הנה גבי שחיטת חולין לפעמים ראוי וצריך לפסול כל שחיטה שיש בה נידון, ולהעביר אותה לכשרויות נמוכות יותר או לנכרים או לאשפה, משום עשו משמרת למשמרתי, וכבר אמרו במערבא בדקי לה בשימשא וכו'. אך בשחיטת קדשים אי אפשר להחמיר, חדא, משום פסידא דקדשים, ועוד, משום שלפעמים זה יביא לביטול מצוות הקרבן, כגון בקרבן פסח, וכן איסורי שבת, וגם הרי הנידון הוא גם על טומאה, שהרי בהמה הנשחטת בסכין פגומה הרי היא נבילה (עיין חולין י"ח א') ואם כן כל הנוגע בה והנושאה נטמא ועובר על ביאת מקדש וטעון הערב שמש, וחמש עשרה בהמות שוחט כהן גדול ביום הכיפורים (לפו"ר), לפיכך צריך לדעת בהם היטב שיעור הפגימה, ולפי שזמן הגאולה קרב ובא בב"א, רשמתי כאן העולה מהסוגיא בענין שיעור פגימה בקדשים, להערות וביקורת, וחלילה ללמוד מזה לענין חולין וכנ"ל.
האם יש מחלוקת לדינא בין מערבאי לנהרדעי
חולין י"ז ב' במערבא בדקי לה בשימשא בנהרדעא בדקו לה במיא רב ששת בדק לה בריש לישניה רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה בסורא אמרי בישרא אכלה בישרא לבדקה אמר רב פפא צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלתא רוחתא. הנה לשון הגמרא לא משמע שיש כאן מחלוקת בין מערבאי לנהרדעי ולרב ששת ולרב אחא בר יעקב בדאורייתא ואף לא בדרבנן איזה בדיקה חייבים לעשות, אלא קבלה היתה בידם שיש למנוע כל פגימה, ועדיין לא היתה מסגרת מחייבת לכך, מה ואיך, וכמו נוסח התפילה שעדיין לא נקבעו בו מסמרות. וכל אחד מהנהו רבנן העדיף דרך אחרת כהידור הלכתי או מטעמים פרקטיים פרטיים, וזה מתאים לזה שלא התעורר כאן פולמוס של ראיות מאמוראים קדמונים ומתנאים ומסברא מי צודק, כיון שאין כאן ויכוח הלכתי חמור. אך רב פפא התקין לעשות באופן המובחר מכל הבחינות, וכדרכו של רב פפא בכל מקום, דהיינו ברכות י"א ב' [גירסת הגאונים- אמר רב פפא] הלכך לימרינהו לכולהו, ושם נ"ט א', ושם נ"ט ב', ושם ס' ב', ושבת כ' א', ומגילה כ"א ב', וחולין מ"ו א', ושם ס"ה א', ושם ע"ו ב'.
במערבא בדקי לה בשימשא. אפשר שלא כל מה שרואים בעיניים הם הצריכו להחליק, וכמו שבאכסדרה בדקינן חמץ בשימשא ולאו למימרא שכל פירור שנראה בעיניים חייבים לבער, והרי לישנא דברייתא בפסול פגימות "אוגרת" משמע שעניינו אגירת מה. שו"ר שכבר כתב כן הרשב"א ז"ל במשמרת וז"ל- ומיהו לא שתהא פגימה כל דהו ממש הנראית לשמש פוסלת, דהא חוגרת אמרינן, אלא שאילו היתה נראית שם, היו בודקין אותה לאחר מכאן אם תחגור שום דבר ואפילו חוט השערה,
והיש"ש כתב דלדינא נמי אם נמצא פגימה כל שהוא בשימשא טריפה אפילו בדיעבד, אלא דלא חיישינן טפי למיבדק מבדיקת בישרא וטופרא, ואוקמוה אחזקה שאין בה אפילו פגימה קטנה בכל שהוא. ויש להקשות על דבריו ז"ל [מלבד מהא דמבואר ברמב"ן וברשב"א דבעינן אוגרת כל שהוא] ממתי הוחזק הסכין שאין בו פגימה הנראית בשמש, ואפילו אם נימא שהנפח מחליק את הסכין לגמרי, מכל מקום ברבות הזמן כבר אבדה לסכין חזקה זו, ובפרט כשהסכין נבדקת ונמצא בה פגימה והשוחט מחליק את הפגימה, הרי הוא בודק בשנית אבישרא ואטופרא אם הוחלקה כראוי, ולא שמענו שצריך לבדוק גם בשימשא, והרי הסכין בחזקת פסול היתה והוא שולל ממנה רק פגימות בגודל הנרגש אבישרא ואטופרא ולא פגימה הנראית בשימשא, וצ"ע.
