לעומת הפרקים הקודמים שעסקו בגלגולי נשמותיהם של אנשים שונים, הפרק הנוכחי דן בגלגולי רוחו של האדם ששלח ידו בנביא זכריה בתקופת בית המקדש הראשון. רוהו הופיעה כמה פעמים הדורות, ביקשה את התיקונה וגם שבה למנוחתה. לסיפורים הקדומים נספו בדורנו בדיות "חסידיות"
בספר דברי הימים (ב כד, כ-כב):
הסיפורים הבאים עוסקים ברוחו של אדם שהוא הראשון – או מן הראשונים – לפוגעים בנביא זכריה, בהכאה או בהשלכת אבן.
השתדלנו לסדר את המסורות השונות לפי סדר הדורות בהופעה הרוח וגלגולה. אך הדיוק המוחלט בזה הוא מהמנעות.
[א]
הנוסח הפותח מייחס את ההתנהגות לדורו של הר"ר ישעיה הורוויץ בעל השל"ה ('שני לוחות הברית'), שחי בין השנים ש"כ(?)-ש"צ.
על כך מספר הר"ר ישראל ליפשיץ בעל ה'תפארת ישראל' על המשניות, בדרוש
'אור החיים' שבסוף חלק נזיקין (נדפס לראשונה בדאנציג תר"ה), שהוא "אחת מדרשותי שדרשתי פה בשבת חוה"מ פסח תר"ב":
לפי רוב הכריתות שעבר, כן יאריך זמן זיקוקו וצערו קודם שיתטהר הנצוץ הקדוש. ולפעמים גם כמה מאות שנים לא יהיו די בהם לזיקוקו וטהרתו;
וכדאשכחן בשל"ה שראה אדם שנכנס בו רוח חוטא אחד שהי' מהראשונים שהרימו אבן לסקל זכרי' הנביא ע"ה בביהמ"ק. וזה הי' יותר מט"ו מאות שנים אחר כך.
עכ"ל. אלא שבס' השל"ה אין זכר לסיפור זה. וצ"ע היכן ראה זאת בעל ה'תפארת ישראל'.
[ב]
את הנוסח הבא מביא האדמו"ר מקומרנא בספרו
'נצר חסד' על מס' אבות (ד, ה. מהדורה ראשונה: לבוב תרט"ז), בשם מרן הבעל שם טוב נבג"מ, שהיה מספר זאת "לתוכחת מוסר".
הגלגול הוא צדיק מערי אשכנז, אשר אין לנו שום רמז לתקופת חייו. מיוחד שבנוסח זה הוא, שמפורש בו שהגלגול כבר בא על תיקונו. ולכאורה אין מקום לכך שימשיך ויתגלגל בדורות הבאים.
וזה לשונו:
אל תעשם עטרה, כי צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. בעולם זוכה ע"י לימוד רזין דאורייתא ויחודים להשראות השכינה ולגדלות המוחין. אבל אתה אל תעשם עטרה הזה להתגדל בהם, ולא תלמוד נגלות התורה לקנתר, קרדום לחפור ולבייש בני אדם, להלבין פניהם לשפוך דמם, וכן כדרך הלימוד עם סם. המות שקשה ארס שלהם מארס נחש הקדמוני.
כמו שסיפר מרן אלקי הריב"ש זצ"ל , שבערי אשכנז היה צדיק אחד ואמר קודם פטירתו שימות במיתה משונה ע"י רוצחים. וכבר הוא היה מאה פעמים בעולם הזה ובכל פעם נהרג. שהוא היה בזמן המקדש ראש סנהדרין חריף וחכם, ולמד בסם המות. של תורה, והוא היה הראשון שהכה על לחי ופנים של זכריה הנביא "אתה עם הארץ מתנבא בנביאות". ועל ידו נפלו עליו עמי הארץ רשעים גמורים והרגו אותו. וציוה שיכתבו על מצבתו: פ"נ מי שהרג זכריהו הנביא. ואמר שהוא מתוקן.
והיה מספר מרן [הבעל שם טוב] לתוכחת מוסר, היאך יזהר מלימוד תורה שלא לשמה ומסם המות מים המרים של לומד תורה לקנתר...
כי עיקר לימוד התורה ללמוד על כל פנים לשם מצות בוראו ושיהיה לו מזון לנשמתו בגן עדן, כל אחד לפי השגתו ילמוד, ופחות מזה שיהיה לו עושר וכבוד בעולם הזה למעלה מכולם. כמבואר בספר 'יכין ובועז' מהגאון 'מאיר נתיבים' תלמיד מרן הריב"ש ז"ל, מבואר שם שלמדו מרן אלקי הריב"ש היאך ללמוד תורה באור אין סוף בעריבות ידידות חביבות מתיקות ע"ש היטב. וזה הוא עיקר אדם... אבל הלומד לקנתר מוסר התורה לקליפות ומייחד בהם סמ' ונוק' ונוח לו שנתהפכה שלייתו על פניו. והסימן, כי תיכף הברה לחלקת להרבות מחלוקת. כי סיטרא דקדושה נייחא וסט"א ריב ומצה להראות חריפותו.
עכ"ל. על הדברים הללו העירו מהדירי הס' 'מעשיות ומאמרים יקרים' (מהדורת סקווירא תדש"ן, עמ' קטז), מהדברים האמורים ע"י תלמידו הגדול של הבעש"ט בסה"ק
'תולדות יעקב יוסף' פ' תצא: וז"ש שרים בידם נתלו ונשענו לסמוך עליהם. שמחזיקין בידם לשמוע עצתם... וזה גרם החורבן... והיינו ע"י הלימוד שנקראו נביאי שקר...
