלא ספר א' מהלילות יכול לספור בשאר הלילות, ורק מי שלא ספר בלילה הראשון אינו יכול לספור עוד, ולדעתם הרי ודאי דאין גדר הדין דכל הלילות הוו מצוה א', אלא גדר הדין הוא דהגם דכל לילה ולילה מצוה בפנ"ע היא, מ"מ לתורת תמימות בעי' שתתחיל הספירה בליל ט"ז, וכל שלא התחילה הספירה בליל ט"ז, ל"ש קיום ספירה, וה"נ הוא לדעת בה"ג דכוותה, ואך שלדעתו אף מי שלא ספר בא' משאר הימים ג"כ אי"ז תמימות, ול"ש לספור בשאר הימים, ובהל' הריצ"ג הביא שרב האי תמה ע"ד ר"י גאון ורס"ג, דמה נפ"מ בין מי שלא ספר לילה הראשון למי שלא ספר בא' משאר הלילות, דג"ז אינו תמימות.
ומצינו עוד כן, במש"כ רב האי גאון, שהובא בהלכות הרי"צ גאות, דמי שלא ספר לילה הראשון יאמר בשני' אתמול הוי חד בעומרא והאידנא תרי יומי בעומרא ומאי חוסרנא איכא במניני', עכ"ל, וכן הביא בשבה"ל סי' רל"ד בשם הגאונים, ז"ל, מאן דאישתלי ולא בירך בלילה הראשון מברך בליל שני ואמר דאיתמל הוי חד בעומרא ויומא דין תרין בעומרא וכו', עכ"ל,[3] וכ"ה בחינוך מ' ש"ו, ז"ל, ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום א' שאין יכול למנות עוד באותה שנה לפי שכולן מצוה א' היא ומכיון ששכח יום א' הרי כל החשבון בטל ממנו, ולא הודו מורינו שבדור לסברא זו , אלא מי ששכח יום א' יאמר אמש הי' כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל, עכ"ל.
והנה הרי מה שסופר ביום השני ואומר שאתמול הי' יום א', לכאו' ודאי לי"ב קיום מצוה כלל, וכמש"כ החינוך שאומר כן בלא ברכה, ואפ"ה ס"ל דמהני ספירה זו לקיום דין תמימות, והיינו ע"פ הנ"ל דלעולם כל ספירה וספירה הוי קיום לעצמו, ואין ספירת כל הימים מעכבת זא"ז, ואך דכל שלא ספר יום א' ל"ש לספור עוד, שאי"ז ספירה כלל, כיון דבעי' תמימות, וכל' החינוך שכל החשבון בטל ממנו, מש"כ דמצוה א' היא, היינו דמה"ט אמרי' דחשבון א' הוא, ולזה ס"ל דמהני גם מה שאומר ביום השני דאתמול הי' יום א', ול' הביאוה"ל בסי' תפ"ט ס"ח בהביאו שיטות אלו, דכיון דמני גם של אתמול לא נפיק מכלל תמימות, וזה מתפרש כנ"ל.[4]
ויש להעיר בזה בד' רה"ג, שהרי רה"ג שם קאי ע"ד ר"י גאון ורס"ג שדעתם דאך אם לא ספר בלילה הראשון אינו סופר בשאר לילות, אך אם לא ספר בא' משאר הלילות שפיר סופר בשאר לילות, והנה לפ"ז נ' דעיקר הדין הוא דבעי' שתתחיל הספירה בליל ט"ז, וכל שלא התחילה בליל ט"ז, אי"ז תמימות ול"מ לספור עוד, ומה"ט גופא הוא דבט"ז עצמו אינו יכול לספור ביום, וכמש"נ בזה להלן ענף ד', ולפ"ז הרי לכאו' אף אי נימא דכל שאומר שאתמול הי' יום א' חשיב זה מעשה ספירה על אתמול, אך הרי ל"ב כלל שיהא מעשה ספירה על כל יום, אלא בעי' שתתחיל הספירה מליל ט"ז, וע"ז ל"מ מידי מה שאומר שאתמול הי' יום א', וכנר' צל"פ בזה, דרה"ג שם הרי פליג על מה שחילקו בין יום ראשון לשאר ימים, ולדעתו כל הנידון בזה הוא אם מעכבין זא"ז או לא, וע"ז ס"ל דמהני מה שאומר ביום השני שאתמול הי' יום א', והרי גם מה שהוכיח הריצ"ג שם מדלא תני להו בין המעכבין זא"ז, אי"ז קו' ע"ד ר"י גאון ורס"ג עצמם.