ביאור חגירת ציפורן
והנה בהמשך הסוגיא אמרינן אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח פגימת אוזן בבכור פגימת מום בקדשים ורב חסדא אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. ולשון חגירת צפורן הנה שורש חג"ר מתפצל לשני פנים, האחד על הדבר המקיף כגון ויעשו להם חגורות וכן כל לשון חגורה שבמקרא, והשני מושאל על הדבר הניקף ונחסם והוא לשון חיגר שבחז"ל על שם שנחסם ונעצר מללכת ככל האדם. והמפרשים כאן נחלקו בזה, שהרמב"ן והרשב"א מפרשים חגירה לשון חגורה, שהפגימה היא כחגורה לצפורן, ואילו הרא"ה [כמבואר בריטב"א] פירש שהוא לשון המושאל על הצפורן עצמה שנחסמה כחיגר, וכן פירש בפסקי שחיטה המיוחסים לר' שמואל בן חפני. ודעת רש"י נוטה לדעת הרא"ה, דפירש"י שתחגור - אדישטי"ר, ובלעזי רש"י פיענח- להתעכב, וכן פירש"י בבכורות ל"ז ב' ובתהילים פרק ע"ו פסוק י"א, וכן הוא בספר הישר לר"ת (חלק החידושים סימן שצ). ובהדיא נראה ברש"י בתהילים שפירוש זה אינו מלשון חגורה אלא הוא לשון חדש.
ויש להעיר שהרא"ה התבטא בלשון הרגשה, וז"ל- אלא מלשון חגירה כמו ויחגרו ממסגרותיהם (ש"ב כב, תהלים יח) כלומר שתרגיש בה הצפורן, וזה יוצר מבוכה גדולה, שהרי בעלמא הרגשה הוא שם לכל מציאות הנקלטת בחושים, ואפילו ברושם קל, ולאו דווקא ע"י עצירת הציפורן, ואם כן מהו השבח שבני נכר מרגישים בקיומו של דוד המלך ע"ה, ועוד דזה נסתר ממשמעות דבריו של הרא"ה שמשמע מדבריו שבא להקל יותר מהרשב"א וגם משמע קצת שלא בא ליתן הגדרה חדשה למושג חגירת ציפורן אלא אטימולוגיה מילולית שונה, ומהאי טעמא בחידושי הרא"ה לא ראה צורך לבאר מהו חגירת ציפורן, שהרי כבר רש"י ביאר שהוא עיכוב הציפורן, וגם הריטב"א בכל משאו ומתנו למעשה מה שיעור פגימת סכין לא ראה שום צורך להתפלמס מהו לשון חגירת צפורן, כי אין בזה משמעות לדינא.
אך בהמשך הסוגיא כשנזכרה חגירת צפורן דאבני מזבח הביא הריטב"א מחלוקת בין רש"י וכל המפרשים לרבו הרא"ה מהו לשון חגירת צפורן, דלרש"י הוא לשון חגורה (נ.ב. אך עיין לעיל מה שהבאנו מרש"י בתהילים,) ולהרא"ה הוא לשון ויחגרו ממסגרותיהם. והריטב"א כבר השמיט לשון הרגשה והוסיף הדימוי לחיגר, ונראה שכוונתו בדיוק לעצירת הציפורן, ונראה שכן הוא גם דעת רבו הרא"ה, והא דקרי לה שתרגיש בה הצפורן הוא משום דסתם אדם מרגיש פגימה רק כשציפורנו מתעכבת, וההרגשות הדקות יותר נובעות רק מחמת תשומת לב הלכתית. [נ.ב. ומה שחשוב היה לרא"ה להזכיר את הפסוק של ויחגרו ממסגרותיהם למרות דערבך ערבא צריך, נראה שעיקרו סמך על לשון חיגר שבחז"ל אך רצה למצוא פסוק במקרא שיתפרש כן.]