וכאשר שמעתי שהם הרגו זכריה הנביא.
ועוד שם בפ' ואתחנן: גלות ג' הקשה מכולם הוא התלמידי חכמים יראי חטא שסובלין גלות מן תלמידי חכמים שדין יהודאין,
כאשר שמעתי על דרך הלצה כי אלו ההורגין את זכריה היו תלמידי חכמים ודפח"ח.
ג
בסה"ק
'תפארת שלמה' מהרה"ק מראדומסק (ווארשא תרכ"ז, מועדים, שער התפלה, דף יג, ג-ד), מייחס את המעשה לימיו של
רבי יהודה החסיד משידלאווצי (שחי בין השנים שצ"ח-תס"א).
כי אך זה דרך נכונה לטוב לפניו, לבלתי אפשרי השקט ולנוח, רק לף לדעת את ד' כל הימים לר גם הלילות, וכל עניניו ומעשהו רק לשם-שמים, ותוכן לימודו בתורה למען השיג יראת ד' כמ"ש למען תלמד ליראה, שיהי' לימודו להשיג היראה ולא לתפארת עצמו. חלילה. ואם לא, ח"ו יהי' נאבד משני עולמות.
כאשר ידענו כן המעשה מפי
אדומ"ו הרב הקדוש המגיד מקאזניץ זלה"ה , שסיפר על דברי הרוח הדבוק באחד שבא לפני
הרב ר' יהודה חסיד משידלאווצי , והרב הנ"ל נתכוון בשמות הקדושים לבעבור לגרשו מנפש האדם ההוא. אז שחק עליו ואמר כי בימיו. הילדים הקטנים היו יודעים מכוונות כאלה. והוא הי' הראשון אשר הרים ידו ראשונה בזכרי' הנביא ע"ה בעת הריגתו בבהמ"ק, ומן אז והלאה יותר משני אלפים שנה הוא נדחה מכף אל כף ולא ינוח ולא ישקוט אף בגיהנם.
כאשר שמע ר"י את דברי הרוח התחיל לבכות ולהתמרמר מאד, ואמר: הוי ואבוי, אם בזמן הרב כזה עדיין לא נתכפר לפשעי האדם, מה נאמר ומה נצטדק, מי יכול להכנס ביום הדין הגדול והנורא, מי יאמר זכיתי מפשעי.
עכ"ל.
בנו של בעל ה'תת שלמה' חוזר על כך בקיצור בהקדמתו ל'ספר
הגגלגולים' , שהוא לדפוס על-ידו (בפרעמישלא תרל"ה) מתוך כתבים ש"היו טמונים וגנוזים אצל כבוד קדושת אמו"ר זצלה"ה... ופעם אחת עמדתי לפניו וסיפר המעשה מרוח אחד. הי' בא לפני
הרב הקדוש ר' יהודה החסיד זלה"ה משידלאווצי , ושאל אותו הרב הנ"ל מאיזה עון אתה נע ונד, והשיב לו הרוח שהוא הי' הראשון אשר הרים יד בזכרי' הנביא. וכאשר שמע הרב הנ"ל את דברי הרוח התחיל לבכות ואמר: מי יכול להכנס ביום הדין ומי יאמר זכיתי לבי מפשעי".
[ד]
בקונטרס
'סיפורי גלגולים ורוחות' (עמ' כו), מביא הר"ר משה יהודה הכהן כחול – המפורסם כמהדירם של רבים הראשונים – את הנוסח שבו שומעים אנו מספר לראשונה על "גלגול נוברדוק" (שעוד נפגוש בו להלן). לתקופת הגר"א:
עוד קרה מעשה דיבוק
בזמן הגר"א מווילנא בנוברדוק . וכשקרה מקרה בזמנינו שאחד היה מסרב לשמוע דברי קדושה היו אומרים עליו "פלוני זורק את עצמו כמו גילגול נוברדוק". והגר"א אמר שזה הגילגול הוא שזרק אבן הראשונה על יה הנביא. מפי ר' אליעזר גורוז'ייסקי זצ"ל.
[על אמינותו המפוקפקת של בעל הקונטרס, ראה להלן באות י].
[ה]
אם בנוסח קודם מצינו שהמגיד מקאזניץ מייחס את סיפור הרוח דנן לשנים קדמוניות, בא הרה"ח ר' יעקב מקיידאן ומביא ב'סיפורים
נוראים' שלו (לספטמבר תרל"ה) את סיפור גלגולו של רוח אותו לחצרו של המגיד מקאזניץ:
עוד שמעתי מהרב ר' דוד הנ"ל [מהאראדנא], שפעם הי' בקאזעניץ וראה דבר פלא, שבכל בוקר אחר התפלה לומד
הרב הקדוש הגאון ר' ישראל [המגיד מקאזניץ] משניות, ובחור אחד אומר קדיש אחר הלימוד. והי' זה לפלא בעיני. וגם שמעתי אומרים להבחור: למה אתה משחק, כי הרוח יכנוס בך עוד הפעם.