וילה"ע עוד, דהנה הריצ"ג להלן שם הוכיח דאין הספירות מעכבין זא"ז, מדלא מנו לי' רבנן בין הדברים המעכבין זא"ז, ונ' לפי הנ"ל שכונתו דאי נימא דל"מ מה שאומר אתמול הי' כך וכך, אשר היינו בע"כ משום דהספירות מעכבות זא"ז, ובעי' שיתקיים מצות ספירה בכל הימים, א"כ הו"ל למנות לזה בכלל הדברים המעכבין זא"ז, אך לפמש"כ הריצ"ג גופי' דמהני מה שאומר אתמול הי' כו"כ, הרי בע"כ שאי"ז מעכב זא"ז, אלא בעי' שיאמר אתמול הי' כו"כ, כ"ה דיהא ע"ז תורת מעשה ספירה, וע"ז אין להקשות כלל מ"ט לא מני להו בכלל המעכבין זא"ז, ועמש"כ עוד בזה להלן סקי"ג.
והנה הרי"ד בספר המכריע שם הק' ע"ד ר"י גאון, ז"ל, ולא שיעכבו זא"ז שכל יום ויום הוא מצוה בפנ"ע וכו', תדע שהרי בכל יום ויום אנו מברכים על ספיה"ע, ואם איתא שאינן אלא מצוה א' ומעכבין זא"ז, כיון שבירך בלילה הראשון לא הי' צריך לברך אלא הי' מונה בלא ברכה, ומה שאנו מברכין בכל לילה ולילה ש"מ שכל יום ויום מצוה בפנ"ע הוא ואין מעכבין זא"ז, עכ"ל,[5] אמנם אי נפרש דלעולם כל יום ויום מצוה בפנ"ע היא, ואך דהיכא דלא ספר יום א' שוב ל"ש ספירה, כיון שאי"ז ספירה דתמימות, הרי דשפיר ניחא הא דמברכין בכל יום ויום, כיון דלעולם כל יום ויום מצוה בפנ"ע היא, וז"פ.
יג] והנה לפ"ז נ' עוד, דהנה בספר ספיה"ע הביא מהחיד"א בספרו מורה באצבע סי' ז' אות רי"ז, דלדעת הבה"ג ודעימי' כל שלא ספר יום א', הוו ברכותיו בכל הימים למפרע ברכות לבטלה, וכן הביא כן מס' יוסף אומץ, ובמ"ב סי' תפ"ט סק"ג הביא מס' שולחן שלמה דנשים לא יברכו, דהא בודאי יטעו ביום א', ויש שהביאו מדבריו דכל שיטעה ביום א' הוי ברכותיו דמעיקרא לבטלה, אך כבר העירו שבמקור הדברים מפורש שהטעם הוא דודאי יטעו יום א' וימשיכו לספור בברכה, עיי"ש, ולפ"ז הרי אדרבה מבו' דהברכות שבירכו בימים הראשונים ל"ח ברכה לבטלה.
והנה אמנם אי נימא דיסוד הדין בזה הוא דכל הימים הוו מצוה א' ומעכבין זא"ז, ודאי מסתבר דכל שחיסר יום א', תו אף מה שספר בימים שקודם לכן לאו כלום הוא, והוו ברכותיו לבטלה, אך אי נימא דלעולם כל יום ויום הוי קיום בפנ"ע, ואך דכל שלא ספר יום א' שוב ל"מ לספור, משום דאי"ז תמימות, וליכא ע"ז תורת ספירה, הרי לכאו' פשוט דהספירות שספר קודם לכן, הוו ספירה מעליא.
