דעת הרמב"ם (פרק ט מהלכות מלכים הי"ד) שמצוות דיינים שמוטלת על בני נח היא רק להעמיד דיינים בכל עיר ועיר ולדון בין איש לרעהו.
מאידך הרמב"ן (פרשת וישלח פרק לד פסוק יג) סובר שבכלל מצוות דיינים היא שצריכים הם לדון את כל דיני הממון, גניבות, גזילות נזקין אונס ומפתה וכו'.
מבאר החתם סופר (ח"ו תשו' צא) שלא נחלקו במהות המצוות עצמם, אלא שלדעת הרמב"ם כל דיני גניבות וכו' נכללו במצוות 'גזל' ובמצוות דיינים נצטוו רק על מינוי הדיינים. ואילו לרמב"ן במצוות 'גזל' נצטוו רק על הגזל עצמו ולא על דיני ממונות.
הרמב"ם מיישב לשיטתו שלכך נתחייבו אנשי שכם מיתה על שלא דנו את שכם בן חמור על שגנב את דינה אחותם.
אבל הרמב"ן מקשה שאין במה שעשו קום ועשה ואין ב"נ נהרג על כך. ועוד שלא היה מוטל עליהם לדון את נשיאם. לכן ביאר שהרגו אותם על שאר מעשיהם שהיו ידועים בכל העבירות החמורות.
הלחם משנה מיישב ... אבל כבר העיר החתם סופר שאין זה מיישב את מה שהרגו את בני שכם.
החת"ס (הנ"ל) מיישב את דעת הרמב"ם שהיו חייבים על כך מיתה בידי שמים [כדין גוי ששבת], ולכן הרגו אותם שמעון ולוי, וטענת יעקב עליהם שלא היה להם להתערב בזה.
הנה בגירסת הרמב"ם לפנינו לכאו' כן משמע שיש קום ועשה שהורג את חבירו בלי לדון אותו ['והרגו'], אבל זה פלא שאם כך לא נתיישב מעשה שמעון ולוי. אכן בדברי הרמב"ן שמביא את הרמב"ם הגירסא שונה במילה אחת ['להרגו'] ואתי שפיר. [וברמב"ם 'הישנים' אין כלל מילים אלו].
עוד כתב החת"ס שאין כל קשר בין מחלוקת זו לבין הנידון אם מצוות דיינים היא שכל מלך יחליט לעצמו איזה דינים לדון או שצריכים לדון לפי חוקי התורה.
ושם ציין לרמ"א (שו"ת סי' י') שדן בזה, ותלה זאת במחלוקת בגמ' סנהדרין (נו ע"ב) והסיק שמחויבים בדינים כמו חוקי התורה כולה כדעת ר' יוחנן. ובתומים (סי' קי ס"ק ג) כתב, אבל על תקנות חז"ל אינם צריכים לשמור.
ויש לעיין אם על פי זה ניתן ליישב את שאלתם.
מדברי הרד"ק על התהילים פרק קז יש ללמוד דס"ל שבני נח נצטוו על כל המצוות שבן אדם לחבירו כמו ישראל, והוא כמו שיטת הרמב"ן. ע"ש.