ושאלתי אותם מהו הענין הזה, וסיפרו לי כי הבחור הזה הי' חולה גדול שנכנס בו רוח, והי' להבחור מרוח יסורים קשים ומרים. וריחמו עליו אנשי העיר והוליכו אותו להרב הקדוש הנ"ל. וכאשר בא הבחור סמוך לפתח הרב צווח הבחור בקול מר ואמר: אני איני רוצה בשום אופן לראות פני הרב המגיד, כי אם אראה את פניו חיי אנשים כלל... וכשבא במחיצת קדשו פנה הבחור. עורף ולא רצה בשום אופן להסתכל בפני קדושת הרב. ואמר הרב: אני גוזר עליך שתחזור אלי את פניך.
וצווח הרוח במרקול ואמר: אתה הוא הרב בקאנסיץ, מה אתה רוצה ממני, אין אני שומע כלל לגזירתך. ידוע תדע מתי אני הייתי בן י"ג שנה הייתי מופלא בתורה יותר מפליאתך עכשיו...
ושאל אותו [הרב]: מי אתה? אמר לו הבחור: למה זה תשאל לשמי, כי אני אינני מדורות הללו.
אמר לו: מאיזה דור אתה?... ואמר: אגיד מי אני, אני הוא הראשון שזרק האבן על זכרי' הנביא בבהמ"ק. וגם אותי הרג נבוזראדן ראשון. ומעת חורבן הבית אין לי מנוחה אף רגע מהמשחיות ולא זכיתי אף לגינם...
אמר לו הרב הקדוש: אני אזכה את נשמתך שתבוא לגיהנם, אני אלמוד בכל יום אחר התפילה משנה משניות על נשמתך והבחור יאמר קדיש. ונתרצה הרוח לילך מהבחור בלא שום נזק.
עכ"ל.
בנוסח זה מודגשת ותו התורנית של הרוח, כפי שהובלטה בדבריו של הבעל שם טוב.
[הכותב, הרה"ח ר' יעקב מקיידאן, היה תלמידו של האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש אולי גם מרואי פניו של האדמו"ר הזקן בעל התניא. הוא למד בוולוז'ין בתקופתו של הג"ר חיים, ועובדה זו נזכרת גם בפתיחת סיפוריו על המגיד מקאזניץ: בעת היותי. בשבת תחכמוני דוואלאזין, שמעתי האמיתי מפי הקדוש הגאון מוה' ר' חיים, אשר אמר בזה"ל להגדול ר' יעקב מאיר אשר הי' הרב דק"ק בריסק: אני יודע בטוב מהות הרב דקאזעניץ, כי בעת שהלכתי בגולה הייתי בקאזעניץ ועסקתי עם הרב הנ"ל כיום תמים בעמקי. הפלפול, ומצאתי אותו בקי בבבלי ממש בע"פ עם לשון התוספות מראשו לסופו, לבד מה שהוא בקי בש"ס ירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים כאחד מהגאונים].
[ו]
גם בנוסח הבא סיפור תיקונו של הרוח אל המגיד מקאזניץ, אלא שכאן שומעים אנו לראשונה את הלימוד זכות" שלימד הרוח על מעשיו, טיעון שנתקבל אצל המגיד ובכך הביאו על תיקונו.
הלגלוג שמלגלג הרוח על ה"ייחודים" של המגיד, זהה ללגלוג שלגלג אותו רוח על ה"כוונות", בנוסח שסיפר המגיד מקאזניץ על מעמד שהתרחש בימיו של ר"י החסיד משידלובצי!
בס' '
נפלאות הסבא קדישא ' (ב, פיטרקוב תרצ"ז, עמ' 40) מביא את סיפורו של הדיבוק שהובא אל הרה"ק מראדושיץ, והתוודה לפניו שהוא היה הראשון שסטר לזכריה הנביא, וכבר היה אצל
המגיד מקאזניץ שתיקנו לפי שעה (כמסופר להלן, אות יא, באריכות), ועל כך מוסיף שם (מכתבו של הר"ר נתן דוד מנארשקוויץ):
ואני שמעתי מידידי יקירי, מהרה"ג דפה, שלשת היוחסין וכו' מו"ה ר' יוסף ברוך שפירא שליט"א, נכד המגיד הקדוש מקאזיניץ זיע"ע, בעת שהיה הדיבוק הנ"ל לפני המגיד הק' [מקאזניץ], התחיל המגיד הק' לחד יחודים וחי בציצית.
שחק ממנו הדיבוק ואמר: בימיו היו החייטים והסנדלרים יודעים מיחודים הללו.
והשיב לו המגיד הק': מאחר דחכמיתו כולי האי, למה הרגתם זכריה הנביא?!
והשיב דטעמו היה. מוטב היה לו לכבוש נביאותו ושלא לאומרה, והי' מיתת זכריה הנביא כפרה יחיד בעד הקהל. ומשום זה הרגו אותו.
והשיב לו המגיד הק': על זה באת לכאן, לומר הדברים האלו. ותיקן אותו.
[ומכאן שאב הגרש"י זוין את הנוסח שהדפיס ב'סיפורי חסידים' (מועדים, ת"א תשי"ז, עמ' 371)].
[ז]
הנוסח שמספר הרה"ח ר"ח מרדכי פרלוב דומה בעיקרו לנוסח שבקטע הקודם, אלא שכאן אותו "לימוד זכות" נאמר על-ידי המגיד ולא מפיו של הרוח.