ויש להעיר בזה, דהנה בהלכות הריצ"ג שם הביא ד' ר"ה גאון שהק' על הסוברים דכל שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, ז"ל, ובמאי מיפטר מלמימני שארא בתר מאי דאינשי, ואי הוה מנינא דכל חד וחד מעכב את כל המנין, הוו מנו לי' רבנן עם הדברים המעכבין זא"ז כד' מיני לולב וז' הזאות וד' הציציות וכיו"ב, הלכך ל"ש ראשונה ול"ש דבתרה מצוה לממני כולהו, ואם שכח ולא ספר סופר לאחרי', עכ"ל, ולכאו' משה"ק דהו"ל למנותן בין הדברים המעכבין זא"ז, היינו רק אי נימא דכל שלא ספר יום א' בטלו כל הספירות למפרע, ונמצא שכל יום ויום מעכב את כל הימים, אך אי נימא דאף אם לא ספר יום א', מ"מ לא בטלו הספירות למפרע, ורק מכאן ולהבא ל"מ לספור, הרי ל"ה מצי למימני לי' בין הדברים המעכבין זא"ז, שהרי אין כל הימים מעכבין זא"ז, שאין כל יום מעכב לימים שלפניו, ועוד, דאי אין כל יום מעכב לימים שלפניו, הרי שאף מה שמעכב לימים שלאחריו, אי"ז דין עיכוב כד' מינים שבלולב וז' הזאות וד' ציציות, שהרי חזי' דשפיר מתקיים מצות ספירה בספירת יום א' בפנ"ע, ואך דכל ששכח יום א' שוב ל"ש קיום ספירה, דאי"ז מעשה ספירה מעליא, אך אי"ז דין דמעכבין זא"ז, והרי חזי' דאף אם ספר ספירה שאין מתקיים בה מצות ספירה, ג"כ כבר יכול להמשיך ולספור, וכמש"כ תוס' במגילה והתה"ד בספר ביום, וכמש"כ רה"ג והגאונים בשסופר שאתמול הי' יום א', וצ"ע בזה.
ויש להעיר עוד, במה שדנו האחרונים בקטן שהגדיל בימי הספירה, אי סופר שאר הימים בברכה, ע' מה שציין בזה באורך בספר ספיה"ע פ"ג הע' י"ז - י"ט, ולכאו' כל הנידון בזה הוא אי נימא דהא דמי ששכח יום א' אינו סופר שאר הימים הוא משום דהוי הכל מצוה א' ומעכבין זא"ז, דמ"מ יש לדון דאף מעשה מצוה שעשה בקטנותו תורת מעשה מצוה עליו, (וחשיב כאינו מצווה ועושה), וגם יל"ד דכיון דמדרבנן הי' חייב לספור בקטנותו, הרי דעכ"פ מדרבנן מקיים מצות ספירה משהגדיל, וע' בזה באחרונים שצוינו שם בהע' י"ז, אך אי נימא דהא דמי ששכח יום א' שוב אינו סופר, הוא משום דלאו מעשה ספירה היא כיון שאי"ז תמימות, הרי ודאי מסתבר דאף ספירה שספר בקטנותו, אף אם ל"ח דקיים בה מצות ספירה, מ"מ תורת מעשה ספירה עלי', וודאי מהניא לקיום דין תמימות, דלא גרעא מספירה ביום שאין מקיים בה מצות ספירה, ומ"מ מהניא לקיום דין תמימות, וכבר כתבו כן כמה מן האחרונים, עיי"ש בהע' י"ז.
ועד"ז יל"ד, במש"כ הנובי"ק או"ח סו"ס כ"ז, במי שהי' אונן וספר אם יכול לספור שאר הימים בברכה, דאי נימא דאונן פטור מספירה, א"כ הוי כאילו לא ספר, ואינו יכול לספור שאר הימים בברכה, ועיי"ש שכתב דיכול לספור בברכה מכח ספק ספיקא, והובא בביאוה"ל סי' תפ"ט ס"ח, ולכאו' אי נימא דהא דכל שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, הוא משום דל"ה מעשה ספירה כיון דאי"ז תמימות, וכל שספר כל הימים מהני אף אם לא קיים מצות ספירה, א"כ לכאו' ה"נ אונן שספר הגם שלא קיים מצות ספירה, מ"מ הוי זה מעשה ספירה, ויכול להמשיך ולספור בברכה.
ועד"ז יל"ד עוד, במי שספר יום א' בלא כונה, די"ל דאף אם מצ"כ ולא יצא יד"ח, או בנתכוין שלא לצאת יד"ח, שאין יוצא אף למ"ד דמצוות אצ"כ, מ"מ יכול לספור שאר הימים בברכה, דתמימות מיהא הוי, אך יל"ד ולומר דבלא כונה אי"ז מעשה ספירה כלל, וזה תלוי בגדר הדין דמצ"כ, ואכמ"ל בזה, והראוני ד' החת"ס ח"ו סי' י"ט, דפשיט"ל דאם מצ"כ וספר בלא כונה, אינו יכול לספור שאר הימים בברכה.