רב חסדא מיקל למעשה בנמצאת פגימה פחות מחגירת ציפורן
והנה רב חסדא בפשוטו התכוין למעשה, שפגימה שאין בה כדי חגירת ציפורן אינה מטריפה, ולא שמדרבנן מטריפה ורק מדאורייתא מותרת, דהא מני לה בהדי שיעורים שנאמרו למעשה, ועיין נזיר ל"ח א' א"ר אלעזר עשר רביעיות הן, ואמרינן שם בסוגיא והאיכא [רביעית ד]מקוה, ומשנינן בר מההיא דבטלוה רבנן, ויש ללמוד משם דבסתמא באים לחשב רק את הדינים למעשה, ואם כן גם שיעורא דרב חסדא הוא למעשה.
וקשה הרי רבנן דריש סוגיין נראה שמחמירים בזה
אך הקשו הראשונים ז"ל מדוע מערבאי בדקי לה בשימשא ורב אחא בר יעקב בחוט השערה שהם אמורים לגלות אף פגימות שאין בהם כדי חגירת ציפורן, וכן מדוע סוראי אמרו בישרא אכלה בישרא ליבדקה ורב פפא הצריך בדיקת בשרא שבפשוטו היא אמורה לגלות אף פגימות פחותות מכדי חגירת ציפורן, הלא שיעור פגימה אינו אלא בכדי חגירת ציפורן.
דעת הרמב"ן והרשב"א שיש כאן מחלוקת, בדאורייתא או בדרבנן
לפיכך כתבו הרמב"ן והרשב"א דהני אמוראי פליגי ארב חסדא וסברי ששיעור פגימה הוא פחות מכדי חגירת ציפורן, והלכה כמותם.
והנה אחרי שבין רבנן דבדקי גופייהו קשה לומר שיש משא ומתן בדאורייתא או בדין דרבנן מחייב, אלא דנו על עדיפויות, [למרות שברשב"א במשמרת גם זה לא פשוט,] ורק רב פפא תיקן דבר מחייב, ראוי לומר שגם בין רב פפא לרב חסדא אין מחלוקת בדאורייתא, אלא רק בדרבנן. אך צע"ק מסתימת הרמב"ן והרשב"א בזה. [ועיין דברי סופרים (יברוב) עמק דבר סקס"ו בענין זה.]
קושיות על הרמב"ן והרשב"א
אך גם בדרבנן קשה לומר שיש מחלוקת, א. שהרי לא מוצג בגמרא בדברי רב חסדא שהם דלא כאמוראי דריש סוגיין, וכן אין שום משא ומתן להדיא על שיעור הפגימה כשהביאו את דברי האמוראים העוסקים בשאלה כיצד בודקים, כך שאין עימות ישיר בש"ס בשום ענין. [גם המיקום שסידרו את דברי רב חסדא, דהיינו אחרי דברי רב פפא, קצת מקשה לומר שהם לא להלכה.] ב. אמרינן בסנהדרין י"ז ב' סבי דסורא רב הונא ורב חסדא, ואם כן לכאורה על רב חסדא גופיה הכתוב אומר "בסורא אמרי בישרא אכלה בישרא ליבדקה", שהרי רשימת הבודקים שבסוגיין נתחברה בימי רב ששת ורב אחא בר יעקב שהם היו בני דורו של רב חסדא, וסוראי דידהו היינו רב חסדא. ועל כרחך שאין הדברים סותרים לדברי רב חסדא דחגירת ציפורן. ג. גם דברי הגמרא על ריש לקיש "ואידך בחולין לא קא מיירי", יוצרים רושם שדברי רב חסדא מוסכמים לדינא, ואף שכבר תירצו הרמב"ן והרשב"א מה שתירצו, אך מסדר הש"ס ידע שהקריאה הרהוטה של הדברים לא תתפרש כך. [עוד יש להעיר דבדיקת שימשא ודאי מסתבר שאינה כפשוטה, אלא רק בדקו בשמש אם רואים משהו, ואחר כך בדקו את מה שרואים בקנה המידה ההלכתי הראוי, וכמש"כ הרשב"א ז"ל במשמרת.]