וזה לשונו ב'
לקוטי ספורים ' (כפר חב"ד תשכ"ו, עמ' שסו-שסז):
הרה"ק ר' ישראל זצ"ל מקאזניץ הביאו אצלו נער אחד שנתדבק בו רוח רח"ל, מה שהיו קוראים דיבוק. והי' מדברים הרבה וגם הי' עושה מעשים משונות רח"ל. וכשגער בו הרה"ק זצ"ל הנ"ל, אמר לו [הרוח]: מה אתה מתייהר (בלשון אשכנז שמעתי: "וואס נעמסטוא עצמו מעבר"), בזמני הי' תינוקות (בלשון אשכנז: "קינדר") יודעים יותר ממך!
ואמר לו עוד הרה"ק זצ"ל הנ"ל: מי אתה? והשיב: אני הוא שזרקתי ראשון יש על זכרי' הנביא ומאז אני משוטט וכו'.
ואמר הרה"ק זצ"ל הנ"ל, שהנבואה עד שלא אמרה הנביא יכולה להיות שלא תתקיים, אבל אחר כך מוכרח שתתקיים, שאל"כ יהי' הנביא כמו נביא השקר, אם לא שיחזרו בתשובה. וזכרי' הנביא הי' לו לכבוש נבואתו. והדין הוא מבואר במשנה סנהדרין פ' בתרא, שהכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים. צריך הי' למסור נפשו בשביל כלל ישראל. ובשביל זה מה הרגוהו.
(ובכאן איני זוכר מי אמר, אם הרוח אמר או הרה"ק זצ"ל הנ"ל אמר): ללימוד זכות הזה חיכו למעלה מאלפיים שנה. ונתן לו תיקונים. וכדומה שהבטיח גם-כן עבורו משניות.
[את ענין לימוד המשניות קלט המספר, כנראה, מה'סיפורים נוראים'].
[ח]
הנוסח הבא תחילתו בקאזניץ וסופו בלובלין. והוא מסופר בשמו של האדמו"ר ממאגלינצא נכדו של המגיד מקאזניץ.
גם בנוסח זה נאמר אותו "לימוד זכות" על ידי הצדיק המתקן ולא מפיו של הרוח.
כך כותב הר"ר שלמה זלמן ברייטשטיין ב'שיחות
חיים ' (פיעטרקוב תרע"ד. דף ט, א-ב):
כ"ק
מרן מגלינצא , אשר אחת הביאו לפני
[זקינו] המגיד הקדוש מקאזנץ דיבוק אחד. ויאמר לו המגיד הקדוש: רשע! למה תענה נפש מישראל?! למה לא תצא ממנה?!
ויענה לו הדיבוק: למה תדברו עמי בגבוהות, הלא בימי נערים כבני שש שנים היו משיגים יותר מכם!
ויאמר לו המגיד עוד הפעם: רשע! אמור לי מי אתה, ואם לא תאמר לי אז אשליך אותך בעומקא דתהומא רבא!
ויען הרוח: אנכי הייתי שר האלף והייתי בימי המקדש ראשון ואני נתתי הכאה הראשונה לזכריה הנביא בבית המקדש...
ויאמר לו המגיד הק': לך ללובלין ושמה בטח יהיה לך תיקון.
וילכו עם הדיבוק ויביאו אותו לובלינה.
וישאל אותו הרבי מלובלין: רשע! מי אתה?
ויענהו במורך ובהכנעה: אני הוא שנתתי הכאה ראשונה לזכריה הנביא...
אז החזיר פניו הרבי מלובלין ז"ל אל האנשים שהיו אצלו ויאמר אותם: העולם הסוברים שהפריצים האלה היו אנשים גסים ופשוטי עם. לא כן הדבר! המה היו אנשים בעלי השגה וגדולי ערך והשיגו את הכל מה שהנביא היה משיג, רק היה להם בקבלה אשר קודם אמירת הנביא הנביאות שלו אפשר לתקן עוד, אבל כשיאמר הנביא הנביאות שלו אז לא יהיה אפשר עוד לתקן. לכן הרגו לנביא כדי שלא יאמר הנביאות שלו.
ויאמר אז הרוח: עתה יש לי תיקון. בכל הדורות עד עתה לא היה איש שילמד זכות עלינו כזה. ואע"פ שבעולם העליון אמר האמת, אולם כל זמן שלא נאמר זה בבית-דין של מטה לא היה יכול להיות תיקון. עכדה"ק.
[ט]
הפרק שלפנינו לקוח משיחותיו של האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל (ראשון בהתוועדות ותשרי תשכ"ח והמשכן – הוא החלק דלהלן – בו' תשרי ושמח"ת תשל"ה) שנלקטו לאסיפה אחת ונדפסו בקונטרס "הדרן על מס' סוכה" (ברוקלין תשס"ח).
בשיחות אלו התפרסם לראשונה (מתוך כתב-יד ישן) הנוסח המייחס את סיפור הרוח דנן לאדמו"ר הזקן בעל ה'תניא. גם אותו "לימוד זכות" על הורגי זכריה נאמר כאן מפיו של אדמו"ר הזקן, אלא שבד בבד דרש האדמו"ר לשבח את הנהגתו של זכריה. הנביא שלא כבש את נבואתו (על תוספת זו התבטא הרבי, שהיא תואמת את לשונו וסגנונו של אדמו"ר הזקן).