[1] והפר"ח שם ס"ל דל"מ מדין ס"ס, ונ' מד' השעה"צ שם שטעמו, דס"ל דלהדעות הסוברות שאין סופר למחר משום תמימות, ה"נ ל"מ ספירה ביום משום תמימות, והוי הכל חד דינא, וע"כ אין בזה ס"ס, אך הדבר תמוה, שהרי חזינן שדעת בה"ג כמו שהביאו הראשונים משמו דאם לא ספר יום א' אין סופר בשאר הימים, ומאידך דעתו דמהני ספירה ביום, ומאידך דעת התוס' ודעימייהו דל"מ ספירה ביום, ומאידך דעתם דאף אם לא ספר יום א' סופר בשאר הימים, ויותר מזה נ' מד' הרי"ד בס' המכריע סי' כ"ט והשבה"ל בסי' רל"ד, דהני תרי דיני אין מתקיימים יחד, דאם דין תמימות קאי על כל הספירות יחד, אין לנו לומר דל"מ ספירה ביום, ואם דין התמימות קאי על כל יום ויום בפנ"ע, אין לנו לומר שמי שלא ספר יום א' שוב אינו סופר, וצ"ע בזה, ואם נימא הכי דב' הדינים אין מתקיימים יחד, נמצא דמי שלא ספר בלילה וספר ביום, יכול להמשיך לספור בברכה ממ"נ, דאו דמהניא ספירה ביום, או דאף שלא ספר יום א' יכול לספור שאר הימים, אך בד' התוס' מגילה ד"כ: מבו' דס"ל לב' הדינים, הן דא"א לספור ביום והן דא"א לספור למחר, ואך שדעת התוס' שם דכל שספר ביום יכול להמשיך לספור בברכה, וכמש"נ למעלה הטעם בזה.
[2] וראיתי לבאר עוד בזה בנוס"א, דדין תמימות הוא דבעי' שתחול הספירה על כל הימים וכולם יהיו ספורים, ולזה מהני ספירה דיום, הגם דלי"ב קיום מצות ספירה, דמ"מ חלה הספירה, ובל' תרוה"ד נ' טפי, שדעתו כדעת התוס' שהבאנו להלן ענף ד', דספירה ביום ל"מ משום דין תמימות, ויל"פ דהיינו דבעי' שתחול הספירה על כל היום, וכל שחלק על מקצתו אין מתקיים דין ספירה, אך מ"מ כיון שחלה הספירה על מקצתו סגי בזה לתמימות, וכמש"כ התרוה"ד דלא דילג יום א' "לגמרי".
[3] אך אי"ז ברור בדבריהם אם הצריכו לומר כן, לקיים דין תמימות, וכן הביא בשמם בביאוה"ל סי' תפ"ט ס"ח, שהרי המשיכו שם לדון מ"ט לי"ב משום תמימות, והדברים צ"ב, ע' בהגרי"פ עשין נ"א, ואכתי צ"ב, (ואולי כונתם, דמשום דין שבע שבתות תמימות, סגי שסופר יום א' בכל שבוע, דעי"ז איכא ספירה בכל שבוע ושבוע, והוי שבע שבתות תמימות, אך אי"ז נ' מסברא, וצ"ע בזה), ומ' טפי מדבריהם דמלבד הנידון משום תמימות, יש לדון עוד דל"ש ספירה היום בלא שספר האתמול, ולזה מהני מה שאומר אתמול הי' יום א', ויל"ד לפרש כן גם בד' הריצ"ג, עיי"ש, וצ"ע עוד בזה.
[4] ולהנוס"א שהבאנו לעיל בהערה מתפרש הכא, דלעולם חלות הספירה חלה גם למחר, ואך דקיום מצות ספירה הוי רק באותו יום, וע"כ לדין תמימות סגי שחלה הספירה על כל הימים, ועמש"נ להלן סוף ענף ד', דבד' ראבי"ה מוכח דפליג וס"ל דלמחר ל"ש כלל שיחול הספירה על יום האתמול, עיי"ש.