דעת הרא"ה[1]
לפיכך נראין הדברים כדעת הרא"ה דשני דינים בדבר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, חדא יש תקנה דרבנן להשחיז הסכין קודם השחיטה עד שלא תהיה בו שום פגימה, ובזה מיירי ריש סוגיין, שהיו בזה מנהגים שונים באופן יישום דבר זה, [ונראה לענ"ד שבדיקת שימשא לא בהכרח באה להחמיר יותר מרב פפא, אלא לאחר הראיה מכריעים מה מותר ומה אסור, וכן בדיקת מיא איני יודע איזה גודל פגימות היא מגלה,] עד שבא רב פפא והתקין דרך לדורות כדרכו בכל מקום בש"ס. [ואותם שנזכרו בגמרא כבודקי סכינים (דהיינו מערבאי נהרדעי וסוראי) היינו חכמי המקום, וסתם בדיקת חכם היא לפני שחיטה, אבל אחר השחיטה השוחט בודק.] מיהו בדיעבד שכבר שחטו בהמה והיתה בה פגימה פחות משיעור הפגימות אינה נאסרת, וכל שכן מי שהשחיז את הסכין כל צרכו ואחר השחיטה נמצא בבדיקת הסכין פגימה פחות משיעור הפגימות דשחיטתו כשרה. לפיכך בבדיקה שאחר השחיטות לכאורה די לו לטבח לבדוק הסכין בטופריה ולא בעי אבישרא.
והספק של רב הונא בריה דרב נחמיה בדמיא לסאסאה הרא"ה ז"ל בבדק הבית פירש בה פירוש הצ"ע במציאות, וכן הריטב"א פירש שהשאלה היתה ליראי שמים, אך לו"ד ז"ל יש לפרש שהשאלה היתה לענין התקנת חכמים לשחוט רק בסכין חלקה האם צריך גם למנוע חספוס או לא, אי נמי מספקא ליה אפילו לענין דיעבד ובסכין שלכל ארכה דמיא לסאסאה, דשמא יש להחמיר בה יותר, וזכר לדבר סכין שיש בה פגימות הרבה מסוכסכות דפסולה בדיעבד, הנזכרת בפרק הראשון של הסוגיא עם הסאסאה, ורק אחר כך מתחילה סוגית בדיקת סכין. ומכל מקום מתשובתו של רב אשי נשמע דכשירה אף לכתחילה לשחוט בה, דהא חסידים אינם מזכירים לשון חיזור [-מאן יהיב לן] על דבר שנעשה בו איסור דרבנן בתיקונו, ושנעשה בדרך שיש לחוש שמתבלבלים בינה לבין המצב האסור מדאורייתא. ולענין דיעבד -בקדשים- אם הפגימה היתה פחות מעכבת ציפורן, יש להמשיך עם עבודות הקרבן כרגיל.
[1] הרא"ה. אין עיקר מגמתי כאן להיות דייק בשמא, דלאו שמא גרים, ומי שלא ניחא ליה לייחס זאת לרא"ה אולי יהיה שם אחר שיהיה ניחא ליה לייחס זאת אליו, [יל"ע בשאילתות (בהעלותך), הלכות ראו, ר' שמואל בן חפני, תשובת רש"י, רמב"ם (הלכות כלי המקדש), עיטור, ראבי"ה, ר"י מלוניל, סמ"ק, ועוד.]