מפני חביבות הענין העתקנו גם את ה"לימוד זכות" שלימד הרבי על מרים בת בילגה, שלשמו הובא סיפור הרוח:
אין לתמוה על כך שמלמדים זכות על מרים בת בילגה, שהרי על-פי תורת אמת צריך ללמד זכות על כאו"א מישראל, כמאמר המשנה "הוי דן את כל האדם לכף זכות". וכיון שתורת אמת אומרת כן, הרי זה בודאי ענין אמיתי – עוד קודם הלימוד זכות – אלא שע"י הלימוד זכות בדיבור, אזי מתגלה הענין האמיתי שיש בו...
ובענין זה יש סיפור נפלא
מרבינו הזקן באחד ה"ביכלאך" [=כרך כת"י] הגיע לאחרונה, וזה לשונו:
שמעתי סיפור
מאדמו"ר הזקן , שהביאו לפניו אדם שנכנס בו רוח הבל [=דיבוק], והיו אז אצל אדמו"ר איזה יחידי סגולה. ואמר אדמו"ר ז"ל:
בענין הריגת זכרי' הי' הענין כך: דידוע בענין הנבואה, שכל זמן שלא יצאה הנבואה מפי הנביא בדיבור, עדיין יכול להיות עניין הנבואה להתבטל, שלא לבוא לידי פועל (כי אפשר עדיין לבטלה). אבל כשיצא הנבואה מפי הנביא ע"י הדיבור שלו, אז מוכרח הדבר להתקיים. אבל הנביא, כשנכנס ברוח הנבואה, מוכרח הוא לנבאות, הן לטוב הן להיפוך ח"ו, כי הכובש נבואתו חייב מיתה. וזה הי' הענין שהרגוהו, כי לא רצו שישלים נבואתו בדיבור שיחרב הבהמ"ק, כי אזי בודאי יחרב. משא"כ כשלא ישלים נבואתו בדיבור, עדיין אפשר יתבטל הענין ולא יחרב ממש, בשביל בהמ"ק שלא יחרב (ובשביל כלל ישראל). ובמסירות-נפש גדול מאד עשו זאת. אבל לא עלתה בידם כוונתם טובה הנ"ל, כי עד שהרגוהו בפועל לגמרי בין כהוכה יצאה הנבואה כולה מפיו בדיבור, וממילא נתקיימה הנבואה ונשרף הבית.
אבל לפי זה יקשה על זכרי, למה לא כבש נבואתו. כי אף שהכובש נבואתו חייב מיתה, עכ"ז, בשביל בהמ"ק שלא יחרב הי' לו למסור נפשו וכנ"ל. אך הביטול של זכרי' לאלקות הי' יותר גדול לרצון העליון, וע"כ כיון שידע רצון העליון שיחרב, הוא הי' בתכלית הביטול לרצונו הבית', על-דרך "מי לי לי. בשמים" כו'. על-כן לא הי' נחשב בעיניו כל מיני התגלות אור שעל-ידי בהמ"ק, נגד עצמיות רצונו ית', כי הי' בטל אליו מכל וכל.
ואחרי הדברים שיצאו מפי קדושת אדמו"ר הזקן ז"ל, הלימוד זכות על הורגי זכרי' הנביא כנ"ל, תיכף יצא הרוח הבל מהאדם שהיה לפניו.
ואמר אדמו"ר ז"ל בפניי היחיד סגולה שהיו לפניו, כי האדם הוא שנכנס בו הרוח, הוא מאותו ה[שרש] של הורגי זכרי' כו', שנכנס בו על ידי עיבור כו', ועל ידי הלימוד זכות הגדול הזה שיצא מפיו, נתקן כו'.
כל זה שמעתי דרך סיפור מפי איש נאמן (עכ"ל).
ומזה מובן גם לגבי להדיבור דלקמן בשבחה של בת ישראל כמרים בת בילגה... ה"מעשה במרים בת בילגה" ש"היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד בעת הדחק", היה
לאחרי ש"המירה ". דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים".
ולכאורה: מה ש"היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח כו' "... במה נחשב ואיזה ערך יש לו לגבי חומר הענין ש"המירה דתה והלכה וננשאת לסרדיוט"?!
ויובן ע"פ מ"ש הרמב"ם באגרותיו, שאפילו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים בענין הכי חמור, נפרעין ממנו על ביטול עירוב תבשילין!... הרמב"ם כותב זאת בתור חידוש גדול... מניין המקור לחידוש זה? ויש לומר, שהמקור לדברי הרמב"ם הוא ה"מעשה במרים בת בילגה", שאף ש"המירה דתה והלכה ונשאת לרדיוט", שאין לך נפילה גדולה מזו, מכל מקום, תובעים ומנישים... על זה ש"היתה מבעט בסנדלה על גבי המזבח כו' "!
וכל זה למה – גודל החביבות של בני-ישראל, כמ"ש "אתם ידעתי מכל משפחות האדמה על אפקוד עליכם את כל עוונותכם". וזהו החידוש בשבחו של יהודי כן: בגלל מה מדובר בעניין מי שחטא והחטיא את הרב, מה נוגע להקב"ה אם הוא. מקיים עירוב תבשילין אם לאו, הרי הוא כבר נכרת ("אפגעשניטן") לגמרי? ענה על זה... זהו רק בחיצוניות, ואילו לאמיתו של דבר, "אע"פ שחטא ישראל הוא"... ומבלי הבט על כל מה שעשה, אפילו דבר שפל ביותר, הנה "בשעת החטא הייתה (נשמתו) באמנה אתו יתברך", עם מהותו ועצמותו יתברך, וכל תזוזה ("יעדר והמ"ש") שלו, אפילו אם קיים. עירוב תבשילין, נוגעת עצמות ומהות א"ס ב"ה!...זאת, אפילו בת ישראל ש"המירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט",
נוגע להקב"ה איך תתנהג בשעה שתראה את המזבח.