[5] ודבריו צ"ב, דאי ניח"ל הא דמברך ביום הראשון, הגם שאין מקיים בו אלא מקצת מן המצוה, ולכאו' הוא תלוי בנידון אם מברכין על חצי מצוה, ע' מה שהביא בזה בס' שלמי יוסף חולין סי' קט"ז סק"י, א"כ הרי שפיר ניחא גם הא דמברך ביום השני, שהרי כבר הסיח דעתו ונסתלקה הברכה שבירך ביום הראשון, וק' לומר דל"ח זה היסה"ד ודהוי דומיא דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום שכתב בכל בו הל' כסוי הדם בשם בעל ההשלמה שאינו חוזר ומברך, ולכאו נ' מזה בדעת הרי"ד כמש"נ בדעתו במק"א, דמצוה א' אין טעונה יותר מברכה א', וע"כ אף אם הסיח דעתו היסה"ד גמור, נמי אין חוזר ומברך, כיון דל"ב כלל שתחול הברכה על כל המצוה, אלא מעיקרא א"צ יותר מברכה א', ולפ"ז כבר אין להוכיח מד' הרי"ד דמברכין על חצי מצוה, די"ל דכל שמברך ביום הראשון חשיב כברכה על כל המצוה.
[2] וראיתי לבאר עוד בזה בנוס"א, דדין תמימות הוא דבעי' שתחול הספירה על כל הימים וכולם יהיו ספורים, ולזה מהני ספירה דיום, הגם דלי"ב קיום מצות ספירה, דמ"מ חלה הספירה, ובל' תרוה"ד נ' טפי, שדעתו כדעת התוס' שהבאנו להלן ענף ד', דספירה ביום ל"מ משום דין תמימות, ויל"פ דהיינו דבעי' שתחול הספירה על כל היום, וכל שחלק על מקצתו אין מתקיים דין ספירה, אך מ"מ כיון שחלה הספירה על מקצתו סגי בזה לתמימות, וכמש"כ התרוה"ד דלא דילג יום א' "לגמרי".
[3] אך אי"ז ברור בדבריהם אם הצריכו לומר כן, לקיים דין תמימות, וכן הביא בשמם בביאוה"ל סי' תפ"ט ס"ח, שהרי המשיכו שם לדון מ"ט לי"ב משום תמימות, והדברים צ"ב, ע' בהגרי"פ עשין נ"א, ואכתי צ"ב, (ואולי כונתם, דמשום דין שבע שבתות תמימות, סגי שסופר יום א' בכל שבוע, דעי"ז איכא ספירה בכל שבוע ושבוע, והוי שבע שבתות תמימות, אך אי"ז נ' מסברא, וצ"ע בזה), ומ' טפי מדבריהם דמלבד הנידון משום תמימות, יש לדון עוד דל"ש ספירה היום בלא שספר האתמול, ולזה מהני מה שאומר אתמול הי' יום א', ויל"ד לפרש כן גם בד' הריצ"ג, עיי"ש, וצ"ע עוד בזה.
[4] ולהנוס"א שהבאנו לעיל בהערה מתפרש הכא, דלעולם חלות הספירה חלה גם למחר, ואך דקיום מצות ספירה הוי רק באותו יום, וע"כ לדין תמימות סגי שחלה הספירה על כל הימים, ועמש"נ להלן סוף ענף ד', דבד' ראבי"ה מוכח דפליג וס"ל דלמחר ל"ש כלל שיחול הספירה על יום האתמול, עיי"ש.
[5] ודבריו צ"ב, דאי ניח"ל הא דמברך ביום הראשון, הגם שאין מקיים בו אלא מקצת מן המצוה, ולכאו' הוא תלוי בנידון אם מברכין על חצי מצוה, ע' מה שהביא בזה בס' שלמי יוסף חולין סי' קט"ז סק"י, א"כ הרי שפיר ניחא גם הא דמברך ביום השני, שהרי כבר הסיח דעתו ונסתלקה הברכה שבירך ביום הראשון, וק' לומר דל"ח זה היסה"ד ודהוי דומיא דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום שכתב בכל בו הל' כסוי הדם בשם בעל ההשלמה שאינו חוזר ומברך, ולכאו נ' מזה בדעת הרי"ד כמש"נ בדעתו במק"א, דמצוה א' אין טעונה יותר מברכה א', וע"כ אף אם הסיח דעתו היסה"ד גמור, נמי אין חוזר ומברך, כיון דל"ב כלל שתחול הברכה על כל המצוה, אלא מעיקרא א"צ יותר מברכה א', ולפ"ז כבר אין להוכיח מד' הרי"ד דמברכין על חצי מצוה, די"ל דכל שמברך ביום הראשון חשיב כברכה על כל המצוה.