ויש להוסיף, ששבחה של נערה זו מתבטא... גם בהנהגתה הבלתי רצויה גופא... מדובר על נערה מישראל נמצאת במעמד ומצב ש"המירה דתה והלכה וננשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים", וכאשר היוונים כובשים את ירושלים וביהמ"ק, ונכנסים להיכל – באופן כללי. של היפךהרה – כדי להקריב "דבר אחר", מצטרפת היא אליהם והולכת עמהם...י כל זה, הנה
מה שאיכפת ונוגע לה הוא, מעמדם ומצבם הקשה של בנ"י, אז צועקת: "לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד בשעת הדחק"; למה המזבח אינו מגין על ישראל?!... למה אינך עוזר לבני ישראל?!...
[י]
תוך שנים ספורות קיבלו דבריו של הרבי פנים חדשות עד לבלי הכר, משעה שנת גלגלו ל'
סיפורי גלגולים ורוחות ' (עמ' כו-כז) הביא הובא לעיל. ולמרבה הפלא, דברים מסולפים אלו מובאים בשמם של עדי מסירה מהימנים! (למען הגילוי הנאות: אין אנו מאמינים שכך העידו, וקרוב לומר שגברה על הכותב יד השכחה). וזה לשונו:
שמעתי מהרב לבקובסקי וה"ר יואל כהנא והרב אלישבץ, שכ"ק אדמו"ר ר' מנחם מנדל מלובאוויטש הכ"מ אמר לפני חמש שנים [בתשמ"ט?!] בשיחה, שמצא בכתובים פולניים שפעם אחת טרח
החוזה מלובלין מאד לכוין כוונות קדושות בתפלתו ולא עלתה. בידו. ובאותה שעה ראה והנה אדם עומד לפניו ומתלוצץ בו ואומר: "אותן הכוונות שאתה משתדל לכוין הנה כשהייתי בחיים שלי אפילו ילדים קטנים ידעו לכוין בזה". שאלו החוזה: "מי אתה"? השיב: "אני האיש שזרק הראשון על זכריה הנביא". שאלו החוזה: "ולמה ככה עשית"? והשיבו: "לפי שהיה לו למסור נפשו למיתה בידי שמים ולעבור על איסור הכובש נבואתו. כי גזרה רעה כל זמן שאינה נאמרת בפה אינה קשה כל כך".
וכשהשלים כ"ק אדמו"ר הכ"מ סיפור שאל, למה באמת לא כבש נבואתו כדי להמתיק הדינין? ותירץ, שהנביא בשעה שמתנבא אין לו שליטה מה לדבר שלא לדבר. וכעין מה שפרש"י בבלעם ששם רסן בפי ובעל כרחו דיבר. ע"כ סיפור.
[על גלגול נוסף שנת גלגלה השיחה ודיבוק נוסף שנדבק אליה, ראה להלן ב'נספח ב'].
יא
הנוסח הבא מעתיק את הגלגול בדור נוסף, אל הרבי מראדושיץ בן הדור הרביעי לחסידות.
נוסח זה מכיר עם שהמגיד מקוזניץ כבר תיקן את הגלגולו של מכה זכריה, אלא שאותו תיקון היה "רק לפי שעה" והרוח חזר שוב בגלגול נוסף.
על כך מספר ר' משה גולדשטיין בספרו '
מסעות ירושלים ' (מונקאטש תרצ"א, דף כה, א):
ועוד שמעתי מפ"ק [=מפה קדשו (של הרה"ק בעל ה'מנחת אלעזר')], שסיפר זקינו אא"ק מוהר"ש [=איש אלקים קדוש מוה"ר שלמה] אבדפה"ק [מונקאטש] זי"ע, ששמע מהרב הקדוש א"א [=נו אלקים] מו"ה נתן" קדוש, הוא היה נתן קדוש מ"ש. א"א מרן ר' ישכר דוב מראדישיץ זי"ע, שבא לפניו דיבוק אחד ר"ל שביקש ממנו תיקון, והתוודה עוונותיו ואמר שזה כמה פעמים שהי' מגולגל בעוה"ז, ובראשונה הי' בירושלים עוד בימי זכרי' הנביא, וכשמד זכרי' בנבואתו בשם ה' לפני העם הוא הי'. הראש וראשון שקפץ אצלו (וסרטו) [וסטרו] בפניו ביד רשעתו ובחציפתו, ואמר: מי הוא זה שיגיד "כה אמר ה' " וכו'. ואחריו התחילו שאר העם להכות את הנביא הקדוש, עד ששפכו דמו כמים והרגוהו ר"ל. והתוודה עוד הדיבוק, נפש החוטאת הנזכר, שאחר-כך שוב הי' בגלגול עוה"ז והרג ביוה"כ (עם שאר רוצחים) ביהכ"נ אחד עם מאות כמה יהודים, ה' יצילנו. וכהנה וכהנה. והגיד גם-כן הי' אצל המגיד הקדוש מקאזניטץ זי"ע, אבל לא תיקנו רק לפי שעה, וכעת צעק שוב לתיקון לעולמים כי מר לו מאוד (מימות זכרי' הנביא ועד עתה...). והדברים ארוכים ואין עתיד האסף פה. תסמר שערות השומע.
[בנוסח זה לא נאמר כלל שהצדיק תיקן את הנפש המגולגלת! אבל בס' '
נפלאות הסבא קדישא ' (הנ"ל באות ז, באותו עמוד) "בשם ס' מסעות ירושלים", נעתק סיפור בשלו כמעט מלה במלה, ורק משפט הסיום נשתנה: "וכעת צעק שוב לתיקון לעולמים כי מר לו מאוד,
ותיקן אותו הסבא קדישא לגמרי , עיי"ש.
[יב]
קטע זה שאוב מספרו של גרשון וינקלר
DYBBUK (נ.י. 1981), עמ' 257-256; איזכורו של הגלגול הוא אגב שיחה, ללא כל התייחסות לפרטי המעשה והאם נעשה נסיון לתקנו. הפעם "גלגול נוברדוק" הוא בימיו של ה'חפץ חיים', אך לעיל (אות ד) היה הוא בימי הגר"א:
בשנת 1969 ראיין ר' אשר קצמן את הרב מפוניבז' הר"ר יוסף שלמה כהנמן, בבני-ברק, בקשר לדיבוק הידוע שהוא בא אל בעל ה'חפץ חיים' בחורף תרס"ט. באותה תקופה למד הרב כהנמן ב'כולל קדשים' של ה'חפץ חיים' בראדין.
בראיון זה הרב כהנמן לר"א קצמן על שיחה שהיתה לו – בעקבות אירוע – עם ה'חפץ חיים', השאלות ששאל מרבו והתשובות שקיבלו עליהן. בין השאר אמר לו ה'חפץ
חיים' :
הגלגול הוא נדירה ואמיתית, אלא שצריך להיות מומחה כדי לקבוע בוודאות שהוא גלגול אמין [שאינו רוח שקר]. יכולני להעיד באופן אישי,
שבנובהרדוק היה גלגול נשמתו של האדם שהשליך את האדם הראשון על זכריה הנביא. אף שחלפו כבר למעלה מאלפיים שנה מאות עון.
נספח א: הגלגול מנוברדוק
לעיל (אות ד) הובאה שמועה על "גילגול נוברדוק" שהגר"א אמר "שזה הגילגול הוא שזרק אבן הראשונה על זכריה הנביא".
שוב ראינו (באות יב) מספרים בשמו של בעל החפץ חיים', שהוא העיד באופן אישי על כך שבנובהרדוק היה גלגול נשמתו של האדם שהשליך את הראשונה על זכריה הנביא. זו באה "עדות אישית" זו ללמד, שאותו גלגול היה בזמנו של ה'חפץ חיים'.
עתה נחזה במופע הראשון של ה"גלגול מנוברדוק", שבו לא נאמר בכלל שהוא היה גלגולו של זורק יש בזכריה הנביא.
וכך מספר הרה"ג מו"ה אברהם שמחה אבד"ק אמצ'יסלב (בן אחותו של הג"ר חיים מוולוז'ין), בהקדמתו לס' 'מדרש רות החדש' (ווארשא תרכ"ה):
שמעתי בעצמי סיפור נפלא מדודי אחד הגאון האמיתי מו"ה חיים [מוולוז'ין] ז"ל, שפעם נכנס רוח רעה באיש בווילנא בחצר בית-הכנסת, ונעשה שם רעש גדול מקיבוץ המונים לראות הפלא. ופתח רבינו [הגר"א] חלון בית-מדרשו שהיה אז בחצר בית-הכנסת והשקיף מה קול הרעש.
אז תיכף בראות איש הרוח את פני רבנו התחיל לצעוק: רבי! אתה שמכריזין עליך למעלה "הזהרו באליהו ובתורתו"! אם אתה תגזור עלי אך במאמר פיך בלבד (רצונו לומר: בלא השבעות בשמות) שאצא מאיש הלז, אני מוכרח לצאת!
והשיב רבנו ז"ל: מעודי לא רציתי שיהיה לי שום עסק עמכם וגם עתה איני רוצה לדבר עמכם כלל.
ותשובתו התפרסם בין כחות הסטרא זאת-אחרא, כי איזה משך זמן אחר-כך נכנס גם-כן רוח רעה בנער אחד בק"ק נאוהארדק והיה בתוכו זמן רב, והיה אומר ענינים גדולים ונוראים. נוליך אותך לווילנא לר' אליהו חסיד, והוא, אם ירצה, ודאי יגרש אותך מהנער הלז.
והשיב הרוח: אמת אנחנו יראים ממנו מאוד, אבל הוא בטוחנו מאתו שלא יהיה לו שום עסק עמנו...
חזרו ושאלוהו למה אתם יראים ממנו, הלא אינו מסגף עצמו בתעניות, ואוכל? (זה היה בזמן זקנותו. אבל בימי בחרותו היה מסגף עצמו מאוד כמפורסם, וכמובא בהקדמת בניו ז"ל להחומש עם 'אדרת אליהו').
והשיב: אוי לנו גם אכילתו, כי גם זה מזיק ומאבד אותנו.
כל זה שמעתי בעצמי מפה קדוש דודי הנ"ל ז"ל.
נספח ב: הגלגול מניו-יורק
שילוב מאמציהם הבלתי-נלאים של אנשי אתר משיחי ידוע, לשווק את הרבי מליובאוויטש כ"באבא" מהשורה הראשונה, ניצלו הם את אווירת הרחוב החרדי וקפצו (בכ"א טבת תש"ע) על עגלת פסטיבל "הדיבוק מברזיל" עם סיפור משלהם:
"כשהרבי הוציא 'דיבוק'" ; תחילתו של הסיפור עם התוועדות שבה "ערך הרבי מלך המשיח הדרן מרגש ומופלא על מסכת סוכה" (לעיל אות ט), אך – לשיטתם – אשר כשם שלא דיו לרבי להיות "רבי" והוא צריך להיות גם "באבא", כך גם לא די לשיחותיו שהם דברי תורה וחסידות, ועליהן להיות כרוכות גם במשהו שלא מעלמא הדין. נוצר פרק ההמשך:
"רק שנים לאחר שהביא את הסיפור המלא: להתוועדות ו' תשרי קדמה פנייה אל הרבי, בבקשה שיוציא דיבוק מיהודי שבו דיבוק וסירב לעזוב את גופו. תשובת הרבי הייתה כי יש להביא להתוועדות הקרובה, שתתקיים בו' תשרי. אז הבינו החסידים, כי לא. לחינם לימד הרבי זכות על מרים בת בילגה, והיה זה בתור לימוד זכות על הנשמה שנכנסה כ'דיבוק' באותה עת, ומעת לימוד הזכות, עזבה את הגוף בו שכנה".
הפלא ופלא! איש לא ראה ואיש לא שמע, ולפתע – כעבור כמה שנים – צץ לו "סיפור שמיימי" זה!...
השקר אין לו רגליים, אבל יש לו כנפיים; ימים ספורים אחרי שהסיפור המריא לאויר הרשת, התגלגל ונחת במגזין 'שעה טובה' (פ' וארא, גל' 336, עמ' 14), בתוספת "שיפוצים" הכרחיים ונופך עתונאי:
שיחתו של הרבי נאמרה "בבכיות עצומות", ו"חסידים שהיו בעת ההתוועדות העידו לי כי ברור היה על הרבי כי הוא פועל עניינים שמיים, כדרכו בהתוועדויות". והעיקר: "רק
ימים מספר לאחר המעשה, נתגלה סיפור מלאבו"! לא "
שנים לאחר מכן" – התבטאות אומללה שמסגירה את האבסורד שבבדיה – אלא "רק ימים מספר"...
אבל ה"שיפוץ" הוא קוסמטי בלבד והקושיה עדיין שרה וקיימת: מדוע גזרו החסידים על שתיקה שלוש וחמש השנים האחרונות שחלפו מאז "אירוע שמיימי" זה, ורק עתה זכינו לאורו?...
וזה גופו של הסיפור המשודרג:
"לפני ההתוועדות שערך הרבי בו' תשרי, הגיעה פנייה למזכירות הרבי מיהודי שנכנסו בו 'דיבוק' וסירב לעזוב את גופו. האיש ומשפחתו ניסוי לעשות כל שבידם על מנת להוציאו ולפנות לבנים וגדולי תורה נוספים בניו יורק, אך אלו לא הצליחו להוציא את זה. הדיבוק. תשובת הרבי הייתה כי יש להביא את האיש – ללא רעש ופרסום, להתוועדות הקרובה שתיערך בו' תשרי".
ובכן, לא ב'דיבוק נסתר' עסקינן, אלא ב'דיבוק' פורסם שהיה לו עסקי עם רבנים וגדולי תורה רבים, ורק בואו אל הרבי מליובוביץ וצאתו בשלום משם היו בחשאי ובהעלם מעיני נציגי תקשורת החרדית...
אכן נראה חריגה: 'דיבוק' שפונה ביזמה עצמית לעזרת הרבנים, וגם שומר על חשאיות הריפוי...
אלא שהסיפור זקוק ל"שיפוץ" נוסף:
כשאדמו"ר הזקן לימד זכות על הורגי זכריה, הביאו דבריו תיקון ל'דיבוק' שנמנה עם ההורגים. אבל איך הועיל ל"דיבוק מניו יורק" לימוד הזכות על מרים בת בילגה?
לפיכך יש לבדאים להוסיף, לפני הפרסום הבא, ש'דיבוק' זה היה רוחה של מרים בת בילגה שנכנסה באותו אדם, וכתוצאה מלימוד הזכות באה על תיקונה וזכתה למנוחת עולמים.
כך יבוא הכל על מקומו בשלום.
* * *
נסיים בדברים שנכנסו התיאור העתונאי הדרמטי
"כך הוציא הרבי מליובוביץ 'דיבוק'":
"הדעות כידוע, חלוקות בציבור החרדי בין המאמינים לסיפורי 'הדיבוק' וכדומה הכופרים בדבר. אולם דומה כי ההוכחה על כך שהרבי מלובאוויטש הוציא דיבוק, תשכנע רבים מבין המפקפקים כי יש אמת בדבר".
יותר לא פחות של סבירות אפשר להניח, ש"בזכות" הבדיות המופרחות חדשות לבקרים מבית היוצר של החברה החרדית וה"סופרים החסידיים", רבים מבין המאמינים בסיפורים אלו ואחרים יתחילו לפקפק בהם.
